"לא בתל אביב": לייב אין לוקרנו
"לא בתל אביב". צילום: זיו ברקוביץ'
אחד הדפים שהכי נהניתי לקרוא בפייסבוק בימים האחרונים היה זה של נוני גפן, שעושה עבודה נפלאה בעדכון מסעו המפתיע לפסטיבל לוקרנו עם סרטו בגרוש וחצי, "לא בתל אביב". גפן וחבריו תיעדו כל צעד במסע: המטוס, הנחיתה במילאנו, ההגעה ללוקרנו, הפרמיירה אתמול, וההתרגשות המשתנקת מסביב.
הטקסט שכתב אוליבייה פר, מנהל פסטיבל לוקרנו, על הסרט הוא לא פחות ממדהים בסופרלטיבים שהוא מרעיף עליו: "סרט מרדני, חופשי, תריס ומלא כשרון, שאוטר מושלם יצר אותו, מאחורי המצלמה ולפניה". הוא גם משווה את הסרט ל"באפלו 66" של וינסנט גאלו, וכאן דווקא אני חייב להודות שזו אבחנה מעניינת מאוד – לא רק ברמת האנרגיה המטורללת, אלא כי יש דמיון מסוים בין גאלו ובין גפן (גפן נראה פחות מטורף, אבל אולי זו רק אשליה).
האמת שאחרי הצפייה ב"לא בתל אביב" המסע שלו ללוקרנו נראה פלאי אף יותר. יש לי המון דברים להגיד על הסרט, חלקם חיוביים, אבל יש לי גם טענות כלפיו, וארחיב עליו – במחמאות וחיבוקים אבל גם בכמה גערות – כשיהיה לזה קונטקסט מקומי, אבל מדהים בעיניי שמכל הסרטים שנעשו בארץ דווקא בסרט הזה פר התלהב, סרט כל כך פרוע וחסר רסן ומשמעת. אבל מצד שני, אני גם מבין. הוא נורא סקסי, ובעיקר הוא כולו ספוג במוזיקה. יש לסרט הזה גרוב מנצח (וחוש הומור חולני). יש בו ליהוק מושלם (כולל טל פרידמן בתפקיד עופר שכטר). ויש בו גם אווירת סיקסטיז נפלאה (אני ממש מקווה שהסרט הזה יחזיר לאופנה צילום בשחור-לבן לסרטים דלי התקציב בארץ, זה עושה פלאים. אין כמעט שוט בסרט הזה שלא ראוי להפוך אותו לפוסטר). אין לי מושג מה גפן עושה בשעות היממה שלו, אבל הסרט שלו גורם לי לחשוב שהוא מבלה אותן רק כשהוא צופה בסרטיו של גודאר.
אבל אוליבייה פר מזהה משהו מאוד נכון. כשהוא מחמיא ליערה פלציג, בתור החטופה מרצון של הדמות שמגלם גפן, הוא מזכיר לבאי הפסטיבל שהיא כיכבה לפני שנה גם ב"השוטר", הסרט שזכה בפרס חבר השופטים בשנה שעברה בלוקרנו. והוא מוסיף, אפרופו שני הסרטים האלה: "גל של נעורים וחתרנות שוטף את הקולנוע הישראלי". ובכן, אני לא יודע אם יש כאן גל. אבל דיברנו על זה לא מזמן – לא זוכר אפרופו איזה סרט: יש לקולנוע הישראלי בעיה חמורה עם נעורים. הקולנוע הישראלי מאוד בוגר ושקול, לעיתים קרובות ממש קשיש. אפילו זקן. נסו להיזכר בסרטים שיש בהם "נעורים", באמת משב רוח פרוע וצעיר, ותגיעו לחופן סרטים. "חתולים על סירת פדלים" ו"הלהקה" ופחות או יותר זהו, לא? ואכן, מה שמידבק ב"לא בתל אביב" זה באמת קדחת הנעורים שלו. זה, וסצינה מוזיקלית יפהפיה – ממש יפהפיה – שאני מקווה שמפיקיו יעלו לאינטרנט בהקדם, כי היא נפלאה.
אוף טופיק, מגיע לווראיטי התנצלות ממך בעניין המאסטר ופסטיבל וונציה.
