"שומרי הסף", ביקורת
"שומרי הסף" של דרור מורה. אברהם שלום ובטחון
בקשר ל"שומרי הסף":
א. דרור מורה הודה בראיונות קודמים ש"ערפל מלחמה" של ארול מוריס, בו מראיין מוריס את רוברט מקנמרה, היווה השראה ל"שומרי הסף". ההשפעה של "ערפל מלחמה" על "שומרי הסף" אכן מורגשת. ואכן, ארול מוריס – שראה את הסרט בפסטיבל טלורייד – סיפר שהוא אהב אותו. אבל דווקא ההשוואה ל"ערפל מלחמה" מבהירה אצלי משהו לגבי "שומרי הסף": ההישג הכי גדול של הסרט הוא הראיון עם אברהם שלום, מי שהיה ראש השב"כ בימי פרשת קו 300, ומי שנחשב לאיש המפחיד ביותר בשב"כ (ואולי בארץ) בשנות השמונים. מאז התפטרותו מהשירות, שלום לא עבר לפוליטיקה – לכל שאר המשתתפים בסרט יש קופון פוליטי לגזור ממנו – ובמידה רבה שלום עובר מול עינינו טרנספורמציה המזכירה את זו של מקנמרה ב"ערפל מלחמה". אחד הדברים שמלווים אותי מאז הצפיות שלי ב"שומרי הסף" הוא הרצון שלי לסרט נפרד, שעה וחצי, רק עם שלום. הדמות הזאת מרתקת: הדימוי התקשותי שלה אחד, הדימוי הקולנועי שלה אחר לחלוטין. וגם תוך כדי הסרט, נע שלום מרגעים של תקיפות, לרגעים של שיקול דעת מרתק. האיש הזה, שמייצג עבור צרכני התקשורת כנציגה של "מדינת השב"כ" שצמחה בישראל, שמייצג את הכוחנות הישראלית השושואיסטית, מתגלה בסרט לרגעים כהפך הגמור, הסבא הטוב. בקיצור, הוא מרתק. הוא הטוב מבין דמויות הסרט ואני רוצה עוד ממנו.
ב. בפסטיבל ירושלים האחרון ראיתי את שני סרטי התעודה הבולטים תוצרת ישראל למחזור 2012: "5 מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף". התלהבתי ונדהמתי משניהם. אחרי שראיתי את "5 מצלמות שבורות" (לפני הפסטיבל) כתבתי כאן "אני אהיה בהלם אם יימצא סרט טוב ממנו בפסטיבל" ובכן, אכן הייתי בהלם. אבל חזיתי נכון ו"5 מצלמות שבורות" זכה בפרס בתחרות התיעודית (אחרי שכבר זכה בפרס בסאנדאנס) ו"שומרי הסף" יצא מירושלים בידיים ריקות. המסר הירושלמי היה ברור: אנחנו מעדיפים את הפלסטיני העני על פני השב"כניק העשיר. הכוונה לסרטים: ב"שומרי הסף" רואים את הכסף. זה סרט עשיר מאוד. ערכי ההפקה שלו נראים היטב, ההוא מנצנץ מרוב כסף. מעטים הם הסרטים העלילתיים שיש להם את התקציב שהיה ל"שומרי הסף". ורואים כל יורו שהושקע בו. הסרט הזה הוא מהמרהיבים שראיתי. "5 מצלמות שבורות" הוא סרט שנעשה בעמל כפיו של איש אחד, ששם את עצמו בחזית כדי להביא את התיעוד הזה (עימאד בורנט, שאז ישב שנים עם גיא דוידי בחדר עריכה לפסל את חומרי הגלם לסרט, שהבנייה הדרמטית שלו מצמררת). מנקודת מבט קולנועית, אסתטית, אני מצביע למפלגת "שומרי הסף". ככה נראה הקולנוע התיעודי המועדף עליי – הארול מוריסי, מהמסורת הקלאסית, המתוחקרת, המסותתת, האולפנית. אבל מנקודת מבט פוליטית, אידיאולוגית, גם אני העדפתי את סיפורו של האיש שנוכחותו מודחקת מעין הציבוריות הישראלית, האיש