31 יולי 2008 | 11:24 ~ 24 תגובות | תגובות פייסבוק

האם "בשיר" כשיר? ועוד תהיות לוהטות

הו, התחלנו. אתמול בבוקר העירה אותי מפיקה מהתוכנית של לינוי בר גפן ברדיו 99 והעלתה אותי לשידור לדבר על המועמדויות לפרס אופיר. שם בשידור בר גפן שאלה אותי אם זה נכון ששלושה מהסרטים המועמדים בכלל לא יכולים להתחרות באוסקר הזה. עניתי שזה לא נכון. היא אמרה שהיה כתוב באחד העיתונים שהם לא עומדים בתקנון. עניתי שלא ראיתי אבל זה נשמע לי קשקוש מוחלט. ואז בהמשך היום עלה בנרג’ האייטם הזה. קראתי אותו ומילמתי שוב: “קשקוש מוחלט”. חוסר הבנה טוטאלי.

אבל לפני כן: עצם העובדה שהשאלות האלה מתעוררות מוכיחה את מה שאני אומר שנים – השיטה של האקדמיה הישראלית לא עובדת. אם חברי האקדמיה רוצים לדעת איזה מהסרטים המועמדים כשירים להתחרות באוסקר לפני שהם מצביעים הרי שההצבעה שלהם מראש מוטה ולא הגונה. הפרס הראשי בטקס האופיר הוא “הסרט הטוב ביותר” ולא “המועמד הראוי ביותר לייצג אותנו באוסקר”. והאקדמיה כבר מזמן היתה צריכה להפריד בין הקטגוריות. על פרס “הסרט הטוב ביותר” יצביעו חברי האקדמיה על פי טעמם, ועל נציג ישראל לאוסקר – שם כבר שיתחילו לריב ולבדוק מי עומד בתקנון ולמי יש סיכוי. ועצם העובדה שהשאלה נשאלת מוכיחה, שוב, שהאקדמיה הישראלית ממשיכה לא לתפקד גם במובן הכי בסיסי: ניסוח תקנון משל עצמה, והקפדה על עמידת הסרטים שמתמודדים בתקנון הגיוני, שמשקף את מה שקורה בימים אלה בעולם הקולנוע הבינלאומי, והתאמה בין התקנון שלה לתקנון של גופים עמיתים בעולם.
לכן, חברי האקדמיה צריכים להפסיק להתמהמה ולקרוא עכשיו, ברגע זה, למארק רוזנבאום, יו”ר האקדמיה, להתפטר. אין שום דרך אחרת. יו”ר זמני שימונה לאלתר יכול עדיין, בתוך שבועיים, לפני שנשלחים טפסי ההצבעה לסיבוב השני, לעשות סדר בבלאגן. וזה כל כך פשוט, רק צריך תשומת לב והקפדה על ניסוח נכון.

1. בואו נתחיל לא עם ההתאמה לאוסקר האמריקאי, אלא עם ההתאמה לאופיר הישראלי. האם “ואלס עם בשיר” כשיר להתמודד בקטגוריית “הסרט העלילתי הטוב ביותר” בפרס אופיר? התשובה הפשוטה שלי היא: בהחלט. אבל עצם העובדה שמישהו חושב שלא מעידה על כך שיש לאופיר בעיה תקנונית.
הבעיה התקנונית מתחילה מהמילה הראשונה בקטגוריה: סרט. מה זה סרט? אם מחר אצלם את משה איבגי עומד ושותק שעה וחצי מול קיר לבן, בשוט אחד, במצלמת DVD ביתית, ואשלח את הדי.וי.די לאקדמיה, האם אני יכול להתחרות בתחרות של 2009? ואם במקום איבגי אצלם שם את סבתא שלי? האם גם אז? מה בתקנון של האקדמיה מונע מכל אזרח ישראלי לשגר לתחרות את סרטי המשפחה שהוא צילם השנה? כלום. כי אפילו המושג “סרט” לא מובהר בתחרות. העובדה המתמשכת והביזיונית שהאקדמיה מתייחסת לסרטים על פי ההפקה שלהם ולא ההפצה שלהם היא כבר מכשול ראשון בדרך לייצר תחרות הגיונית (כאשר בהחלט הגיוני שבשנה בה יש כמות נאה, כמו השנה, של סרטים עצמאיים ודלי תקציב, לדאוג שתהיה קטגוריה נוספת לסרטים עצמאיים ודלי תקציב, או סרטים שלא הופצו).