1. אני הייתי אחד מאלו ששמו כמו גרושים על "לא בתל אביב". טרם ראיתי את התוצאה המוגמרת (הקרנות חצות זה לא בשבילי. אולי בפסטיבל חיפה). אני שמח שיש גם דברים חיוביים בסרט הגמור.
2. בדיוק בגלל אותה רוח נעורים ומרד, בדיוק בגלל זה, אני תומך ב"משגיחים" באופירים. "למלא את החלל" הוא סרט מצוין ונפלא, אבל "זקן" סגנונית. גם "העולם מצחיק", המשוכלל להפליא, חסר את אותה רוח נעורים. הסרט של זרחין הוא עבודה מצוינת של אדם מבוגר ומנוסה. שני הסרטים האלו הם סרטים מיושבים בדעתם. "המשגיחים" לעומתם הוא סרט פרוע ומלהיב.
מעורר חשק לראות.
אני העליתי את ההנחה שחלק מהחיבוק שג'ו ובל קיבל נבע מהצמא האדיר שיש כאן לסרט צעיר, שנון, נונשלנטי וחסר עכבות (בקיצור, כמו האינדי האמריקאי של שנות השמונים והתשעים, ע"ע באפלו 66). המחסור של סרטים כאלה בארץ באמת תמוה, ועוד יותר תמוה בסרטי סטודנטים. בפיצ'רים אני תולה את האשמה בכך שרוב הבמאים בארץ מתחילים ליצור ממש רק בסביבות גיל 40, אחרי שהספיקו להשתחרר מהצבא, לחפש את עצמם, ללמוד קולנוע, לצלם סרט גמר, לכתוב תסריט לפיצ'ר, להידחות ע"י הקרנות ולבסוף לגייס כסף לפיצ'ר. אבל למה סרטי סטודנטים עדיין עסוקים באותם חומרים נדושים זו באמת תופעה משונה. יש את הסיפור על פרלוב שאמר לכיתה שבה רפי בוקאי למד שיפסיקו לעשות סרטים על זיונים ופינק פלויד ויתחילו להסתכל החוצה והוא קם ועשה את אוונטי פופולו. אני חושב דווקא שהבעיה היא שלא מספיק מסתכלים פנימה. כמות הסרטים האינטרוספקטיבים בארץ שואפת לאפס (לפחות בתחום העלילתי, בדוקומנטרי האינטרוספקציה נהיתה מכה). ההתעסקות התמידית בקולנוע הישראלי בחברה, במצב, במשפחה (כנראה בגלל שגם במציאות הם דוחפים את אפם לכל מקום) ייבשה אותו לגמרי מסרטים שעוסקים במצב נפשי, שהוא נושא תמידי אצל יוצרים צעירים (אני יודע שעכשיו עולה לראש אף פעם לא מאוחר מדי, אבל אני לא חושב שהוא מספק את הסחורה). גם הנושא השני הבולט בסרטים צעירים – ההתעסקות בתרבויות שוליים מבפנים ובמבע קולנועי ייחודי (ולא כנושא אקזוטי שמוצג בצורה מאובנת מבחוץ), הוא גם משהו שנעדר כמעט לגמרי היום, והיה נוכח דווקא בסרטי הסטודנטים של שנות השמונים והתשעים המוקדמות (עורבים של איילת מנחמי, חשבון טלפון של אוהב פלנץ, סרטי הסטודנטים של עמוס גוטמן). אולי זה מעגל שמזין את עצמו – אנשים צעירים תופסים את הקולנוע בארץ כמאובן ומראש נמשכים לסרטים אקספירמנטליים, וידיאוארט או סרטים קצרים עצמאיים. אנדנטה בשנה שעברה היה סוג של איתות מהסצנה הזאת (אני העדפתי את אינסומניק סיטי סייקלס של רן סלוין, שניהם אגב סרטים של מוזיקאים, אבל שניהם עדיין בגדר תרגיל סגנוני ארוך ולא יותר). בכל אופן, נושא מעניין לחשוב עליו. קשה לחשוב על הסבר אחד, אבל כן ברור שיש כאן מחסור מסוים, ואולי המסר הוא דווקא להבין שפה זה לא אמריקה ולהפסיק לייחל לסרט האינדי הישראלי הגדול, לא יודע.
ואגב, לא הייתי אומר שהלהקה הוא סרט צעיר יותר מבלוז לחופש הגדול – שניהם סרטים אמנם על צעירים אבל בלי עשיה באמת חסרת חשבון מאחוריהם.