הקטן שנרמס על ידי הטנק שנקרא "מדינה" וקליפתו הזניחה מושלכת הצידה, על פני סיפורם של נהגי הטנק הזה, שרק אחרי שהם יצאו מהטנק פתאום נתקפו נקיפות מצפון. הייתי רוצה לחשוב שגם תומך מפלגות ימין יחשוב כמוני – ושסיפורו האנושי של הפרט (הפלסטיני) ייגע בו יותר מסיפורם של ראשי השב"כ (אלה שמעלימים את עצמם מעין הציבור לא כי הם מושתקים, אלא למטרות כוחניות), אלא שאיש הימין גם אם יזדהה עם הסיפור הספציפי הזה יגיד לעצמו "זה מחירה של מדינה" ו"חבל ועצוב, אבל אין מה לעשות" (באופן כללי, נראה לי שקשה להיות קהל ימני בסרטי תעודה, לא משנה באיזה מדינה, אני צודק? המציאות, כשהיא מוצגת ברמת הניואנסים שבה ורמת האנושיות והלבטים והקונפליקטים, לא משרתת היטב דמגוגיה ימנית. יש כאן אנשי ימין שיסיכמי או יסתרו את תחושתי? יש סרט תעודי כלשהו – לא משנה מאיזה ארץ – שעושה חשק להציע ימינה?).
זה מדהים ומופלא בעיניי ששני הסרטים האלה הוצגו יחד באותו פסטיבל (ותחשבו: זה שנה אחרי ש"הדירה" ו"שלטון החוק" הוצגו באותו פסטיבל. איזה שנים כבירות לקולנוע התיעודי הישראלי באורך מלא. תענוג). והסיבוב האמריקאי של שני הסרטים האלה הוא כמו טנגו בין חומר ואנטי-חומר. החשש שלי הוא שאם הם ייפגשו העולם יתפוצץ. ביום חמישי, כשיוכרזו המועמדים לאוסקר, אחד מהם יהיה מועמד (הסיכויים ששניהם יהיו מועמדים קיימים אמנם, אבל קלושים). מי זה יהיה היא שאלה שיש לה גוון פוליטי ואסתטי כאחד. מכיוון ש"ערפל מלחמה" של ארול מוריס היה מועמד וזכה, זה מחזק את "שומרי הסף". מכיוון שמייקל מור – בעד הקולנוע האקטיביסטי – עומד בראש ענף הדוקומנטריסטים של האקדמיה (וקידם את "5 מצלמות שבורות" בטוויטר שלו), זה מחזק גם אותו. המירוץ ביניהם מרתק.
ג. ואני ממש מקווה שתצפו ב"שומרי הסף" לפני הבחירות ב-22.1. ולא משנה לאיזה מפלגה אתם מצביעים. השאלות שהסרט מעלה מעוררות דיון, ויכוח ופולמוס ביומיום, אבל שבועיים ויום לפני הבחירות הן דורשות הרהור הגון, האם יש מישהו שם בחוץ שיוכל לעשות את זה אחרת, להתיר את הפלונטר שנהיה כאן, או שזו מנת חלקנו – כוח ועוד כוח ועוד כוח – ועדיף שאנחנו הציבור נדע על מה שקורה שם מאחורי הקלעים כמה שפחות, כי ניהול מדינה הוא בלאדי ביזנס, לא משנה מי בשלטון, ימין או שמאל. אני מאוד בספק אם יש לסרט תיעודי יכולת לשנות למישהו עמדה פוליטית. אני ממש בספק אם יש אי שם ולו אדם אחד שייכנס ל"שומרי הסף" כשהוא תומך ביבי וייצא ממנו תומך מרצ (או הפוך: המצב הנפיץ שהסרט יכול גם להבהיל את אנשי השמאל, שדווקא עשויים להרהר שמא טוב בריון בראש המדינה, ולא יונה). אם אתם מכירים מישהו כזה, אשמח לשמוע. אבל מה שבטוח: גם אם הסרט בסופו של דבר יותיר כל מצביע בעמדותיו המקוריות, הוא יחייב אותו לנמק לעצמו למה, ולא להצביע באופן אוטומטי ומותנה. וזה, לבדו, הישג כביר, הבאת הקהל לידי הרהור.
