מוז היה פה
את מוריסי ראיתי בפעם הראשון בקיץ 1991 בבריקסטון אקדמי ליד לונדון. קריירת הסולו שלו היתה ממש בראשיתה ואני הייתי המום שהוא לא ביצע בהופעה ולו שיר אחד של הסמיתס (בדיעבד הבנתי שזה היה כנראה קשור לסכסוך תמלוגים בינו ובין שאר חברי הלהקה, סכסוך שיושב כמה שנים אחר כך). אבל בהופעה היה אירוע אחד שנחרט בזכרוני: באחד ההדרנים ניסה מעריץ לזנק לבמה, אבל אנשי בטחון גברתנים בלמו אותו. מוריסי – מוז בקרב מעריציו ממנצ'סטר – הפסיק את ההופעה וירד מהבמה. כעבור כמה דקות הוא חזר לבמה לבד וכעוס וניגש למיקרופון. הייתם מצפים שכאן תגיע גערה כלפי המעריצים שמתבקשים לכבד את הספייס של האמן ולהתנהג יפה ולא להשתולל. במקום זאת פנה מוריסי למנהלי האולם ומארגני האירוע ואמר שהוא לא מוכן שהשומרים יפגעו במעריצים, ושעד שהם לא יתודרכו שלא לזנק על הצופים הוא לא ימשיך. כמה דקות אחר כך, לקול תשואות המעריצים, הוא חזר.
17 שנים אחרי. מודה שהייתי ספקטי, כמו לא מעט מבני דורי. הוא הזדקן, הוא השמין, האלבום האחרון שלו לא היה משהו. אבל דבר אחד היה ברור בהופעה של מוריסי אתמול, מהרגע הראשון: לא ראיתי עוד הרבה רוקרים, סטארים, כוכבי רוק בסדר גודל של איצטדיונים, שכל כך דואגים לקהל שלהם, למעריצים. מוריסי מקשיב לקהל שלו, מתעניין בו. לא סתם פונה אליו, אלא מגיב אליו. לא במילים, בשפת גוף, במחוות, ברגש. במשך ההופעה החזיקו כמה ממעריציו שלט, מצד ימין של הבמה, ועליו כתוב "You Are Our Light That Never Goes Out". בסיום ההופעה, רגע לפני חצות, שעה וחמישים דקות אחרי תחילתה, הוא חזר לבמה עם נגניו, לקח את השלט, החזיק אותו ופנה לקהל ואמר "האור האמיתי שלעולם לא כבה הוא אתם". הרגשתי כנות אמיתית בדבריו. וכשהוא המשיך משם לשיר את השיר ההוא, המופלא, של הסמיתס שהשלט הוא הפראפרזה עליו, הגיעה התרגשותי לשיא (כאן הוא בקליפ שביים דרק ג'רמן). זו היתה אחת ההופעות הנפלאות שראיתי מימיי. כולל ההיא מבריקסטון אקדמי.
הנה כמה תמונות שצילמתי בטלפון סלולרי:
כאן הוא שר את "מותה של רקדנית דיסקו". שיר שיש לי חיבה עזה ואישית אליו
במשך ההופעה מוריסי זרק לפחות חמש מחולצותיו אל הקהל. זו היתה האחרונה שבהן. הבחור שעמד לפניי תפס את החולצה, אני תפסתי את התמונה
גם אני ראיתי את מוריסי ב 1991 בבריקסטון אקדמי. זה היה לקראת תום שהות בת שלוש שנים שלי באנגליה, וזו היתה אחת ההופעות האחרונות שראיתי שם לפני ששבתי לארץ. אולי זו היתה אותה הופעה ממש, אולי אחת אחרת, אבל ההופעה ההיא זכורה לי כאחת המוצלחות ביותר מבין רצף ההופעות שראיתי במהלך אותן שלוש שנים נפלאות, וראיתי באותה תקופה כמה מההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי.
אתמול, לצערי, לא יכולתי ללכת, אבל אני שמח לדעת שהווייב הכל כך חיובי שלו, שחשתי בו גם אז, נשאר.
ראיתי את מוריסי בפסטיבל בהולנד, ועל אף שגם שם הוא היה גדול, כי אני חושב שמוריסי פשוט לא מסוגל לתת הופעה גרועה לא משנה מה עובר עליו, בתל אביב הוא היה טוב בהרבה בהשראת הקהל.
רק טעות טכנית קלה שלך בציטוט, שכחת את המלה "לא"
“האור האמיתי שלעולם כבה הוא אתם”.
הביצוע ל Death of a disco dancer היה נפלא (ואפילו זכית לאזכור כי אני והבחור שלי דיברנו ביננו על זה שאתה בטח שמח).
מוז בא אתמול לעבוד.גם אם לא כל השירים הסוליסטים שלו אתמול היו טובים, הבן אדם יכול לקרוא רשימת מכולת ולרגש.