2. כבר הקטגוריה הבכירה ביותר בטקס מנוסחת לא נכון: “הסרט העלילתי הטוב ביותר”. זו טעות איומה. הפרס הראשון צריך להיות לסרט הטוב ביותר. והוא יכול להיות עלילתי או דוקומנטרי.
הפרס הראשי באוסקרים הוא ל-Best Picture. ואיך מגדירים מה זה סרט באוסקרים. הנה כאן. 1. אורך של פיצ’ר (מעל 40 דקות, על פי תקנון האקדמיה האמריקאית, שגם הוא דורש כבר ריענון)? 2. הקרנה פומבית
בפילם (16 “מ”מ, 35 מ”מ או 70 מ”מ) או באיכות הקרנת היי-דפינישן על פי סטנדרט התעשייה SMPTE 428-1-2006 D-Cinema או ISO/IEC 15444-1 (JPEG 2000). 3. הקרנת הסרט למשך שבעה ימים רצופים לפחות, לקהל קוני כרטיסים בכסף, בבית קולנוע במחוז לוס אנג’לס ושזכה לפרסום באופן המשקף את הסטנדרט התעשייתי. 4. הסרט הוקרן בבכורה בבית הקולנוע (ולא בטלוויזיה או באינטרנט או בדי.וי.די) בשנה האחרונה עד מועד הדד-ליין להגשות רשימות הסרטים.
כל סרט שעונה לקריטריונים הנ”ל יכול להתמודד על כל הפרסים הראשיים באוסקר האמריקאי. מהסרט הטוב ביותר ועד הצילום ועיצוב התלבושות והסאונד. וזה לא משנה באיזה שפה הוא, מאיזה מדינה הוא או האם הוא עלילתי או תיעודי או אוונגרדי. ראו, למשל, את רשימת הסרטים שהיו זכאים להיכלל בבחירות לאוסקרים לשנת 2007. תמצאו שם, למשל, את “הילדים האבודים של בודהה”, סרט תיעודי מהולנד. או את “סיקו” של מייקל מור. או את “טקסי לצד האפל” של אלכס גיבני. כל אלה, אם היו מקבלים מספיק קולות, היו יכולים לקבל מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר. הם רשאים. רק מה, סרטי תעודה עד כה מעולם לא קיבלו מספיק קולות. אבל למה למנוע מהם? (וזכור הקמפיין שניסה הארווי וויינסטין לדחוף, כדי להביא ל”פרנהייט 9.11″ מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר. וזוכרים? “באולינג לקולומביין” של מייקל מור זכה בפרס התסריט המקןרי הטוב ביותר מטעם איגוד התסריטאים האמריקאי. ו”סיקו” היה מועמד לאותה קטגורייה באותו גוף. כן, מארק רוזנבאום, גם לסרטים תיעודיים יש תסריט וזה לא הופך אותם לעלילתיים).

במילים אחרות: גם אם “ואלס עם בשיר” היה סרט תיעודי פר-אקסלנס הוא היה צריך להתמודד ללא מחלוקת בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר. כמו גם “ילדי השמש” ו”מועדון בית הקברות”, שהוצגו מסחרית בבתי הקולנוע. זה צריך להיות המדד היחיד: סרט באורך של פיצ’ר, ובאיכות של פילם או היי-דפינישן, שהוקרן מסחרית בבית קולנוע מול קהל רוכשי כרטיסים.
אז בשביל מה צריכים קטגוריות לדוקומנטרי, ולאנימציה ולסרט הזר? א) בשביל כל אותם סרטים שלא עומדים בתקנון הנ”ל ויכולים להתמודד על פרסים בקטגוריות יעודיות בהן שיקול הדעת והסינון נמצא בידי ועדות. ב) כי לובי הדוקומנטריסטים (והאנימטורים) בהוליווד הרגישו – ובצדק – שמול קהל מצביעים רחב ושמרן, לסרטי אנימציה ותעודה תמיד יהיה חיסרון. כי לא יעזור, חברי האקדמיה, מאז ומתמיד, העדיפו סרטי עלילה. וסרטי תעודה ואנמציה תמיד יהיו בליגה נחותה מבחינת הערכת הציבור. לכן נקבעו קטגוריות יעודיות לעידוד הסרטים הלכאורה פחות-יוקרתיים (מנקודת מבטו של מצביע האקדמיה הממוצע שרוצה אם סרטיו עם שחקנים בשר ודם ובאנגלית). סרט תיעודי פר-סה עוד לא זכה למועמדות לסרט הטוב ביותר, אבל סרט זר וסרט אנימציה כבר כן.