עד כאן הערות השוליים שלי אפרופו "שומרי הסף". הנה הביקורת:
פורסם ב"פנאי פלוס", 2.1.2013
את "שומרי הסף" ראיתי לראשונה בפסטיבל ירושלים האחרון ונדהמתי ממנו. הסרט יצא משם בידיים ריקות. אבל בחמישה החודשים שחלפו מאז הפך "שומרי הסף" לאחד הסרטים המדוברים באמריקה, ונדד בהצלחה רבה בין פסטיבל לפסטיבל, נקנה להפצה שם על ידי חברת סוני, וזכה לביקורות מעולות. הסרט כיכב בלא מעט רשימות "הסרטים הטובים של 2012” של מבקרים אמריקאים. ובצדק רב: יש בסרט הזה משהו עוצר נשימה. מרגע שהוא מתחיל, הסרט הזה מאיץ את הדופק ומתחיל בהדרגה לחנוק את הגרון. טבעת החנק מתהדקת. כשמדברים – ועוד ידברו על "שומרי הסף" רבות על מה שנאמר בו, על הסאונד-בייטס והסיפורים הנפיצים שבו – יבחנו אותו מנקודת מבט פוליטית ומוסרית, ואולי יהיו כאלה בישראל – ואני מצפה לכך – שאף יתקפו אותו (זה מאותם סרטים שימנים יזעקו שהוא שמאלני מדי ושמאלנים יזעקו שהוא ימני מדי). אבל אני רוצה להתחיל מכיוון אחר, לכאורה לא מהתוכן, לא מהכותרות והסקופים שהסרט חושף, אלא מהאיך.
דרור מורה, בעברו צלם קולנוע משובח (“האח של דריקס", “בית"ר פרובנס", “ככר החלומות") כינס לראיונות ששה מראשי השב"כ האחרונים ששירתו בתפקיד, לשיחות חושפניות למדי על שנותיהם בשירות (הם תמיד קוראים לשב"כ "השירות"), ועל חשבונות הנפש שלהם בדיעבד על פעולותיהם – הצלחותיהם וכשלונותיהם. גילוי הלב של ראשי השב"כ מפתיע – הם לא מדלגים גם על רגעי המשבר של השב"כ, קו 300 ורצח רבין – והאמון שהם נותנים במורה מעורר השתאות. במהלך הסרט אנחנו נחשפים לשיטות העבודה, גם השנויות במחלוקת, של השב"כ: איסוף מודיעין גלוי וסמוי, גיוס מלשינים וסוכנים כפולים, שיטות חקירה, חיסולים. המקום המוסרי שבו איש שב"כ נמצא בו היה גורם לאזרח הסביר שבץ מוחי (או שבץ מצפוני) מיידי.
