03 ינואר 2013 | 21:53 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

פוסט אורח: שניצר על הסרטים של אברהם הפנר

גדעון זינגר בתור אדון קוק הקוסם ב”דלת הקסמים”. גם זה של אברהם הפנר

אני חותם היום את ספיישל אברהם הפנר שמתקיים כאן ב”סינמסקופ” במקביל למחווה שנערכת לו בסינמטקים לרגל צאת “ספר התסריטים” המאוד מומלץ שלו. שני מאמרים מקיפים ומאירי עיניים נכתבו כעת על יצירתו של הפנר. האחד הוא של אורי קליין, המצורף לספר התסריטים ופורסם גם ב”הארץ”. השני הוא של מאיר שניצר, שראה אור בשבוע שעבר בגיליון כתב העת “סינמטק” (להורדת הגיליון המלא ב-PDF).

את מאמרו של שניצר אני שמח להביא לכם כאן במלואו.

מתרחשים פה, קורים שם

על סרטי אברהם הפנר

מאת מאיר שניצר

קורה שגם עניין זוטר יחסית כמו עיצוב כותרות הפתיחה, הוא שממקם את כיוון היצירה. הנה למשל סרטיו הארוכים של אברהם הפנר – כל הארבעה – שמציגים לראווה מכנה משותף חד וברור, גם אם בהיבט היצירתי הרחב יותר מדובר בעניין שולי למדי. אצל הפנר אלה הן אותיות סת”ם, שמהן מעוצבות הכותרות והקרדיטים השונים של הסרטים כולם. בהתחשב בעובדה ששני עשורים מפרידים בין הפקת הסרט הראשון שלו לסרטו הרביעי, מובן שיש פה כוונת מכוון, שנאחזה ברעיון הזה ולא הרפתה. אות סת”ם, למי שתוהה, היא אותו גופן מיושן להכעיס בכתב העברי, שבו מודפסים סידורי התפילה, התפילין והמזוזות. גופן (פונט) המדיף ריח של עבר אבוד, חדר לא מאוורר או סתם עובש, גופן שפניו אל מה שהיה פעם, ושוב לא יחזור עוד. הנה דוגמה לגרפיקה שקובעת את ההוויה.

גם אם המציאות שבה פועלים סרטי הפנר היא עכשווית, הרי שהוויה שלהם תמיד כלואה במחוזות עבר שלא בא על תיקונו. “לאן נעלם דניאל וקס?”, “דודה קלרה”, “פרשת וינשל” ו”אהבתה האחרונה של לורה אדלר” הם סרטים שמתרחשים פה, אבל קורים שם; סרטים שחוקי הפיזיקה המקובלת אינם פועלים על עלילותיהם. זאת, משום שההתקדמות שלהם במימד הזמן הנוכחי, נמדדת על פי מידות השפעתה על מה שכבר קרה בעבר, ולא על פי השלכותיה על הצפוי בעתיד הקרוב. כאילו אמרנו זינוק ברוורס.

בסרט הבכורה שלו, “לאן נעלם דניאל וקס?” (1972), מציב הפנר במרכז הסיפור שני גברים כבני ארבעים, חברים עוד מימי הגימנסיה. השניים רודפים אחר רוח הרפאים של עברם – וקס השנון, בן כיתתם הכריזמטי, שנעלם מן האופק, ונטל עימו את חלומות הנעורים שלהם. בסרטו השני, “דודה קלרה” (1977) עסוקות שלוש אחיות קשישות למדי, המנהלות יחד סלון לשמלות כלה, בהכנות לחתונתה של צעירה, בתה של אחת האחיות, ובתוך כך נפרשת על הבד מקבילית כוחות משפחתית, ששורשיה נטועים בפולניה של טרם פרוץ מלחמת העולם.

סבוכה יותר היא עלילת “פרשת וינשל” (1979), המדלגת בין תל אביב מודרנית ועצבנית לבין חיפה של ימי המנדט. תחקיר של עיתונאית מזמן הווה על אודות רצח פוליטי שאירע בעבר, משחרר רוחות מלחמה – בין דוריות, בין אידיאולוגיות, בין המינים – מהבקבוק שבו הן היו כלואות במשך עשרות שנים. הסיפור של סרטו הרביעי של הפנר, “אהבתה האחרונה של לורה אדלר” (1990) ממגנט אליו את עיקרי שלושת הסרטים האחרים, וכמו פורש על כולם מבט היסטורי מפייס, שאינו אלא קינה על מותם של העולמות כולם – של העבר, וגם ההווה ובוודאי העתיד.

