04 ינואר 2013 | 12:22 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

“ארגו”, ביקורת

“ארגו” של בן אפלק

הביקורת הראשונה לשנת 2013. לסרט מוצלח מאוד. ושלא יהיו ספקות: ל”ארגו” יש עדיין סיכויים לזכות באוסקר. הוא לכאורה משתרך מאחורי “לינקולן” או “כוננות עם שחר” או “עלובי החיים”, שיש הרואים בהם פייבוריטים, אבל אני חושב ש”ארגו” ו”לינקולן” די צמודים בהובלה מבחינת חברי האקדמיה.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 2.1.2013

אין ברירה, אני צריך להתחיל למצוא לי פתיחים חדשים לביקורותיי על סרטיו של בן אפלק כבמאי. “ארגו” הוא סרטו השלישי כבמאי, וזו הפעם השלישית שאני יוצא מסרט שלו ותוהה איך יכולתי לטעות כך בשיפוט אדם. אפלק, וזו כנראה הפעם האחרונה שאני כותב את זה, היה שחקן שממש שנאתי. שנאתי. והוא הפך לאחד הבמאים הכי נפלאים באמריקה. ב”נראתה לאחרונה” (שבו אפלק – זוכה האוסקר עם מט דיימון על התסריט של “סיפורו של וויל הנטינג” – גם היה חתום על התסריט המעולה) וב”גנב עירוני” הרשיתי לעצמי להיות מופתע. ב”ארגו” כבר אין לי יותר תירוצים. מה שהיה היה. אפלק הוא לא רק במאי מצוין, ב”ארגו” מתברר שהוא גם במאי נבון, ערמומי ושנון למדי. לכן, הפתיח הזה בזאת יוצא לפנסיה ומוחלף באחר: בן אפלק הוא במאי שאני מחכה בקוצר רוח לסרטו הבא. אם חשבתי שהוא מעין קווין קוסטנר/מל גיבסון כזה (שחקנים שהפכו לבמאים לא רעים בכלל), ב”ארגו” אני כבר מדמיין אותו משוטט לכיוון נתיבי קלינט איסטווד (לא בכריזמה כשחקן, אבוי, אבל כן בתבונת הבימוי ובבחירת החומרים).

“ארגו”, בואו נוריד את זה מהשולחן, הוא קודם כל חתיכת הנאה של סרט. מכיוון שזהו בראש ובראשונה סרט הוליוודי, שמנסה בכל כוחו להיעשות במתכונת של סרט הוליוודי כמו פעם (“כמו פעם” קרי, כמו בשנות השבעים) הוא מצליח בטריטוריה הזאת באופן נפלא. זהו קודם כל סרט מתח, עם גוון פוליטי, קישוט של ביון וארומה פרנואידית שלמרות שהוא מתרחש ב-1980 הוא נעשה כשעינו מכוונת ישירות אל סגנון המותחנים של סידני פולאק או אלן ג’יי פאקולה מתחילת שנות השבעים. ולא רק זה: “ארגו” הוא “מבצע יהונתן” של בן אפלק.

הסרט מספר סיפור שכותרת הפתיחה טוענת שהוא אמיתי. לי הוא נשמע טוב מדי להיות אמיתי. אבל הוא מבוסס על כתבת מגזין המבוססת על חומרים סודיים שהותרו לפרסום 30 שנה אחרי שהתרחשו. הסיפור, בקצרה, הוא כזה: בסוף 1979 השתלטו סטודנטים איראניים על שגרירות ארצות הברית בטהרן, שם החזיקו את עובדי השגרירות בשבי 444 יום. אבל ביום ההשתלטות נמלטו מהשגרירות ברגע האחרון ששה עובדים שתופסים מחסה בבית השגריר הקנדי. שבועות אחר כך מחליט משרד החוץ האמריקאי לנסות לחלץ את הששה מטהרן, משום חשש לחייהם אם מישהו ילשין עליהם לשוטרים האיראניים. בן אפלק מגלם את איש הסי.איי.איי שעליו מוטלת המשימה לחלץ את השישה מטהרן. סיפור הכיסוי שהוא בודה: צוות צילום מגיע לאירן בחיפוש אחר לוקיישנים אקזוטיים לצילום סרט מדע בדיוני הוליוודי בסגנון “מלחמת הכוכבים”. שם הסרט-בתוך-הסרט: “ארגו”. פירוש השם: אין.