3. שאלה הנוספת: האם “ואלס עם בשיר” הוא סרט תיעודי או עלילתי? כמו סרט תיעודי הוא מדבר עם אנשים אמיתיים שהיו במלחמת לבנון (רון בן ישי) ומשחזר אירועים שקרו באמת לדמויות אמיתיות. אבל כמו סרט עלילתי, הוא משחזר את האירועים האלה באופן שקרי/בדיוני. קטעי המלחמה ב”ואלס עם בשיר” הם דוקומנטריים כמו קטעי פינוי הגטו ב”רשימת שינדלר”. וכמו סרט עלילתי הוא משתמש בשחקנים כדי לדבב חלק מהדמויות, אלה שלא רצו להיחשף, ומשתמש בדמויות שאינן קשורות לעלילה התיעודית כדי לקדם את העלילה. מהבחינה הזאת אורי סיון הוא לא דמות דוקומנטרית אלא נון-אקטור בסרט עלילתי. ותכל’ס, מה ההבדל בין “ואלס עם בשיר” ו”טיסה 93″ של פול גרינגראס? שניהם מתייחסים למציאות בדיוק באותו אופן. ב”טיסה 93″ חלק מהאירועים ספקולטיביים ומשוחזרים (כל מה שקורה על המטוס) וכל מה שקורה במרכז הפיקוח משוחזר עם האנשים האמיתיים, ולא עם שחקנים. והסרט היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר.

ועכשיו למאמר ההזוי של איתי שטרן:

1. האם “ואלס עם בשיר” יפסל מלהתמודד על האוסקר הזר? שטרן אומר שכן, כי סרט תיעודי לא יכול להיות מועמד לאוסקר. ואני אומר: לא. שטרן כותב: “מדובר ב’ואלס עם בשיר’, שמוגדר על ידי היוצר שלו ארי פולמן כסרט תיעודי ולכן לא עונה על ההגדרה של סרט עלילתי שמחייב תקנון האוסקר”. התקנון לא מחייב סרט עלילתי. בשום מקום הוא לא מחייב סרט עלילתי. זו המצאה של שטרן.
הנה התקנון: A foreign language film is defined as a feature-length motion picture produced outside the United States of America with a predominantly non-English dialogue track.
הבלבול של שטרן הוא שהוא לא מבין מה זה Feature Film. פיצ’ר זה לא “עלילתי”, פיצ’ר זה רק ציון של אורך.
התקנון של הבאפט”א, פרס האקדמיה הבריטי, לסרט שאינו בשפה האנגלית, כמעט זהה בניסוחו (עמוד 7): All feature-length films with predominantly non-English dialogue are eligible; (פיצ’ר בבאפט”א זה מעל 60 דקות).
והנה, הסרט התיעודי “פעלים למתחילים” היה מועמד בשנת 2004 לבאפט”א לסרט בשפה הזרה.

זה אמור להיות מספיק כדי לשכנע. אבל אפשר להוסיף כאן סעיף קטן של פילפול, המשך לסעיף 3 כנ”ל. ובואו נגיד שהאקדמיה האמריקאית לא מוכנה לקבל סרטי תעודה כמתמודדים בקטגוריית הסרט הזר. האם “ואלס עם בשיר” הוא בכלל סרט תיעודי על פי תקנון האקדמיה האמריקאית? כי הרי מה שארי פולמן אומר על סרטו לא ממש משנה לאנשי האקדמיה, כשם שזה לא שינה מה אמר ערן קולירין על סרטו. באמריקה רק התקנון קובע. אז מה זה סרט תיעודי?
הנה התקנון:

An eligible documentary film is defined as a theatrically released nonfiction motion picture dealing creatively with cultural, artistic, historical, social, scientific, economic or other subjects. It may be photographed in actual occurrence, or may employ partial re-enactment, stock footage, stills, animation, stop-motion or other techniques, as long as the emphasis is on fact and not on fiction.

המילה הפרובלמטית ל”בשיר” בפסקה הנ”ל היא partial. כלומר, מותר לסרט תיעודי שחלק ממנו יהיה שיחזורים באנימציה (ע”ע הסרט “שיקגו 10″). אבל נדמה לי שמכל הקטגוריות באוסקר, הקטגוריה היחידה ש”בשיר” ייפל ממנה היא בדיוק זאת התיעודית. כי הוא לא partial re-enactment אלא wholly re-enactment. והאופן שבו האנימציה עשויה, בה היא מערבבת הזיות עם לכאורה זכרונות “אמיתיים”, והשימוש בשחקנים לדיבוב חלק מהדמויות, עשויים לגרום לאנשי ועדת הדוקומנטרים באוסקרים להגיד שהסרט הזה אינו עומד בקריטריון שלהם ליצירת נון-פיקשן.

