עשיריות
שבועיים לסוף 2012. המירוץ לאוסקר מתחיל להתבהר, ובשבועיים הקרובים נעסוק לא מעט ברשימות עשרת הסרטים הטובים של השנה של מבקרים בולטים ועיתונאים. והנה אנחנו מתחילים עם ה"ניו יורק טיימס". שם בוחרים שני מבקרי הקולנוע הראשיים של העיתון, איי.או (טוני) סקוט ומנולה דרגיס, להכליל גם סרטים ישראליים בטופ-טן שלהם.
סקוט בוחר ב"הערת שוליים" של יוסף סידר בתור הסרט הרביעי הטוב ביותר של 2012 (הסרט יצא במרץ באמריקה), וב"שומרי הסף" של דרור מורה בתור הסרט התיעודי הטוב של השנה. (סקוט בוחר ב"אהבה" של מיכאל האנקה כסרט השנה שלו וב"לינקולן" של ספילברג למקום השני).
מנולה דרגיס, עם סיכום קצת יותר צנוע, שבעיקר מתפעל מכך שהיא מצאה לא מעט סרטים אינטליגנטיים בטבלת 20 הסרטים הקופתיים של השנה, לא מדרגת אלא מקבצת בסדר אלפביתי. "שומרי הסף" של דרור מורה נמצא בתוך העשירייה שלה. וברשימת הציונים לשבח מחוץ לעשירייה היא מזכירה גם את "הערת שוליים".
================
השנה גם אצלי יש חידוש. אנשי "אינדי-ווייר", שמקבצים בשבועות האחרונים את הביקורות שלי בין עשרות המבקרים שהם סוקרים מהעולם, ביקשו ממני להשתתף במשאל השנתי שלהם לבחירת הסרטים הטובים לשנת 2012. ביום שישי הגשתי את בחירותיי, שאמורות להתפרסם באתר ביום שני הקרוב. אעלה אותם גם פה. לכאורה, חלום שהתגשם. בכל שנה אני שובר את הראש איך לסכם את השנה: האם לפי לוח השנה הישראלי (מה שהופך את "הארטיסט" ואת "היורשים" לסרטים משנה זו)? או לפי לוח השנה באמריקאי, החופף את טבלאות סיכום השנה שאני מרבה לסקר כאן? הבאג בגישה הזאת היא שאני גר בתל אביב, ולכן עדיין לא ראיתי את "אופטימיות היא שם המשחק" ואת "כוננות עם שחר", שזוכים לביקורות טובות. אני אמנם מקווה להספיק לראות אותם עד סוף דצמבר, מה שעשוי להיות רלוונטי לבלוג, אבל יהיה כבר אחרי הדדליין של שאר הפרסומים שאני משתתף בהם. כך שהשנה בעצם אני מרכיב שני סיכומי שנה שונים. אחד על בסיס לוח השנה האמריקאי, על סמך מה שראיתי, ואחד על פי לוח השנה העברי, שיתפרסם כרגיל ב"פנאי פלוס" וכאן בבלוג. למעט כמה חפיפות, הרשימה ל"אינדי-ווייר" שונה מזו שמתגבשת ל"פנאי פלוס" וכאן בבלוג. הנה דוגמה: ברשימת סיכום השנה שלי ב"פנאי פלוס", ואני מזכיר את זה כמעט מדי שנה, יש לי בעיה פסיכולוגית עם שיבוץ סרטים ישראליים. בעיקר כי את סיכום הקולנוע הישראלי אני עושה בראש השנה ובאופן מסורתי – מנהג שאימתי ממצעדי הפזמונים בארץ, ואולי זה מנהג מגונה – סוף דצמבר מוקדש לסיכום הבינלאומי. לעומת זאת, ב"אינדי-ווייר" לא הססתי לשבץ פנימה סרטים ישראליים. ולא רק מסיבות של פטריוטיות.