הקול שלו לא השתנה בשיט.
אגב, מה היה הציטוט שהוא התאכזב שאנחנו לא מכירים? מה שהוא אמר שבתורכיה כן הכירו?
לדעתי ההופעה האחרונה שכ"כ ריגשה אותי היתה של ניל יאנד.וזה היה מזמן.
ניל יאנג, כמובן.
אני מודה שאני בקטע של מוריסי רק בשנה וחצי האחרונות ואת שלושת השירים שאני הכי אוהב שלו הוא לא שר (trouble loves me, the more you ignore me, i have forgiven jesus) אבל הוא הימם אותי בכמה שירים שלא כל כך היכרתי בעיקר ב death of a disco dancer שהיה פשוט ביצוע מדהים ומצמרר.
משום מה היתה תחושה שהוא קצת ממורמר על האולם ועל זה שביטלו את סוזי ובכלל הוא כנראה רגיל לפארקים ולא להאנגרים מגעילים עם אקוסטיקה מחורבנת.
אבל היה אושר גדול.
בנגיעה קולנועית, אני מתפלא אי אני לא רואה הרבה סרטים שפס הקול שלהם מעוטר בשירים שלו או של הסמיתס. זה די מתבקש, בעיקר בסרטי דיכאון ודרמה.
לאו דווקא.
How soon is now נמצא ב"זמר החתונות". נדמה לי שהוא גם גם היה שיר הפתיחה של איזה סדרה (מכושפות אולי, בגרסת כיסוי).
הבן אדם יכול לעמוד ולא לעשות כלום במשך שעה וחצי וזה ירגש.
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/766/776.html
אופ טופיק – האם ראיתם את מה שכתב איתי שטרן ב NRG?
הוא טעה בהרבה דברים בכתבה, אבל הוא צועק בשניים מתוך שלושה – גם שבעה לא יכול לייצג את ישראל באוסקר וגם ואלס עם בשיר. שבעה, בגלל שהוא הוצג קודם בצרפת ורק אחר כך בישראל. וואלס בגלל שהוא סרט דוקומנטרי, וככה הוא הגדיר את עצמו בפסטיבל קאן. הוא לא מתאים לקטגוריית הסרט הזר. האקדמיה חייבת להתעורר ולשנות את חמשת המועמדים – אולי לפתוח קטגוריה נפרדת למי צריך להישלח לאוסקר ולהציב שם חמישה סרטים. ככה אפשר יהיה לבחור בשבעה או בואלס לסרט הטוב ביותר – אבל לא להשאיר את הבחירה במי מייצג את ישראל באוסקר ליד המקרה – אצבע אלוהים איים אבודים, וכמו אבא שלך, מרוויחים פה מן ההפקר וזה לא הוגן.
ולמי שלא מאמין – שייכנס לתקנון האמריקאי – הדברים כתובים שם בצורה מפורשת, לפחות למי שמבין אנגלית, ויודע לקרוא תקנון.
איזה דה-ז'ה-וו.
אבל באמת, כשמעניקים פרסים בישראל, הבחירה לא צריכה להיות תלויה באקדמיה האמריקאית. זה נשמע מופרך בעיני. חלקו פרסים, ותבחרו גם נציג לחו"ל. לא יודע, נראה לי הגיוני ופשוט לביצוע.
ואני לא קראתי את התקנון, אבל האם מה שהיוצר מגדיר את הסרט שלו נחשב? גם נשמע קצת תלוש.
למה תלוש? אם מישהו אומר שהסרט שלו הוא סרט דוקומנטרי, למה שמישהו יתווכח איתו?! זה בדיוק כמו בשנה שעברה – האקדמיה עוצמת עיניים ויוצרת במו ידיה את השערוריה. למה לא לפצל את הקטגוריות? למה לא לתת אפשרות לאקדמיה לקבוע מי נוסע לאוסקר ולא כמו בשנה שעברה שהשני נסע? פה זה יכול להיות הסרט השלישי? זה נשמע פייר או הוגן?
http://www.oscars.org/
כאן נמצא התקנון. מעניין הוא שבתיאור של הסרט הדווקמנטרי יש התייחסות לכך שהוא יכול להיות גם באנימציה.
היה גדול גדול גדול. DEATG OF A DISCO DANCER ביצוע הכי טוב ששמעתי בחיי. אאינ צריך מנה נוספת של הבן אדם. ההדרן היה קצר קצר קצר…וגם HOW SONN IS NOW חידמל לי תנימים…גאון
אני מסכים איתך לגבי הפיצול זה נראה הכרחי בטח לאור שנה שעברה – אבל איפה שיש בירוקרטיה, הגיון עובד לאט יותר.
אולמרט יהיה מועמד לאוסקר לפני איים אבודים.