2. האם “שבעה” יפסל מלהתמודד על האוסקר? שטרן אומר כן, ואני אומר: קשקוש מוחלט.
שטרן כותב: “‘שבעה’ של רונית ושלומי אלקבץ, שהוצג לראשונה בצרפת ולא בישראל ודובר בחלקו הרב צרפתית, ולכן, על פי אותו תקנון, לא זכאי לייצג את ישראל בתחרות”.
אלוהים אדירים, בנאדם. קרא את התקנון! הצרפתית של “שבעה” לא מפריעה לו להיות מועמד. אני מזכיר: הבעיה עם “ביקור התזמורת” היתה עם האנגלית ולא עם היעדר-העברית. צרפתית, על פי האוסקרים, היא שפה זרה.
מה שמותיר אותנו עם הסעיף האחר אליו מתייחס שטרן. האם העובדה שסרט ישראלי יצא קודם בצרפת תמנע ממנו להיות מועמד של ישראל? כאן, יש להגיד, התקנון טיפה עמום לכן אפשר להבין למה מישהו יכול לפרש אותו לפי נוחותו:

The motion picture must be first released in the country submitting it no earlier than October 1, 2007, and no later than September 30, 2008, and be first publicly exhibited by means of 35mm or 70mm film, or in a 24- or 48- frame progressive scan Digital Cinema format as defined in Rule Two, Paragraph 2.b, for at least seven consecutive days in a commercial motion picture theater for the profit of the producer and exhibitor. It must be advertised and exploited during its eligibility run in a manner considered normal and customary to the industry. The picture need not have been released in the United States.

המילה הפרובלמטית כאן היא First. למה הם מתכוונים ב-must be first released in the country submitting it. האם זה אומר שהסרט צריך לצאת קודם כל, ולפני הכל, במדינה שמגישה אותו? כי אם כן “שבעה” באמת בצרות. או, וזה נשמע הגיוני יותר, שהסרט צריך להיות מוצג קודם במדינה שמגישה אותו, כלומר קודם להגשה. וזה הגיוני יותר. הרי האקדמיה עקבית ברצון שלה לסנן סרטים על ידי הפצה, כדי שלא אוכל לשלוח להם את הסרט שלי עם איבגי על הקיר שותק. הם לא רוצים שסרט קודם יקבל מועמדות לאוסקר ואז ישתמשו במועמדות כמנוף להפצה, אלא שקודם מישהו הביע בו אמון, לא רק מפיקים, אלא גם מפיצים ובעלי בתי קולנוע, ורק אז הם מוכנים לשקול אותו כמועמד.

אבל אני מניח שלמתחרי “שבעה” הפרשנות שלי לא מספיקה. לכן צריך לעשות את מה שיעשו אנשי האקדמיה עצמה: יבחנו תקדימים. “הזייפנים”, זוכה האוסקר השנה, הופץ בגרמניה לפני שהופץ באוסטריה, המדינה שהגישה אותו. “קרמל”, שהיה נציג לבנון בשנה שעברה, הופץ בפריז לפני שיצא בביירות, והוא לא נפסל. “מונגול”, שהיה מועמד לאוסקר השנה, יצא ברוסיה לפני שיצא בקזחסטן. ו”גן עדן עכשיו” יצא בצרפת ובבלגיה לפני שיצא בישראל והרשות הפלסטינית. כך שאין סיכוי של”שבעה” תהיה בעיה.

3. האם ל”כמו אבא שלך” תהיה בעיה באוסקר? איתי שטרן אומר שכן. אני אומר: אולי.
שטרן כותב ש”כמו אבא שלך” יפסל בגלל ריבוי הצרפתית. אותה בורות כמו קודם. אין בעיה שסרט ישראלי יהיה דובר צרפתית (אכן, עד לפני כמה שנים היה חוק תקנון שקבע שהסרט המוגש מטעם מדינה חייב להיות דובר אחת השפות הרשמיות של אותה מדינה, אבל החוק הזה שונה וכעת כל סרט בכל שפה יכול להיות מוגש, ובלבד שזה לא יהיה אנגלית).
אבל ל”כמו אבא שלך” עשויה להיות בעיה אחרת, שאותה מפיקיו צריכים לשקול, וזה מקרה “תשוקה, זהירות”. “תשוקה, זהירות” נשלח על ידי טייוואן לאוסקרים כי אנג לי הוא טייוואני, אבל האקדמיה פסלה אותו כי הוא לא טייוואני מספיק: הוא לא צולם בטייוואן, לא מתרחש בטייוואן, ורוב שחקניו ואנשי הצוות אינם טייוואנים. אמנם מרקו כרמל, הבמאי, דוד מנדיל, המפיק, גיורא ביח, הצלם, ויעל אבקסיס, השחקנית, הם ישראליים. וזה עשוי להספיק. אני גם לא יודע איפה צולם הסרט פיזית, בישראל או בצרפת, ומה היה יחס אנשי הצוות הצרפתיים אל מול אנשי הצוות הישראליים. כך ששם עשויה להיות בעיה גבולית עם סעיף 3 בתקנון: The submitting country must certify that the creative talent who exercised artistic control of the motion picture were either citizens or residents of that country.
במילים אחרות: כמה ישראלי הוא “כמו אבא שלך”?

4. מסקנה: למיטב הבנתי ובקיאותי כל חמשת הסרטים המועמדים לפרס אופיר כשירים ותקינים להיות מועמדים לאוסקר.