אבל לפני הכל, ההישג הגדול באמת של "שומרי הסף" הוא קולנועי. מורה יצר כאן, באמצעים משוכללים, כמותם לא ראיתי מעולם בסרט ישראלי עלילתי, לא כל שכן סרט תיעודי, פשוט סרט מתח משובח. סרט שעובר תקופה תקופה, מציג את האתגרים, המבצעים, ואת הדילמות. האופן שבו מורה עושה את זה פשוט מופתי. ראשי השב"כ מצולמים באופן חד, קליני, הם כמעט נראים בעצמם תחת חקירת שב"כ. וכשהם מספרים סיפורים, מורה חותך אל צילומי ארכיון, אבל אז מוסיף טוויסט מופלא: הוא מייצר – בעזרת חברת אפקטים דיגיטלית צרפתית וחברת פוסט-פרודקשן ישראלית – שחזורים דיגיטליים על בסיס צילומי ארכיון. כבר השוט הראשון, של תיעוד סיכול ממוקד המצולם מהאוויר, נפתח בשוט ממוחשב שמעבה את חומר הגלם והופך אותו משוט ארכיון לשוט קולנוע, כמו סרט ריגול. הסצינה היפה ביותר בסרט, והחכמה ביותר, והנוקבת ביותר, היא זו בה מסופר על אירועי קו 300, כשסוכני השב"כ הרגו שני מחבלים שנתפסו חיים. אירוע, שכמו הרבה אירועי השב"כ, לא היה נודע לעולם אילולא היה שם צלם העיתון "חדשות" אלכס ליבק ותיעד את האירוע (פרסום התמונות האלה, ללא אישור, הביא לכך שהצנזורה סגרה את “חדשות” לכמה ימים, אבל גם הוביל להקמת ועדת חקירה שהובילה להתפטרות ראש השב”כ, אברהם שלום). למרות ששמו של ליבק לא מוזכר בסרט הסצינה הזאת מוצגת כאילו מנקודת מבטו, ואנו הצופים מדלגים איתו מזווית צילום אחת לשניה, ולמעשה בין צילום אחד שלו לצילום אחר. זה אחד הרגעים הנפלאים של שימוש באפקטים ממוחשבים בשילוב עם קטעי ארכיון אמיתיים ליצירת קונפליקט דרמתי עצום: אנשי הצללים שתפקידם להסתיר מול העיתונות שתפקידה לחשוף. ואגב כך השאלה: מה מותר ומה אסור לראש השב"כ לעשות.
סיפור קו 300 הוא אחד השיאים של "שומרי הסף" ואברהם שלום, המרואיין הכי מעניין בשישייה, הוא דמות מרתקת מאין כמוה, והוא למעשה אחד הצירים הבולטים בסרט. הוא מתואר על ידי עמיתיו כאיש קשוח מאוד, אבל על המסך מולנו אנו רואים קשיש חביב ונינוח, עם קול רך ומבט מחויך, פרופ' הרסגור של הביטחון הישראלי, ובעל נקודת השקפה מאוד מורכבת על תפקידו ועל מה שקורה במדינה. זהו איש של סתירות קיצוניות, מצד אחד בעל מחויבות פנאטית לשב"כ ולתפקידיו, שאינם תמיד הומאניים, ומצד שני בעל דעות נוקבות מאוד על הפוליטיקאים בארץ, ועל התפקידים שהטילו על השב"כ לבצע. נוכחותו של שלום ב"שומרי הסף" הוא אחד ההישגים כבירים של הסרט הזה, והמקום שבו הסרט מקבל עומק מרשים מאוד והולך בכל רגע לכיוונים לא צפויים.
במשך 97 דקות הדוקות עד כדי ואקום צועד "שומרי הסף" מ-1967 ועד ימינו ומספר סיפור דחוס ומחניק של חבית אבק שריפה עם פתיל בוער, בשעה שעוד ועוד אבק שריפה נערם לתוכה. הבניה הדרמתית והתסריטאית של הסרט מופתית. דבר מוביל לדבר. הניצחון של צה"ל בששת הימים, הוביל לכניסת השב"כ לשטחים. בשנות השבעים, עליית ההתנחלויות, הטבח בבית הדסה, המחתרת היהודית, כניסת צה"ל ללבנון והפיכת השב"כ (ולא המוסד) לאחראי המודיעין בלבנון, קו 300, האינתיפאדה הראשונה, הסכם אוסלו, עליית החמאס, גל הטרור של שנות התשעים והאוטובוסים המתפוצצים, פרשת לחץ פיזי מתון והטלטולים, רצח רבין, האינתיפאדה השנייה, חיסול יחיא עייש, ההתנתקות מעזה. והעתיד. כרמי גילון, ראש השב"כ בימי רצח רבין, נותן כותרת אחת: “אני מאמין שיהיה עוד רצח פוליטי בישראל, סביב פינוי יהודה ושומרון". אברהם שלום נותן כותרת שניה: “ראשי ממשלת ישראל מעולם לא התייחסו באמת לפלסטינאים". מורה, ושותפיו לתחקיר, הכתיבה והעריכה, מראים איך הכל כדור שלג מתגלגל אחד, איך אירוע מוליך לאירוע. שריפה קטנה שכובתה פורצת כשריפה גדולה במקום אחר. והמסקנות איתם יוצאים האנשים הקשוחים האלה מהשירות: הנוכחות של צה"ל ביהודה ושומרון היא קטסטרופלית. הם לא מדברים על למי זה שייך, מי צודק, של מי הארץ – זה לא דיון פוליטי, אלא פרגמטי: העסק יתפוצץ. ו"שומרי הסף" הוא תקתוק השעון בפול ווליום.
