שבוע רביעי לפסטיבל סרטי הגמר של סם שפיגל כאן ב"סינמסקופ". בתחילה תכננו על ארבעה שבועות, אבל יש לי עוד כמה סרטים להראות, אז נמשיך עוד כמה שבועות. והיום: "חיילת בודדה", סרט הגמר של טליה לביא מ-2004. וכאן מגיע וידוי: לא עשיתי עם עצמי מצעד מסודר, ומן הסתם גם לא ראיתי את כל סרטי הגמר של סם שפיגל, אבל אם אני צריך לבחור בשליפה את הסרט האהוב עליי מבין הסרטים שנעשו בסם שפיגל לדורותיו, זה זה. ראיתי אותו בפעם הראשונה בתחרות הסרטים הקצרים בפסטיבל ברלין, וראיתי איך הקהל הגרמני פשוט מתמוגג ממנו, ואני איתם. הוא אכן זכה שם בפרס. ומאז, טליה לביא היא היוצרת הישראלית שאני הכי מחכה כבר לזינוקה למימי הפיצ'רים (יחד עם מיה דרייפוס מאוניברסיטת תל אביב, שאת "ביקור חולים" שלה גם אהבתי מאוד). וזה כנראה סוף סוף קורה ממש בקרוב. הסרט הארוך שלה "אפס ביחסי אנוש" כבר קיבל תמיכה מקרן הקולנוע הישראלי, זכה בתחרות הפיצ'ינג של פסטיבל ירושלים לפני שנתיים וקיבל מענק ממכון סאנדאנס. הסרט יחזיר את לביא אל עולם הפקידות בבסיס חיל אוויר, בו היא התחילה לשוטט ב"חיילת בודדה", במבט אירוני מבריק, הלוקח סיטואציה טראגית ומפשפש בה באמצעות חוש הומור נפלא. זו, אגב, השנה שבה שמתי לב לדאנה איבגי לראשונה, בזכות שני סרטים קצרים בהם שיחקה חיילת אומללה: הסרט הזה ו"חצאית דמעות" של תמר ירום.

ציוץ