אפלק, הנעזר בתסריט מאוד מאוד שנון מאת כריס טריו, בעצם מביים כאן שני סרטים הנעים במקביל זה לזה. האחד הוא סרט מתח מלחיץ סביב משבר השבויים באירן. השני, לעומת זאת, הוא סאטירה מצחיקה מאוד על הוליווד ועולם הקולנוע. ועל סוכן סי.איי.איי שבעצם, כדי לאמץ לעצמו דמות בדויה, צריך ללמוד תוך ימים ספורים איך עושים סרטים. השזירה הזאת בין הצד הקומי של “ארגו” ובין הצד הרציני והמותח שבו הופך אותו לסרט מורכב למדי, והשליטה של אפלק באלמנטים השונים, ובכך שאף צד לא משתלט על הסרט כולו, היא אחת ההפתעות הגדולות בו.

אבל יש כאן צד אף נבון יותר. אפלק מצטרף כאן לרשימה ארוכה של יוצרים שעושים קולנוע על קולנוע. ויותר מזה: משתמשים בקולנוע כסיפור כיסוי למעשה חתרני, חשאי, אולי אף פלילי. לדוגמה: “אושן 11” וסרטי ההמשך שלו הם סרטים שבו נעשית אנלוגיה ברורה מאוד בין האופן שבו מרימים הפקת סרט ובין האופן שבו מתכננים ומבצעים שוד. כנ”ל “כלבי אשמורת” של טרנטינו. כנ”ל “שם פרטי כרמן” של גודאר. כנ”ל “ארבינקא” של אפרים קישון. אבל מול האמירה הזאת של היוצרים האלה שיש בעצם העשיhה הקולנועית אלמנט פלילי, שהאופי של הבמאי והאופי של שודד הבנק אינם כה שונים, מגיע אפלק ומציע נראטיב לכאורה הפוך: הקולנוע כמושיע, כחיל חילוץ, ובעיקר – כגיבור פטריוטי מציל חיי אדם. שדווקא בחסות האסקפיזם של סרטי מדע הבדיוני, יש לקולנוע רשיון להציל חיים.

את המסלול הכפול שהסרט צועד בו חושף הסרט כבר מהרגע הראשון. בפתיחתו אנחנו מקבלים סיקוונס המספר לנו בקצרה את סיפורה של אירן בחמישים השנים שקדמו לעלילה, שנים שבשיאם יצא העם לרחובות, הדיח את השאה הפרסי המושחת, ידיד ישראל, שנמלט לארצות הברית (שם קיבל מקלט ואושפז מיד במרפאת מאיו במינסוטה לטיפול בסרטן שפשט בגופו) והחזיר לשלטון את מנהיג הדת האייטולה חומייני (יש לשים לב, שהפתיח הזה כתוב עם אמפתיה גדולה כלפי העם האיראני, ולא מצייר את השאה ואת האייטולה בצבעי ה”טוב”/”רע” שבהם הם הוצגו בתקשורת בסוף שנות השבעים). אבל קטע הקריינות הזה מועבר בצורה מעניינת: הוא מסופר בציורים הנראים כמו סטוריבורד לסרט. בהמשך, ריבועי הסטוריבורד הופכים בהדרגה לתמונות ארכיון. הקונספט של הסרט נחשף כבר כאן: גם אם זה נושק למציאות, זו המצויה בארכיוני התקשורת, כל הסיפור הזה הוא רק סרט. זה רק סרט! ובסרטים, אנחנו יודעים, יש ליוצרים רשיון פיוטי לשנות את הסיפור, אולי לסלף, ואף לשקר. ואכן, חצי שעה אחר כך כש”ארגו” מגיע להוליווד והופך מסרט מתח לסאטירה מצחיקה מאוד, עלינו לתהות: מה כאן המציאות ומה כאן השקר?

