14 דצמבר 2012 | 14:38 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“לא בתל אביב”, ביקורת

“לא בתל אביב”

ב“לא בתל אביב” של נוני גפן התאהבתי בתחילת אוגוסט, בזמן שהוצג בפסטיבל לוקרנו, ראיתי אותו בפעם הראשונה וכתבתי עליו טרום ביקורת. הצילום בשחור-לבן של זיו ברקוביץ’, העלילה המטורללת, המוזיקה ובעיקר רוח הנעורים, זה היה מבחינתי המודל לקולנוע הישראלי העצמאי האלטרנטיבי שצריך לצמוח כאן. עכשיו הוא מגיע להקרנות מסחריות. הנה ביקורת:

פורסם ב”פנאי פלוס”, 12.12.12

שתי הצפיות שלי ב”לא בתל אביב”, סרט עצמאי, דל-דל-דל תקציב (שצולם ב-11 ימים בטבעון) אבל עשיר בגרוב ובאנרגיות, גרמו לי להבין דבר מה משמעותי לגבי הקולנוע הישראלי: הוא נורא זקן. ושלא אובן נכון: אני אוהב את הקולנוע הישראלי של העת האחרונה. אבל אפילו אני מודה, מבלי שהייתי מודע לזה קודם, שזה קולנוע מבוגר מאוד. רואים את זה, למשל, בקהל. בני נוער כמעט ולא הולכים לסרטים ישראליים (חוץ מ”זוהי סדום” ו”איים אבודים”). אבל זה אפילו לא עניין של גיל אלא של רוח. לכן הצפייה ב”לא בתל אביב” היתה כה מסעירה עבורי: משהו בסרט הזה, עם רגעיו הלא מלוטשים ועלילתו הלא לחלוטין קוהרנטית, היה כמו זריקת אדרנלין ללב. צפיתי בסרט ואמרתי: כן! כזה! תנו לי עוד מזה. בפעם הקודמת שהרגשתי ככה כלפי סרט, איזשהו אושר של תגלית, שמחה מכך שיש סרט שמעיז ללכת בנתיבים הלא-ברורים מאליהם של הקולנוע המסחרי, זה היה עם “ג’ו ובל” של רוני קידר. בעיניי יש דמיון רב בין “ג’ו ובל” ו”לא בתל אביב” – שניהם לוקחים את הרעיון המרכזי של סרטי הפשע, גבר, אשה ואקדח, ומנגנים עליו ריפים פרטיים. קידר הפכה את זה לאשה, אשה ואקדח. גפן הפך את זה לגבר, אשה, אשה ואקדח.

אומר דבר מה אף יותר רדיקלי כאן. הרוח האקספרימנטלית של “לא בתל אביב”, האוונגרדיות האנרכיסטית של הסרט, עשויה לעשות בסופו של דבר לקולנוע הישראלי יותר מאשר סרט כמו “בלדה לאביב הבוכה” או אפילו “הערת שוליים” (ואהבתי את שניהם). אנסה להסביר: רוב הסרטים הישראליים (נגיד, “למלא את החלל” כעת) הם כאלה שאנו באים, נהנים, מתרגשים, מתפעלים אפילו והולכים הביתה. לא שזה מבוטל, זה אדיר. רובנו כאן זוכרים עידנים לא רחוקים בהם אפילו זה לא היה. אבל ל”לא בתל אביב” עשויה להיות השפעה אחרת. אני לא משלה את עצמי: לסרט כזה, בשחור-לבן, המוצג בסינמטקים בעיקר, יגיעו אלפים בודדים של צופים. יהיה להם מזל להגיע ל-5,000. חצי מזה נשמע ריאלי יותר. בואו ניקח בחשבון ששליש מהצופים בסרט לא יתחברו אליו. גם זה ריאלי, אחרי הכל הקהל רגיל לסרטים מסוג אחר, והסרט הזה פרוע. אבל, והנה הפאנץ’, אני מאמין שמבין אלה שיראו את הסרט ויתחברו אליו יהיו לא מעט שכל כך יתלהבו מהאנרגיה של הסרט שהם עצמם ירצו להיות קולנוענים. מספרים על הוולווט אנדרגראונד שאמנם לא היו להם הרבה מעריצים, אבל כל מי שהעריץ אותם הלך והקים בעצמו להקה, וכך קרה שלהקה שהיתה איזוטרית בזמן אמת הפכה לאחת הלהקות המשפיעות בתולדות הרוק. סרטים כמו “לא בתל אביב” ו”ג’ו ובל” הם הוולווט אנדרגראונד של הקולנוע הישראלי. נשאלת רק השאלה: האם לקהל צעיר (אני מדבר על בני 17 ומעלה כאן, או גיל צבא) יש בכלל את החשק, או את האפשרות, או את הפתיחות, ללכת לראות סרט שאינו שובר קופות הוליוודי אלא מהתלת פשע ישראלית מטורללת על כל הראש. אנסה לעזור לכם עם הפיץ’ הבא: עם נוני גפן, יערה פלציג ורומי אבלועפיה בתפקידים הראשיים, זהו ללא ספק הסרט הכי יפה תואר שנראה כאן.