עלילת “לורה אדלר” עוסקת בהסתלקותה מהעולם של כוכבת תיאטרון יידיש, ובמקביל משקיפה גם על הסתלקותם של הערכים הציוניים שכוננו את המדינה שבה מצאו מפלט אותם מתים-חיים ניצולי שואה ודוברי יידיש, שעברם עלה בלהבות, ההווה שלהם מתרפק על העבר המוחמץ, ועתיד כמובן שלא נשקף להם. הם ההתגלמות האנושית של אותו גופן, אותיות סת”ם, שחלף מן העולם.

~~~~

הפנר, יליד חיפה (1935), עשה את שירותו הצבאי בלהקת הנח”ל לצידם של אורי זוהר, עליזה קאשי, נחמה הנדל, שושיק שני, עדי עציון, גבי עמרני ונוספים. לאחר לימודים באוניברסיטה העברית, בסורבון ובניו יורק, ועבודה עם במאי קולנוע בצרפת, שב לארץ באמצע שנות השישים, הופיע פה ושם בסרטים (“חור בלבנה”, “המטרה טיראן”), חיבר תסריטים, ובשנת 68′ יצר את סרטו הקצר הראשון, “לאט יותר” על פי סיפור של סימון דה בובואר. עם השנים התפרסם גם כסופר (“המחברות של יוחנן שלאכט”, “כולל הכל”, “ספר המפורש” ורבים נוספים), וכגורו של סטודנטים לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.

החודש רואה אור “אברהם הפנר: ספר התסריטים” (בהוצאת “כתר”), שכשמו כן הוא – מורכב מתסריטיו של הפנר. זו בהחלט הזדמנות נוחה לבחון את יסודות יצירתו הפילמאית, שאפשר גם להגדיר אותה כסוג של אוטוביוגרפיה מצולמת. נכון, לא מדובר פה ביומנים ישירים בנוסח סרטי התעודה האישיים של דוד פרלוב המנוח, וגם לא בסוג של וידוי רטרוספקטיבי מצולם. הקורפוס הקולנועי של הפנר הוא יותר בבחינת ביוגרפיה של תקופה, השזורה שתי וערב ברכיבים שנלקחו מחייו וחוויותיו של היוצר, שאותן הירבה לפזר על פני ספריו המודפסים. אם זה לא היה נראה על הנייר פומפוזי מדי, ניתן היה לקבוע כי מדובר כאן במהדורה מקומית של “בחיפוש אחר הזמן האבוד” הפרוסטיאני.

כמו מרסל פרוסט, גם הפנר מנופף בעוגיית מדלן, שכל נגיסה בה מחזירה את ריחו וטעמו של העבר שאבד, על מגוון הניואנסים התרבותיים, האישיים, הפוליטיים ואפילו הדידקטיים. הפנר הולך בגדול, ואינו מסתפק בעוגיית תה רגילה. אצלו המדלן היא חיפה כולה, שאליה שבים עוד ועוד כל גיבורי סרטיו. דומה כי ללא נוכחותה של חיפה – מקור קינונו וחוויותיו המעצבות של היוצר – בתוך סיפוריו, אי אפשר היה להניע את גרעין העלילות. כלומר, את החיפוש אחר העבר האבוד.

הזמר בני זיו (מקודם שפיץ), שחי בניו יורק, מגיע לביקור מולדת ומיד שם פעמיו אל עבר חיפה, לפגישת עם בני המחזור שלו בבית הספר הריאלי. זוהי שריקת הפתיחה ל”לאן נעלם דניאל וקס?”. בכינוס הנוסטלגי הזה פוגש זיו/שפיץ (בגילום ליאור ייני) במיכה ליפקין (ישי שחר), חברו לתעלולי הילדות וכיום מנהל מחלקה כירורגית בבית חולים תל אביבי. השניים נוכחים לדעת שאותו וקס זכור לטוב מימי הילדות, לא טרח להגיע למסיבה. למה? תוהה הסרט, שבהמשך משיב על תהייה זו בסדרה מנומקת של תשובות, שעיקרן מתמצה בקביעה כי העולם הישן מת, ואין טעם להתעמת מחדש עם מה שנמחק כבר על ידי חוקי הברירה הטבעית. מוות, מחלות, שינוי הרכב האוכלוסייה, הסתלקות האהבה, ובעיקר קבורתן של הנבואות האוטופיות.

“דניאל וקס”, שהופק במקביל לסרטו של אורי זוהר “מציצים”, מטפל באותו הנושא שבו מרוכז גם עמיתו של הפנר ללהקת הנח”ל, ושותפו לרגע קט בעשיית “חור בלבנה”. מות הצבר – המצע עליו הוקמה המדינה הציונית – במהדורתו הראשונית, האידילית, וכניעת הנעורים לקרחת הזעיר בורגנית. לא פעם הסביר הפנר כי הדמות של זיו/שפיץ מבוססת על חברותו ההדוקה מגיל ילדות עם הזמר מנחם לייזרוביץ’, שמוכר יותר כרן אלירן. ב”דניאל וקס” פוקד הזמר מספר פעמים את הבית ברחוב יל”ג מספר 4 בחיפה, שאינו אלא בית ילדותו של הפנר עצמו, ומשמש כמקור הזיכרון המרכזי באפוס הרחב שלו “כולל הכל” (שפורסם ב- 1987 בהוצאת “כתר”).

“דניאל וקס”, שהופק במקביל לסרטו של אורי זוהר “מציצים”, מטפל באותו הנושא שבו מרוכז גם עמיתו של הפנר ללהקת הנח”ל, ושותפו לרגע קט בעשיית “חור בלבנה”. מות הצבר – המצע עליו הוקמה המדינה הציונית – במהדורתו הראשונית, האידילית, וכניעת הנעורים לקרחת הזעיר בורגנית