אבל גם אם אפלק ושות’ מייחסים לקולנוע חשיבות יתרה – ולוקחים את העסק שלהם קצת יותר מדי ברצינות (מבחינה לאומית) – וטוענים שמדובר בתעשייה בעלת חשיבות מדרגה לאומית, כזאת שיוצריה שותפים להצלת חיי אזרחיה בעולם; וגם אם אגב כך הוא מציג את שיתוף הפעולה ארוך הטווח בין הוליווד ובין וושינגטון, ומוכיח חד משמעית שהקולנוע הוא כלי להפצת האימפריאליזם האמריקאי, לכלי לכיבוש תרבותי, לפרופגנדה של הבלים, עדיין המסר הסופי של הסרט מרשים ומרגש: הקולנוע ככלי מלכד בין תרבויות, בין קצוות, והעובדה שסיפורים הם עניין משמעותי לאנשים באשר הם – אמריקאים או אירניים. וגם, שקולנוע הוא משהו שצריך להבריח בחשאי, במבצע צבאי נועז, כאילו היה זה כלי נשק סודי ביותר, או סמים. הקולנוענים תמיד אהבו לראות בעצמם מעין גנגסטרים. ואם לא גנגסטרים, סוכנים חשאיים. ובסופו של סרט, בסצינת סיום נהדרת שמחברת את שני הסרטים לרגע משובח אחד, לא רק שמפתה לקרוא בקול גדול את הקאץ’-פרייז של הסרט (“ארגו פאק יורסלף!”), אלא גם נקבל הוכחה שכל מה שמופיע על המסך – קולנוע או טלוויזיה (וגם מעל דפי העיתון) – הוא פבריקציה. שקר. מניפולציה. ושסיפור אחד בעצם מוצג כסיפור אחר. עכשיו, לכן דעו מה מבין כל מה שסופר לנו הוא אמת ומה שקר גמור. סרט ערמומי וממזרי מאוד.

נושאים: ביקורת

11 תגובות ל - ““ארגו”, ביקורת”

  1. נעם 4 ינואר 2013 ב - 13:57 קישור ישיר

    ארגו היא הספינה בה הפליגו יאסון,הרקולס ושות׳ כדי להשיג את גיזת הזהב במיתולוגיה היוונית

  2. גלי 4 ינואר 2013 ב - 14:24 קישור ישיר

    סרט מרשים ועשוי כהלכה

  3. Rona 4 ינואר 2013 ב - 14:43 קישור ישיר

    הסרט מאד מהנה בזמן אמת אבל קצת הרגיש כמו בופה, מתח,סרט אקשן ודרמה משפחתית עם קומדיה עוקצנית על הוליווד. אני מסכימה איתך לגמרי האוסקר. איתי את הסרט בארהב בסן פרנסיסקו בהקרנה רגילה בסתם יום חול והאולם היה מלא וכל הצופים מחאו כפיים בסיומו.

    • דודי 6 ינואר 2013 ב - 23:29 קישור ישיר

      כן, אבל גם הרבה אנשים אוהבים להאזין לבריטני ספירס ולסלין דיון.

      אי אפשר לדעת. אנשים זה הרבה פעמים סתם כזה. (:

      מה שכן יכול לומר, אחרי צפייה חצי טובה (באינטרנט, עם תרגום בעייתי),
      אני הפסקתי לצפות בסרט אחרי 30 דקות. איכשהוא הרגיש לי באמת יותר מידי מוצר, ומעט מידי סיפור, דמויות, להתרגש, עלילה, שכל ישר ועומק.
      עם זאת, אולי סרט זה טוב מימה שאני אומר, אלא סרט “טוב” שאין בו המון מימה להתרגש, אלא הנאה מאוד שטחית וחולפת.