אפשר לראות בסרט הזו פשוט הזיה מינית אחת גדולה. גפן מגלם מורה שחוטף תלמידה אבל מאוהב בבחורה אחרת (ומכיוון שהוא קורא למושא אהבתו נוני, אולי זה פשוט סוג של אהבה עצמית). בתחילה הכל זו השתוללות אחת גדולה: גפן אפילו מביים את עצמו באופן צעקני למדי, כמעט היסטרי. בהמשך האופי הלחוץ של הדמות שלו, מיכה, מקבל פרופורציות. הוא החוטף, האיש עם האקדח, אבל הוא האיש הכי פחות קול בחבורה. הוא ושתי הבנות מסתובבים מהרפתקאה הזויה אחת לשניה, כשברקע פסקול רוקנרולי מאת עוזי רמירז ועם שיר נושא נפלא של רותם בר אור.

מה שהלהיב אותי (וככל הנראה גם את שופטי פסטיבל לוקרנו שנתנו לסרט פרס) הוא שהסרט הקטן והלא יומרני הזה שהגיע מבחינתי משום מקום גדוש לא רק אהבת קולנוע, אלא מפגין בקיאות בקולנוע מסוים מאוד, זה של ז’אן-לוק גודאר (והשפעותיו המאוחרות, למשל מזו של וינסנט גאלו מ”באפלו 66”, שמתחיל דומה). החופש והשחרור המוחלט שהפגין גודאר ב”חבורה נפרדת” נראה כמו השראה ברורה על הסרט, שלוקח לעצמו את החירות לקחת את כל התפניות הכי אבסורדיות בדרך לשום מקום, ובעיקר בחוסר האמון שמביע הסרט הדור ההורים, ובכל מה שנראה כמו ממסד: בית ספר, הורים, זוגיות, ומן הסתם גם הקולנוע עצמו.

אבל ההשוואה לגודאר חושפת את מה שהוא בעיני החיסרון של הסרט. מבעד לטירוף, שבירת הכלים, האנרכיזם וחוסר הקונפורמיזם אני רואה אצל גודאר איזשהו היגד חברתי ופילוסופי שהסרט הוא כלי שעליו הוא נישא. גודאר המוקדם עשה לא מעט סרטים רוקנרוליים מלאי חוצפה ונעורים, אבל הוא תמיד נשאר הוגה דעות שהסרטים נושאים בתוכם תכנים עמוקים למדיי. אם היה רגע כזה גם ב”לא בתל אביב” הרי שפספסתי אותו. ללא הגרעיון העמוק הזה “לא בתל אביב” נותר סרט כיפי, מסוגנן, מצחיק בפראות שלו, אבל גם קצת קל דעת.

================

 (ובעודי מעלה את הטקסט הזה לבלוג אני רואה שההקרנות הראשונות של הסרט בסינמטק תל אביב כבר די מלאות. אני מאחל לסרט להפוך לסרט פולחן, יש לו את כל המרכיבים לכך. ולכם אני ממליץ להזמין אליו כרטיסים כי כנראה שכבר מתחיל להיות שם צפוף. וזכרו: זה בדיוק מאותם סרטים שזקוקים לעזרת הקהילה. אז אם אתם נהנים, הפיצו את שמעו בין חבריכם וברשתות החברתיות).

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““לא בתל אביב”, ביקורת”

  1. hamlet 14 דצמבר 2012 ב - 23:09 קישור ישיר

    Also Danny Lerner (Kirot/Frozen Days) does
    a different Israeli cinema…

  2. יונה 15 דצמבר 2012 ב - 20:00 קישור ישיר

    אוף טופיק: ראיון יפה של אורון שמיר עם מאיר שניצר, בעקבות פיטוריו המבישים ממעריב. בחירת התמונה – שניצר עם קלטות הוידאו – היא לא פחות מגאונית, וממחישה את הפער שיש בין דורות המבקרים (אם אפשר בכלל לדבר על דבר כזה)


השאירו תגובה