~~~~

למרבה ההפתעה, חיפה ולא פולניה, היא הכוח המאחד את שלוש האחיות קלרה, רוז’ה ולאה’לה (חנה מרון, עדנה פלידל, רות סגל בהתאמה), גיבורות “דודה קלרה”. באופן טבעי אמורה היתה פולין, משם התגלגלו האחיות לחופי פלשתינה בשלהי שנות ה-30, להיות האבן השואבת שמייצגת את האחדות הבלתי ניתנת להפרדה ביניהן. אלא שדווקא חיפה, העיר שבה התנחלו השלוש מיד עם בואן לארץ ישראל, היא שקיבלה על עצמה את התפקיד הזה. הסיבה: מאיר. כלומר אחיהן הבכור של השלוש והאלוהים הפרטי שלהן, שפתח בעיר הנמל את חנות הטריקוטאז’ שלו לממכר פיצעפקעס וריצ’רצ’ים. מאוחר יותר, לאחר הכרזת העצמאות ב-1948, ארז מאיר (שמואל רודנסקי) את חפציו ועקר ללונדון, שגם בה הוא סוחר בדיסקית לחייטים. עקירתו מחיפה הותירה ריק ענק בחייהן של אחיותיו, שהעדיפו לעבור לתל אביב ולפתוח בה סלון כלות, תוך טיפוח טקסי פולחן וגעגועים לחיים האבודים בחברת מאיר החיפאי. ועד שהאח המיתולוגי לא יגיע לביקור מולדת, לא תזכה המשפחה לאופקיה המחודשים. מובן שגם בסרט זה שילב הפנר את חוויותיו הפרטיות, כפי שנחשפו בספריו “המחברות של יוחנן שלאכט”, “כולל הכל” או “ספר המפורש”.

גן העדן היה נטוע בחיפה. אולי לא בכל עיר הכרמל, אך בוודאי בווילה היפה שעל חוף הים, שם השתכן לו לורד ארתור וינשל, ומשם הוא ניהל את סלון הוויכוחים שלו, ושם הוא אף מצא את מותו החידתי בשנת 36′. “פרשת וינשל”, סרטו השלישי של הפנר, מפתח למספר רב של כיוונים – פוליטים, מלודרמטים, בלשים – את הסיטואציה הראשונית על אודות מותו של נביא ההומניזם הציוני, שידע לקרב אליו גם את המפא”יניקים וגם את הרוויזיוניסטים, ואפילו את הקומוניסטים. המוות האלים של אז מתחנן לתיקון דתי, שאותו אמורים לבצע הן העדים האחרונים לדרמת העבר, והן הצאצאים העכשוויים שלהם. בלי תיקון זה, אין פיוס ואין תקנה לעתיד. מה הפלא אם כך שגיבורת הסרט, העיתונאית החוקרת אילנה (טל נתיב) מוצאת עצמה בסצינה הפותחת עם תוצאות שליליות לבדיקת פוריותה, שהרי הנבירה בעבר עדיין לא החלה, ובסצינה החותמת, עם סיום התחקיר העיתונאי, היא אוחזת במסמך רפואי הפוך לגמרי. התיקון נעשה, המעגל נסגר, ואפשר לתת אור ירוק אפילו לאפשרות של חיים חדשים.

קסמיו של סרט זה, המציג גלריה ססגונית של גולים ומהגרים, נעלמו כמעט לגמרי מהתודעה הפילמאית בארץ. זאת, כתוצאה מסכסוך מכוער בין הפנר למפיקי הסרט, שחיבלו במתכוון בתוצאה האמנותית שעליה חתם הבמאי, ושאותה דחו המפיקים. יש לקוות שהרטרוספקטיבה לסרטי הפנר בסינמטקים, שאמורה ללוות את הוצאתו לאור של ספר התסריטים, תחשוף מחדש את יופיו של “פרשת וינשל”.