  4. hamlet 4 ינואר 2013 ב - 15:51 קישור ישיר

    true
    one of the best films of 2012
    by the way
    saw Amour
    Great film…though it won’t make you smile

  5. איריסע 5 ינואר 2013 ב - 10:06 קישור ישיר

    מסכימה עם כל מילה. בן אפלק תמיד היה שחקן איום בעיני, אבל הוא הפך לבמאי טוב מאוד. אני מקווה שאת הסרט הבא שלו הוא רק יביים ולא יתעקש גם לשחק.לדעתי ארגו היה משתדרג עוד יותר אם מישהו אחר היה משחק את טוני מנדז. ארגו הוא סרט פשוט מהנה שמספר סיפור לא יאמן. אגב, אחרי שיצאתי מהסרט חשבתי לעצמי איך הסרט היה נראה אם בילי ויילדר היה מביים אותו. ויילדר היה עושה מטעמים מכל הסצינות שתוקעות סיכות בהוליווד.

  6. עומר 5 ינואר 2013 ב - 16:30 קישור ישיר

    לטעמי, הבדיחה הכי טובה בסרט היא כשאפלק וג’ון גודמן יושבים במסעדה ומתכננים את הסרט הפיקטיבי (מופיע בתמונה בתחילת הפוסט). גודמן מסביר לאפלק איך מפיקים סרטים ואלו אנשי צוות פיקטיביים הם יצטרכו: מפיק, תסריטאי, איפור וכו’. אז אפלק שואל: ומי יהיה הבמאי? וגודמן עונה לו: במאי? כל אחד יכול להיות במאי! LOL

  7. אלון 6 ינואר 2013 ב - 23:09 קישור ישיר

    אחלה סרט, ובן אפלק אכן מתברר כהימור בטוח. הסרטים שלו טובים, מותחים, לא קופצים מעל הפופיק וכיף לראות אותם.

    כדי שהוא יהיה במאי גדול באמת, הוא רק צריך להיפטר מכמה מחלות ילדות שנוהגות לתקוף אותו:
    1. ללהק את בן אפלק לתפקיד הראשי תמיד.
    2. להכניס שוט של בן אפלק בלי חולצה, בלי שום קשר עלילתי נראה לעין.

  8. שלו 12 ינואר 2013 ב - 21:39 קישור ישיר

    ראיתי זה עתה ביס פלאנט חיפה, אולם 2.
    אני מסכים עם מה שיאיר כותב, למרות שאני מסתייג מהתסריט. לדעתי, הוא נורא דחוס ועמוס ובסופו של סרט הדמויות כולן מאוד פלקטיות ושטוחות. לצורך העניין, כל ששת האמריקאים היו זהים לחלוטין מבחינת עומק. תוכלו להחליף בחור בבחורה, בעל באשה ויצא אותו הסרט. קשה לי להאמין שאי אפשר להוציא קצת יותר מיץ משישה אנשים שעומדים בסיטואציה בלתי אפשרית.
    גם דמותו של אפלק הייתה שטחית, ללא סטיות מיוחדות או דפיקות מעניינות. הוא הסוכן המוצלח, בעל הנסיון והוא ורק הוא יפתור את הסיטואציה. קצת משעמם ונדוש, ונראה שאפלק לא עושה מאמצים עילאיים לפתח את הדמות בצורה מעניינת יותר (קלייר דיינס בהומלנד, מישהו?).
    מבחינה טכניץ, הסרט עובד בצורה מעולה ולראייה הוא מועמד לאוסקר בכל הקטגוריות הטכניות. אכן עבודת סאונד טובה ועריכה מעניינת המקבילה בין המתרחש בהוליווד למתרחש במציאות הראנית הסבוכה וולעיתים מטשטשת את הגבולות בניהם. שחזור המאורעות גם הוא ראוי לציון, על גבי הכתוביות השתילו תמונות מההפקה מול תמונות אותנטיות משנות השבעים.
    ועוד דבר, שהזכיר אותו יאיר- המראה המגורען שאפלק נתן לסרט ישר זרק אותי לסרטי הפעולה של שנות השבעים. נזכרתי בקשר הצרפתי ובהארי המזוהם ישר, כולל הפתיחה ולוגו הווינטאג׳ של חברת ההפקה של ויינשטיין.
    סך הכל, לק לא יראה אוסקר השנה. גנב עירוני היה מבחינתי סרט מהודק יותר וכאן ישנה קצת התרשלות ברמת חיבור התסריט לכדי עיסה אחת. חוץ מזה, אחלה יומית. אכן, אני מחכה גם לסרט הבא שלו.

