שני עדכונים פרסי טרום-אוסקר לסוף השבוע.

גילדת התסריטאים פרסמה את המועמדים שלה ביום שישי. המועמדים לתסריט מקורי: "המאסטר", "לופר", "הטיסה", "ממלכת אור הירח" ו"כוננות עם שחר" (שני אנדרסונים וג'ונסון אחד). המועמדים לתסריט מעובד: "ארגו", "חיי פיי", "לינקולן", "אופטימיות זה שם המשחק" ו(הפתעה) "כמה טוב להיות פרח קיר".

ומוצאי שבת התפרסמו פרסי האגודה הלאומית של מבקרי הקולנוע. סרט השנה שלהם הוא "אהבה" של מיכאל האנקה. שקיבל גם את פרס הבימוי ואת פרס השחקנית. "לינקולן" של סטיבן ספילברג זכה בפרס השחקן (דניאל דיי לואיס) ופרס התסריט. "המאסטר" קיבל את פרס שחקנית המשנה (איימי אדמס) ופרס הצילום. והבונוס: "שומרי הסף" זכה בפרס הסרט התיעודי.

==================

מה שמביא אותנו ל"שומרי הסף". אני די מופתע שהסרט לא מוקרן באף אחת מרשתות הקולנוע. בדרך כלל אני חושב שלסרטים עצמאיים ולסרטי תעודה אסור להתקרב לסינמה סיטי, ואפילו לקולנוע לב, אבל נראה לי שפוטנציאל הקהל של "שומרי הסף" בהחלט מתאים לקהל המבוגר של קולנוע לב ואף של סינמה סיטי. ובוודאי אם ביום חמישי הקרוב הוא יהיה מועמד לאוסקר, יש לנו סיכוי לראות את הסרט התיעודי הראשון בישראל שיחצה את ה-100,000 צופים. בסינמטק תל אביב, שם הוא מוקרן באולם 5 הפצפון, אי אפשר כבר להשיג כרטיסים עד יום חמישי.

צילום מסך מתוך "ולווט אנדרגראונד"

חוץ מעניין המועמדויות לאוסקר שיתפרסמו ביום חמישי, "שומרי הסף" קיבל את הפרסום הכי גדול שסרט ישראלי אי פעם קיבל בעיתונות הישראלית: אני קורא ב"ולווט אנדרגראונד" במשך שלושה ימים הסרט כיכב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". דרור מורה יצא לקדם את סרטו עם ראיון עם יובל דיסקין, אחד מששת מרואייניו, והלה ביקר בראיון הזה את שלטון נתניהו באופן קשה. זה התלבש ל"ידיעות" בול על אג'נדת האנטי-נתניהו שלהם (אג'נדה ש"סינמסקופ" שותף לה, רק נרתע מהציניות של השימוש ביח"צ לסרט תיעודי ככלי פוליטי) וכך פומפם הראיון הזה, עם קרדיט בולט ל"שומרי הסף" לקראת סוף השבוע. אם זה לא יריץ רבבות ישראליים לבתי הקולנוע כדי לראות במה מדובר, כל היחצנים יכולים לקום ולהתפטר כי אין שום טעם בעבודתם. אם שלושה ימים של כותרות ראשיות ב"ידיעות אחרונות" לא מביאים קהל, מה כן? אבל נראה לי שהמסה הקריטית הזאת, של תזמון לוהט מבחינה פוליטית פלוס האוסקרים ייצרו ל"שומרי הסף" מעין סופה מושלמת בקופות. עכשיו רק נותר לראות האם בסינמטק יעבירו אותו לאולם גדול יותר ואם אחת מרשתות הקולנוע ירימו טלפון לפיליפה קוברסקי להציע לה לשבץ את תפוח האדמה הלוהט הזה גם אצלם, כי לאסוף רבבות צופים באולם של 59 מקומות יהיה קשה.

עוד בענייני "שומרי הסף": שלומי אלדר, בדיווח מהפרמיירה לכתב העת המקוון החדש לענייני המזרח התיכון "אל מוניטור", מספר שבסוף ההקרנה פנה אחד הצופים לאבי דיכטר, אחד המרואיינים בסרט שגם נכח באולם והאשים אותו "איך שיתפת פעולה עם הסרט הזה? זה מביש. תתבייש לך". אחרים האשימו את המרואיינים בסרט ששתקו עד עכשיו. הסרט הזה בוודאי ילחץ על הכפתורים של כל מי שיצפה בו, אנשי ימין ושמאל כאחד.

ואגב, "שומרי הסף" – הניחו את כל הכותרות הפוליטיות בצד – הוא קודם כל סרט מעולה. אעלה את הביקורת שלי עליו מחר.

===============

ואגב, קריס טייפלי ב"היט פיקס" מהמר היום שדווקא "5 מצלמות שבורות" ולא "שומרי הסף" יהיה מועמד לאוסקר (הוא התלהב משני הסרטים, אבל מ"5 מצלמות" יותר). המירוץ בין שני הסרטים מרתק בעיניי והתוצאה הסופית תהיה מאירת העיניים. שני הסרטים הם הפכים מוחלטים מכל נקודת מבט אפשרית. מבחינה סגנונית, הם מציגים גישה דוקומנטרית הפוכה. האחד סרט המצולם בזמן אמת, מתעד התרחשויות בעודן קורות, משתמש במצלמה ככלי אקטיביסטי. השני משתמש בשיטת הראיונות (ראשים מדברים) ומתבונן במציאות בדיעבד. ושניהם מספרים את סיפורו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני משתי נקודות מבט הפוכות: האחד, מנקודת מבטו של הפלסטינאי שסופג את קליעי הגומי של החיילים, השני מנקודת מבטם של ראשי מערכת הבטחון היושבים במפקדה ונותנים את ההוראה לפתוח באש. בחירה באחד מהם היא בחירה אסתטית, סגנונית וגם פוליטית ברורה למדי.

ציוץ