Just saw Django Unchained
כשכותבים כ"כ הרבה מילים זה נותן תחושה שהכותב מזיע ממאמץ לשכנע ולא ברור למה למרות כל המילים.
התגובה הטבעית של איש ימין לסרט תהיה (כנראה):
א. האנשים האלה אולי היו טובים בתפקידם (וכולם הרי גם חתומים על כשלונות מהדהדים) אבל הם ממש לא מאורות מוסריים ופוליטיים. ועם זה גם איש שמאל יסכים בודאי. מה עוד שאתה בעצמך כותב שלכולם חוץ מאברהם שלום יש אג'נדה פוליטית.
ב. בהינתן הנחה א', ודאי שהם לא אנשי חזון דגולים, וההחזקה ביהודה ושומרון איננה רק פועל יוצא של צורך בטחוני אלא גם ענין של חזון. כשיגאל אלון ותנועת העבודה בנו את קרית ארבע בחברון, הם לא התכוונו רק ליצירת מאחז בטחוני.
ג. אתה כותב: "הנוכחות של צה"ל ביהודה ושומרון היא קטסטרופלית. הם לא מדברים על למי זה שייך, מי צודק, של מי הארץ – זה לא דיון פוליטי, אלא פרגמטי: העסק יתפוצץ.". זו לטענתך המסקנה של הדוברים בסרט.
זה כנראה נכון, אבל מה האלטרנטיבה?
השמאל אומר: יש פרטנר בשם אבו מאזן בואו נדבר איתו.
הימין אומר: כל מקום שפינינו (דרום לבנון, רצועת עזה, שטחי האוטונומיה ביהודה ושומרון לפני מבצע חומת מגן) -חד צדדית או לאחר מו"מ – הפך למתחם טרור ו/או בסיס טילים.
מי צודק?
לא ניתן להתעלם מדבריו של אחד מההנהגה הפלסטינית שדיבר עם יעקב פרי, אם אני זוכר נכון, שאמר ש"הנצחון שלהם זה לראות אותנו סובלים". אז לא נראה שתוכל להיות אלטרנטיבה לטווח רחוק, מקסימום בשיחות ניתן להגיע לרגיעות נקודתית עד להתפרצות האלימה הבאה.
לדעתי הסרט אמנם מסתיים בנטייה שמאל אבל יש, כמו שאמרת, צדדים לכאן ולכאן.
if you want to watch a documentary that might sway you to the Right, try "The Cult Of the Suicide Bomber". I think that "A Precious Life" also has the same effect. It's the wake up call to the Left and it illustrate how the other side is interested in death, not life.
האם ייתכן, לאור שטף הפרסומים השליליים על חוסר אמינותו של הדרג המדיני ועל השיקולים המנחים אותו (הראיון עם ראש השרות לשעבר יובל דיסקין, כדוגמה), שיצחק שמיר התחמק מאחריות בפרשת קו 300 והטיל את מלוא האחריות על אברהם שלום אף שזה ביצע את הוראותיו?