  9. רוני 4 פברואר 2013 ב - 18:44 קישור ישיר

    ראיתי אתמול. בסך הכל – נחמד. אבל ממש לא מעבר. כן, הקטעים עם ג’ון גודמן חביבים והרעיון של סרט-בתוך-סרט עובד לא רע, אבל בסך הכל העסק יותר מתחכם ממחוכם, בעיניי. חוצמיזה לסרט היו כמה בעיות רציניות:
    1 – הסיפור באמת מעניין, אבל העשיה הקולנועית סתמית למופת. אין שום רגע של “וואו”, לא מבחינה ויזואלית ולא מבחינה תסריטאית. כמו מסטיק שנגמר לו הטעם מהר מידי.
    2 – אמרו לפניי אבל אי אפשר להימנע מלחזור על כך: בן אפלק פשוט שחקן לא טוב. הוא יודע לעשות שלושה פרצופים וזהו. בן זוגי אמר בסיום הסרט שבן אפלק זה קיאנו ריב דור הפולדרים, ואני נוטה להסכים איתו.
    3 – הדמויות שטוחות לגמרי, גם האמריקאים, אבל בעיקר האיראנים בסרט מוצגים כמין חיות אדם פרימיטיביות ואלימות. אין שום דמות איראנית אנושית בסרט. מהבחינה הזו הוא אמריקאי ואובר-פרטריוטי עד להגעיל. ‫זה היה יכול להיות סרט עם “שיניים” מבחינה פוליטית, אבל הוא בסופו של דבר יצא שמאלצ פטריוטי רגיל לגמרי‬. ההשוואה עם “לכשכש בכלב” מתבקשת, אבל איפה “ארגו” ואיפה הסרט הזה שהיה פשוט מבריק.

  10. איריס 16 פברואר 2013 ב - 22:27 קישור ישיר

    אני הרגשתי שארגו הוא ניסיון לדחוף לאמריקאים בכח שיעור מזורז על “הכירו את איראן” במקרה שיפרוץ בלגן שם והאמריקאים יצטרכו לשלוח לשם חיילים. לכל אורך הסרט ניסיתי לבדוק- מה בעצם שונה מהייצוג של איראן בסרט לבין הייצוג של איראן בתקשורת? גם אז וגם היום הקנאות הדתית שולטת שם, העליבות והעוני שמתגלה בדימויים של העיר, וגם היום עדיין תולים אנשים על מנופים. הנה, אומר במאי הסרט, תראו איך הם דורכים על דגל אמריקאי. הם היו חיות אז והם חיות היום- דה-הומניזציה קלאסי. כמו שרוני אמרה כאן למעלה “אין שום דמות איראנית אנושית בסרט”. כל הזמן חשבתי על הבלגן שהיה ממש לא מזמן בלוב עם השגרירות האמריקאית והאופן שארה”ב התייחסה לזה. אבל אחרי הכל, זה היה סרט מהנה ואפילו מותח לפרקים.


השאירו תגובה