5. אבל יש עניין אחר: אף אחד מהם לא יהיה מועמד השנה לאוסקר בשפה הזרה. ל”ואלס עם בשיר” יש סיכוי מעולה להיות מועמד לאוסקר בקטגוריית האנימציה, אבל סיכוי די זעום להיכלל בחמשת המועמדים לפרס הסרט הזר. למה? כי חברי האקדמיה האחראים על בחירת המועמדים לסרט הזר הם קבוצה די מבוגרת ומאוד שמרנית ובאופן עקבי סרטי אנימציה פשוט לא עוברים אותם. ראו את מקרה “פרספוליס” בשנה שעברה.
השנה, אחרי שגם “פרספוליס” וגם “4 חודשים, 3 שבועות ויומיים”, לא נכללו בתשעת המועמדים הכמעט סופיים, אחרי שהיו שניהם הזוכים הגדולים בפסטיבל קאן, שונה השנה התקנון. נקבע שיו”ר הוועדה לבחירת הסרט הזר, וצוות מטעמו, יבחרו בעצמם שלושה סרטים לתשיעייה (מבין רשימת הסרטים שהוגשו על ידי המדינות), כדי לוודא שלא יהיו סרטים מדוברים, מתוקשרים וזוכי פרסים (קרי: יצירות מופת, או סרטי באז) שהושמטו בגלל שמרנות וקוצר הרואי של הוועדות הבוחרות. במקרה כזה, יש סיכוי סביר למדי ש”ואלס עם בשיר” אכן ייכלל בתשעה הסופית, מתוכה ייבחרו חמשת המועמדים. אבל מסופקני אם הוא יצליח להגיע לחמישייה. לא כי הוא לא טוב – הוא מעולה – אלא רק כי אנימציה נחשבת מדיום לא רציני בקרב הגווארדיה הוותיקה של האוסקרים.

לעומת זאת, “ואלס עם בשיר” יעשה חיל בטקס פרסי האקדמיה האירופית בדצמבר.

במילים אחרות חברי אקדמיה יקרים, תבחרו מהלב, מהמצפון, מהטעם הפרטי שלכם, תבחרו את הסרט שהכי אהבתם, שהכי הייתם רוצים להצדיע לו, תברו את הסרט שהכי הייתם רוצים לקחת חלק בו, תבחרו סרט שהייתם רוצים לשלוח לחבריכם איתות: תנו לנו עוד כאלה. וממילא השנה לבחירה שלכם לא תהיה שום השפעה על האוסקר האמריקאי.

נושאים: פסטיבל קאן 2008

24 תגובות ל - “האם "בשיר" כשיר? ועוד תהיות לוהטות”

  1. רוג'ר ראביט 31 יולי 2008 ב - 11:32 קישור ישיר

    למה ציפית, זאת כתבה של איתי *הבצל* שטרן.

  2. אורי 1 31 יולי 2008 ב - 11:59 קישור ישיר

    אבל הכי חשוב, וזה כן בתקנון של האוסקרים, שהסרט שייבחר חייב לצאת לבתי הקולנוע בישראל עד סוף ספטמבר. כמדומני לשלושת הסרטים שלא יצאו אין תאריכי יציאה ולחלק גם אין עוד מפיץ.

    רוה לאורי1: אין לי מושג מי מפיץ ומתי, אבל אתה יכול להיות בטוח שעד ה-19 בספטמבר כל חמשת הסרטים המועמדים כבר ייצאו להקרנות מסחריות.

  3. bili 31 יולי 2008 ב - 12:00 קישור ישיר

    יאיר נא שים לב לבעייה בנתונים אצלך
    רק לפני שבוע דווחת לגבי איים אבודים על
    . “איים אבודים”. 20,000 כרטיסים. שבוע שלישי. 37 עותקים. 101,000 כרטיסים סך הכל.
    ושלשום אתה מדווח על 19,000 כרטיסים נוספים בסופ”ש רביעי ומגיע לסך של 120,000
    מדבריך משתמע שלא היו לסרט צופים במהלך 4 ימי השבוע דהיינו ראשון עד רביעי??????????
    כמו כן כצפוי (ולמצער ) וול E בארץ מפגר בעקבות הפנדה החמוד וחבר מרעיו, גם ביומית שהייתי עם הילדים בשבעת הכוכבים היו צופים רבים יותר משמשעותית לפנדה לעומת הרובוט למרות שהפנדה יצא לדרך קודם.

  4. איתן 31 יולי 2008 ב - 12:02 קישור ישיר

    לגבי סעיף 5 : לא בטוח. אני מאמין שאם “בשיר” יגיע לתשיעיה, הוא גם יגיע לחמישיה. אם הוא יכנס לתשיעיה בדלת שנפתחה לו השנה – הדלת של “הסרטים עם הבאז” – זה עשוי לגרום לחברי האקדמיה לתת לו תשומת לב שונה.