אין שום דבר בתקנון של האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר שאוסר על סרט תיעודי להיות מועמד (או לדבר צרפתית). הכתבה הזאת בנרג' היא שגויה בכל צורה אפשרית.
ב"גלריה" של היום, תחת הכותרת "מי צילם את "ואלס עם בשיר"", מצטרף אורי קליין (בפסקה האחרונה, למי שיחפש) לקוראים להפרדה בין פרס הסרט הטוב ביותר, לבין ההחלטה איזה סרט לשלוח לאוסקר.
לגבי השאר : רפרפתי על התקנון האמריקאי. לא מוזכרת שם ההבדלה בין דוקומנטרי לעלילתי. לגבי "שבעה", שדובר צרפתית בחלקו, ו"כמו אבא שלך", שדובר כמעט כולו צרפתית – אני לא רואה בכך בעיה. "שפה זרה" מבחינת האמריקאים היא כל מה שלא אנגלית. המשפט שעלול ליצור בעיות הוא "The motion picture must be first released in the country submitting it". מה הכוונה במילה "first" ? האם הבכורה העולמית צריכה להיות במדינת המקור, או שהכוונה שקודם יוצג במדינת המקור, ואח"כ בארה"ב (למרות שמצוין אח"כ שיציאה לאקרנים אמריקאים איננה חשובה למקרה זה) ?
אגב – וזה חשוב למקרה שייבחרו – יש כבר תאריכים ליציאת "שבעה", "כמו אבא שלך" ו"אצבע אלהים" ? התאריך האחרון ליציאתם לאקרנים למקרה שייבחרו, לפי התקנון האמריקאי, הוא 30 בספטמבר.
בקיצור – יש לא מעט בעיות תקנוניות, אבל נדמה שהאקדמיה אפאטית. מישהו מטעמם מוכן לקחת אחריות, לענות על השאלות, ואולי לשנות דברים, במקרה הצורך ?
הדבר החשוב בעיני שיש פה עיוות בהתמודדות של ואלס לא בסרטים התיעודיים. העובדה שאין לו שחקנים, אין בו תלבושות, ואפילו צלם אין לו, למרות המועמדות שהוא קיבל, רק מעידה שיש פה משהו לא נכון. לדעתי חברי האקדמיה יעדיפו את שבעה על פני ואלס והוא זה שינצח.
מוריסי הוא אהבת חיי
אחרי 3 שעות ציפייה למוז הוא לא איכזב ונתן הופעה מעולה מאוד נהניתי
מסתבר שהיינו באותו סיבוב הופעות :-), מכיוון שהייתי רק בן 16 אז ב91 הומלץ לי לא להתקרב לאיזור בריקסטון אלא ללכת להופעה בוומבלי שהיתה יום לפני (20 ביולי). מיותר לציין שההופעה היתה מפוצצת כי זאת היתה הראשונה שלו בלונדון מזה 5 שנים. ההלם הכי גדול שלי היה לראות את כמות המוריסי לוק-א-לייק (כמו בקליפ של I STARTED SOMETHING)שהיו שם וכמות הפרחים והחולצות סמיתס, כמו כולם ציפינו לשירים של הסמיתס אבל כן סיפור התמלוגים הרס ורק בעצם מ95 הוא התחיל לבצע שירים שלהם.
ההופעה בארץ היתה יותר מרגשת מעצם העובדה שהוא כאן מאשר ההופעה עצמה אבל הוא היה ונשאר מלך.
http://uk.youtube.com/user/fustupulus
http://ranh.co.il/349/morrissey-in-israel-courtesy-of-youtube
אם אתם באמת רוצים לתת את פרס "האופיר" לסרט הטוב ביותר, תנו אותו לסרט הנפלא והמצחיק של יגאל בורשטיין- "אצבע אלוהים".
ולגבי מוריסי ולשיר הבאמת מופלא שלו
" There is a light that never goes out" – הסיבה שהוא כל כך נפלא ועצוב ומשכר הוא הלחן והגיטרה של ג'וני מאר.
ג'וני מאר הוא המשורר הגדול של הסמית'ס ובלעדיו אלבומי הסמית'ס היו נשמעים כמו אלבומי הסולו העלובים של מוריסי.
והקליפ היפה של דרק ג'רמן נראה בהשראת הקולנוע של אנדי וורהול וקנת אנגר
לחן:
אלבומי הסולו העלובים(?!) של מוריסי?
ויוה הייט ו-ווקסהול ואני הם אלבומים נהדרים, גם אחרי 20 ו-15 שנה. המלחינים והגיטריסטים שמוריסי עבד איתם (סטיבן סטריט, ויני ריילי, מארק E נאבין, בוז בארר) נתנו עבודה גדולה, גם בהלחנה וגם בגיטרות.