הדירה, שלטון החוק, שומרי הסף ומש מצלמות שבורות כיכבו בזוהר הרקיע בשוק קופרו לפני שנתיים ושלוש. ההצלחה וההון שסרטים אלה ככל הנראה גייסו בעזרת השוק בחו"ל מראה שהתיעודי המצטיין כמו הישראלי המצטיין לא יכלו להתקיים ללא "עזרה מבחוץ". אז זה לא שאני לא מעריץ את קופרו על העבודה שהם עושים שנים. עובדה שהם מזהים שם את ההמלחות הגדולות של הקולנוע התיעודי הישראלי הרבה לפני שהקרנות הצטרפו לחבורה רק כי החבר'ה מחו"ל אומרים שזה כנראה טוב.
אבל מה זה אומר על התעשייה שלנו שמצליחה להצמיח יצירות מצטיינות רק כאשר היא משלימה תקציבים (תקציבי תמיכה לא השקעה כלכלית) ממשלות אחרות?
גם על זה צריך לחשוב בבחירות הקרובות. גם על התרבות שלנו ולאן היא צלך ביום שקופרו יפסיקו לעשות את העבודה או לחלופין שלחבר'ה מחו"ל ימאס להשקיע?
חייבים למצוא דרך שתקציב התרבות של המדינה שלנו (או לפחות ברובו) לא ישען על תרומות מנדבנים מחו"ל – כמו כל המדינה הזאת.
חשבו על הסרטים הטובים שאמורים היו לקרום עור וגידים ולא יצאו לדרך כי הם לא עברו את חסם הקופרודוקציות?
תצביעו למפלגה שבמצע שלה יש מקום של כבוד לתקציב תרבות – אין הרבה כאלה – יש רק שתיים.
שאלת:
"באופן כללי, נראה לי שקשה להיות קהל ימני בסרטי תעודה, לא משנה באיזה מדינה, אני צודק? "
אני, למשל, ראיתי את "ערפל מלחמה" (לפני שנים לא מעטות, נדמה לי שדרך ההקרנות שארגן יאיר לב), ויצאתי ממנו הרוס ונפעם.
אחד הדברים העיקריים שאני הבנתי מהסרט הזה (וכשסרט הוא טוב, כל אחד יוצא ממנו עם ההבנה הפרטית שלו, כולל ימנים), הוא איך דימויים מסוימים מתקבעים בתודעתנו בעוצמה רבה, בעיקר על ידי התקשורת, ועד כמה חלקיים ולא מדויקים הם דימויים אלו. אני מתכוון למה שראיתי כנושא העיקרי של הסרט – הפער בין הדימוי של מקנאמרה (שקם לתחיה מחדש דרך סקירתו של מוריס), לבין איך שהוא מצטייר בהווה (של הסרט) מבעד לעדשתו של מוריס. אם בתקשורת הצטייר כמחרחר מלחמה שסירובו לסגת מוייטנאם עלה בחייהם של מיליוני אמריקאים – בסרט הדימוי הזה מתנפץ ומוחלף בדימוי מורכב ורב שכבתי (ועדיין דימוי, כי אף פעם איננו מכירים אדם "עד הסוף", גם לא את עצמנו).
ענין נוסף שעולה בהכרח בסרט וכרוך בניפוץ דימויים שמאלניים ליברליים, הוא העובדה ההיסטורית: קנדי – אליל השמאל – הוא שהחל במלחמת וייטנאם, וניקסון – האיש הרע האולטימטיבי בחרושת הדימויים שיצרה התקשורת והאקדמיה – הוא שהוציא את ארצות הברית מוייטנאם.
באופן כללי, אני חושב שסרט טוב, וודאי סרט דוקומנטרי, צריך להביא את המציאות במלוא מורכבותה וסתירותיה, ללא ראיה פשטנית המייחסת לקבוצה מסוימת (למשל, ימנים) טיפשות, וללא אמונה בפתרונות סוחפים של שתי מילים, כגון "שלום תמורת שטחים".