    לגבי “כמו אבא שלך” – מבחינתי הוא ישראלי לגמרי. אני ראיתי בסרט אלגוריה על התוקפנות הישראלית, ועל תוצאותיה ההרסניות לא כלפי העולם החיצון, אלא כלפי התוקף עצמו. כאלגוריה היא מתרחשת בארץ רחוקה ובזמן אחר (שנות ה-70), אבל היא נכונה גם לישראל של כאן ועכשיו.

  5. bili 31 יולי 2008 ב - 12:07 קישור ישיר

    זה הרבה יותר פשוט
    must be first released in the country submitting it no earlier than October 1, 2007 and no later than September 30, 2008
    כלומר הפצתו הראשונית של הסרט במדינה המגישה אותו צריכה להיות לא לפני אחד באוקטובר ולא יאוחר מ – 30 בספטמבר, ללא כל תלות למועד הצגתו במדינות אחרות, ממש כפשוטו.
    ניתן להבין ביתר בירור את הכוונה לגבי first released מן המשפט הבא לגבי 35 או 70 ממ’…
    ל”שבעה” אין כל בעייה ( לפחות מבחינה זאת.. )

  6. אורי 1 31 יולי 2008 ב - 12:28 קישור ישיר

    והערב, סיבוב ראשון בין ארי פולמן לרשף לוי: שניהם מועמדים באותה הקטגוריה גם בטקס פרסי הטלויזיה [על תסריט בסדרת דרמה], אבל הפרס כנראה ילך לסדרה אחרת.

  7. באשיר ג'ומאל 31 יולי 2008 ב - 13:05 קישור ישיר

    כל העניין פה זה ספין של משה אדרי, הבעלי של יונייטד קינג וסינמה סיטי.
    ברור לפי התקנון הישראלי והאמריקאי, ואלס עם באשיר יכול להתמודד.
    ברור שבשל היותו חידוש קולנועי וסרט מהפנט הוא ראוי להתמודד וראוי יותר מכל סרט ישראלי השנה.

    רק שלמשה אדרי לא הספיקה ההתגוששות עם ערן קולירין וביקור התזמורת משנה שעברה.
    אנשים כמוהו, נעדרי נשמה יתרה, תאבי בצע וכוח לא באמת חושבים על האפשרות להיות בחמישיה של האוסקר או לזכות, הם רק רוצים שהסרט הסתמי שלהם, איים אבודים, שאין לו שום אופק בינלאומי או ערך קולנועי, ינצח.
    זאת הפוליטיקה של הקולנוע הישראלי, ביצה קטנה וכולם בוחשים בה.

    רוה לבאשיר: אחלה תיאוריית קונספירציה. אבל איך זה מתיישב עם העובדה שאדרי הוא גם המפיץ של “שבעה”? גם אותו הוא רוצה להכשיל?

  8. אורי (האמיתי) 31 יולי 2008 ב - 14:10 קישור ישיר

    אכן ספין
    אכן מעצבן – לא שעושים אותו (לאנשים הרי יש אינטרסים), אלא העיתונאים שקונים ומפיצים אותו
    היית עדין יאיר אבל זאת בושה גדולה ומבוכה אמיתית למר שטרן
    אגב – יכול להיות שהזמנת אותי בספר הפנים לעיין בכתבי הנחמן?

  9. דודי קינג 31 יולי 2008 ב - 14:30 קישור ישיר

    בשורה התחתונה, לפחות יש הגדרה אחת ברורה בתחרות האקדמיה הישראלית: “הסרט *העלילתי* הטוב ביותר”. “ואלס עם בשיר” לא עומד בהגדרה ברורה זו. אי אפשר מצד אחד לכתוב שצריך להיות תקנון עצמאי ובלתי-תלוי באוסקר האמריקאי, ואז להביא את התקנון האמריקאי כדוגמא ללמה “ואלס” דווקא יכול להתמודד בקטגוריה העלילית הישראלית. בתחרות הישראלית יש הפרדה הין עלילתי לתיעודי, ואם צריך לבחור באיזה צד נמצא “ואלס”, לא נראה לי שיש הרבה שיגדירו אותו כעלילתי.

    מארק רוזנבאום יכול לעשות שמונים שמיניות באוויר, אבל “ואלס עם בשיר” הוא לא סרט עלילתי – היוצרים עצמם קוראים לו סרט תיעודי, כמו גם כל המבקרים והפרסומים האפשריים. ככזה, הוא אולי יכול להתמודד על פרס “הסרט הטוב ביותר” בהרבה מאוד תחרויות בעולם, אבל בפרסי אופיר הוא לא יכול להתמודד על פרס “הסרט העלילתי הטוב ביותר”. זה לא עניין של איכות, זה עניין של הגדרה. יכול להיות שיש בעיה עם ההגדרה, אבל אז צריך לשנות אותה מראש ובמחשבה תחילה, לא להתעלם מקיומה כשהיא לא נוחה למפיקים או למארגנים.

    רוה לדודי: למעט העובדה שארי פולמן קורא לו “אנימציה דוקומנטרית” אתה לא יכול למצוא שום דרך להראות שהסרט הזה הוא פחות דוקומנטרי מעלילתי. כפי שכתבתי, אם כבר אז דווקא מתחרויות דוקומנטריות הוא עשוי להיפסל. כל היחס שלו למציאות הוא פבריקציה אחת גדולה. הבט בסרט: איך אתה יכול אפילו לשקול לתייג אותו באופן חד משמעי כתיעודי?

  10. Spartak 31 יולי 2008 ב - 14:41 קישור ישיר

    “השנה, אחרי שגם “פרספוליס” וגם “4 חודשים, 3 שבועות ויומיים”, לא נכללו בתשעת המועמדים הכמעט סופיים, אחרי שהיו שניהם הזוכים הגדולים בפסטיבל קאן, שונה השנה התקנון. נקבע שיו”ר הוועדה לבחירת הסרט הזר, וצוות מטעמו, יבחרו בעצמם שלושה סרטים לתשיעייה (מבין רשימת הסרטים שהוגשו על ידי המדינות), כדי לוודא שלא יהיו סרטים מדוברים, מתוקשרים וזוכי פרסים (קרי: יצירות מופת, או סרטי באז) שהושמטו בגלל שמרנות וקוצר הרואי של הוועדות הבוחרות. במקרה כזה, יש סיכוי סביר למדי ש”ואלס עם בשיר” אכן ייכלל בתשעה הסופית, מתוכה ייבחרו חמשת המועמדים. אבל מסופקני אם הוא יצליח להגיע לחמישייה”

    מה הכוונה?שבן אחד יבחר שלושה סרטים מהתשעה?

  11. Spartak 31 יולי 2008 ב - 14:44 קישור ישיר

    לדודי קינג:
    ואלס עם שאביר,הוא חצי-דוקומנטרי,חצי-עליליתי.

  12. ערן 31 יולי 2008 ב - 20:08 קישור ישיר

    איתי שטרן הוא שרלטן.
    כל כך הרבה שגיאות איומות וחוסר הבנה בסיסי בסרטים עליהם הוא מתיימר לדווח.
    רק בשפה העברית הוא מבין פחות. כל סרט שם נקרא “היצירה המדוברת” ומייד אח”כ נכתב “מביאה את סיפורו של…”. מעולם לא קראתי טקסטים אוויליים, רשלניים, מסולפים או מגוכחים במקרה הטוב מאשר אלו היוצאים תחת ידו.
    אני מנחש שהראזיסקופ הוצא לפנסיה משום שפשוט אין ולא יהיו לשטרן מתחרים ברמתו ואין ענין להעניק התואר לאותו הנוכל כל שנה.

  13. אור 31 יולי 2008 ב - 20:48 קישור ישיר

    הכי לפני חמש דקות:
    קראתי את מה ששניצר כתב על האביר האפל באתר של nrg. ולמרות שאני בדרך כלל ממקטגריו הגדולים – מילים כדורבנות יש לו שם.

  14. סטיבי 31 יולי 2008 ב - 20:56 קישור ישיר

    שמועה (מבוססת) על הזוכים בפורום היוצרים הדוקומנטריים: בעיקר “ילדי השמש”.

  15. דודי קינג 31 יולי 2008 ב - 21:44 קישור ישיר

    אם נתחיל דיון על מה הוא תיעודי ומה הוא עלילתי, על הגבול בין מציאות לדמיון, על ההבדל בין אמת לבדיה, על ייצוגי מציאות שונים ומשמעותם ועל ההיסטוריה של ז’אנרים קולנועיים – לא נצא מזה. פרט לעובדה שפולמן קורא לסרטו “אנימציה דוקומנטרית” (וזה לבדו צריך להספיק), אני יכול ללנקק כאן לעוד 20 מבקרי קולנוע נחשבים בארץ ובחו”ל שעושים אותו הדבר בדיוק, ולעוד 50 פרסומים לא-ביקורתיים. Try Me. זה לא רק פולמן, זה כל העולם. בין עלילתי לתיעודי, על כל האמורפיות והגבול המטשטש והולך בין הז’אנר, “ואלס עם בשיר” הוא סרט תיעודי – וקטגוריית האקדמיה הישראלית בה הוא מתחרה היא לסרט העלילתי. זה לא מעיד על איכות ירודה של הסרט, חס וחלילה, זה רק מעיד על המצב המוזר באקדמיה הישראלית לקולנוע, ועל התנהלות מוזרה עוד יותר.

  16. ליאור כהן 31 יולי 2008 ב - 23:07 קישור ישיר

    רשימת הזוכים המלאה בטקס הקולנוע הדוקומנטרי

    http://www.doctalk.co.il/2008/07/31/teke2/

  17. דרורית 31 יולי 2008 ב - 23:45 קישור ישיר

    והידד ל”להוציא את הכלב” (שניר ברגמן בדברי התודה שלו על אחד הפרסים שקיבל אמר מפורשות שהם ניסו במסגרת הצרה של דרמת טלויזיה קצרה לעשות את זה הכי קרוב לסרט שיש) ול”פרשת השבוע” (ומאז “ואלס עם באשיר” כל פעם כשאני רואה את ארי פולמן אני רואה את הדמות המצויירת שלו. 🙂 )

  18. זוהר 1 אוגוסט 2008 ב - 0:58 קישור ישיר

    לאורי (האמיתי) – הבושה האמיתית לאיתי שטרן כבר הייתה כשהוא תרגם כתבה מ”the onion”.

  19. עידו 1 אוגוסט 2008 ב - 7:42 קישור ישיר

    כמה שהטקסט כאן קצת מתנשא, משתצף ומתקצף על כל הנייטיבס שלא מבינים בתקנוני האקדמיה בארה”ב ושלא משכילים לנסח כללים הגיוניים לתחרויות המקומיות, יאיר, תענוג לקרוא כל מה שאתה כותב על עונת הפרסים. אני מתפתה לומר שזהו האלמנט הטבעי ביותר שלך, אפילו יותר מביקורות קולנוע (וריבוי תגובותך לתגובות מעיד על ההתלהבות מהנושא, לא?)

    מה שבטוח, יהיה פה מאוד מעניין בשבועות הבאים.

  20. ליר 1 אוגוסט 2008 ב - 10:22 קישור ישיר

    אני עדיין לא מבין איך אחרי המחדל של שנה שעברה עם ביקור התזמורת (וזה בפירוש מחדל לשלוח לאוסקר סרט שלא עומד באחד הכללים היותר חד-משמעיים ופשוטים להבנה של האקדמיה האמריקאית), עדיין לא נעשה איזשהו שינוי. אם לא בצורת תקנון של האקדמיה הישראלית, אז לפחות בקטוגריה שהסרט המנצח בה נשלח לאוסקר.

    בכל אופן, יאיר – כל הכבוד על ההעמקה וההבנה. יש לחברי האקדמיה דבר או שניים ללמוד. אבל נראה שהם לא ממש מתייחסים לתפקידם ברצינות.

  21. ערן אלתר 1 אוגוסט 2008 ב - 16:22 קישור ישיר

    לגבי הפסקה השנייה- אני מסכים, היו צריכים לעשות שתי קטגוריות נפרדות ממזמן.

    והכתבה מוכיחה לפחות משהו אחד: איתי שטרן לא קרא את תקנון האוסקר.

    ובניק-לינק: הזדמנות אחרונה להצביע לסקר שלי על חומות של תקווה!

  22. רותם 1 אוגוסט 2008 ב - 16:40 קישור ישיר

    נראה לי קל להבין איך- אנחנו חיים במדינת יהיה בסדר.
    אז יהיה בסדר, אל דאגה.

  23. צ'שייר 4 אוגוסט 2008 ב - 19:45 קישור ישיר

    איתי שטרן?

    http://www.the7eye.org.il/notes/Pages/030808_britney_spears_rumor_published_as_news.aspx

    איתי שטרן??

    http://www.the7eye.org.il/GlobalVillage/Pages/120608_shani_interview_with_Megan_Ganz_editor_with_the_onion.aspx

  24. עמית רון 14 ספטמבר 2008 ב - 2:55 קישור ישיר

    כחבר אקדמיה נטול כל אינטרסים משיקולי פוליטיקה/קליקת התעשייה, שמשתדל מאד לעשות בחירות כנות על בסיס ניתוח המבע הקולנועי –
    והנה גם היום למדתי שוב שהאקשן האמיתי, הדרמה, התככים, המזימות, ויצירת הבאזז מתרחשים מאחורי הקלעים רגע לפני שמסעודה ו”גרה בשנקיין” יודעות בכלל
    מה עומד מאחורי כל הנצנצים והשואו של מאדם אלקבץ
    (ובהקשר הזה אני סומך עליה שגם השנה היא תגנוב את
    ההצגה, הפלאשים ותשומת הלב. וכמה טוב שיש לנו אותה
    לרייטנג ומי יתן ואולי במקרה גם ב”טעות” יראו לה את הפיטמה והנה ככה יש עוד אינסרט בתקשורת שמקרב עוד קהל לקולנוע הישראלי. וזה הרי כל הסיפור…


השאירו תגובה