ואם בחיפה אבד גן העדן ללורד וינשל וחבר מרעיו, הרי שלורה אדלר בהחלט מצאה אותו ממתין לה שם באזור הנמל. “אהבתה האחרונה של לורה אדלר” עוסק בגסיסה ובמוות של אשה, תיאטרון, שפה, תרבות ומדינה. במרכזו השחקנית לורה אדלר (ריטה זוהר), כוכבת של תיאטרון בשפת היידיש, שמחלת הסרטן מאכלת את גופה. ביום הולדתה, ברגע האחרון לפני התפוררות הגוף, נקלעת להקת התיאטרון הנודדת לבר בנמל חיפה, ומבעד לאדי האלכוהול של בדרני הדור של ניצולי השואה, בוקעת קרן אחרונה של תקווה. לורה מוצאת דווקא שם את הגבר האחרון בחייה, עימו היא תעביר לילה של היזכרות בנעורי הגוף. היה שווה לה, ללורה אדלר, לסבול את חברתם המציקה לעיתים של עמיתיה ללהקה, ולו רק בשביל להיקלע למסיבה שהם הכינו עבורה בבר החיפאי הזה. שהרי שם, לגמרי באקראי, היא תטעם פעם נוספת ואחרונה מעוגיית המדלן הקרויה אהבה.

חיפה היא גן העדן, וכל היתר גיהנום. התאבדויות, מחלות, מוות, לוויות. מצב של גסיסה בכל אתר בארץ המקוללת הזו. טיפוס טווסי כמו שפיץ/זיו, עם כיסים מפוצצים בכסף אמריקני ועם אשה אוסטרלית דקיקה ויפה, נקלע דווקא בתל אביב, דווקא במיטה קינג סייז בסוויטה במלון “הילטון”, למצוקה באזור בית החזה. לא, לא אובדנו של דניאל וקס המיתי גורם לו לכאבים בליבו, הוא מסביר לחברו מנוער הדוקטור ליפקין, אלא המתח המתמיד שמשדר הרחוב הישראלי. “פעם נהגתי לומר לאמריקאים כי בעברית אין בכלל מלה לסטרס. היום אני רואה שהאנשים הולכים ברחוב אכולים”.

בין מחלה למוות, מפזר הפנר גם אשפוזים בבתי חולים, טכסי אזכרה, גילויי מצבות, אזכורים להתאבדויות שהיו, וגם כאלה שלא צלחו, וכן הפלות שהן מטיבן סוג של מוות “מוקטן”. באופן כללי ניתן לומר שאין נוכחות של ילדים, של דור המשך, בסרטי הפנר

וזה עוד כלום לעומת הסצינה הפותחת את “דודה קלרה”, שבה מבשר רופא פנימאי מבית החולים “השרון” כי החולה יאקוב, בעלה של אחת האחיות, ימות תוך שנה. אולי אפילו פחות. על אובססיית המוות של הפנר משלמת בחייה ילדה בת שנתיים, ציונה שמה, שננטשה על ידי אמה ונפטרה בחיק הוריה המאמצים. ציונה מתה, ולורד וינשל נרצח. ומת גם עורך הדין זכאי (שמעון פינקל), שבעלילת “פרשת וינשל” מגלם את הפרקליט האגדי של מפא”י ההיסטורית. וגם מוניה כוגן, שבו חושדים כי הרג את וינשל, כבר הוצא להורג על ידי הבולשביקים, וגם אבא שלו מת לפתע במהלך הסרט. רק ידידיה כוגן, אח של מוניה הקומוניסט, מתהלך מלא מרץ בתל אביב העכשווית. טוב, לגמרי ברור למה. הוא עומד בראש ארגון שורדי מחנה המוות ברגן-בלזן, ומחויב להפיץ ולהנציח את דבר המומתים הרבים.

וכך הגענו עד לטקסט המורבידי של “לורה אדלר”, שמתרחש כולו בממלכת המוות. “הם מתים. כל האנשים שם מתים. כולם מתו. איש לא נותר”, פוסקת לורה באוזניה של במאית אמריקנית שמנסה להקים לחיים פילמאיים את העיירה היהודית השרופה. לורה היא שחקנית תיאטרון המדבר, מרקד ומזמר ביידיש – שפתם של המומתים. להקת התיאטרון הזו מופיעה ברחבי הארץ בפני קשישים וישישים ממוצא אשכנזי – כולם, כמובן, דוברי יידיש שכבר ראו מקרוב את המוות באירופה של שנות הארבעים, ומאז מתהלכים על פני האדמה, בזמן שאול בלבד, זומבים מתים-חיים, קורבנות לזכרונותיהם האישיים. ולא רק זאת. לורה עצמה, המלכה האם של קהילת השורדים בערבון מאוד מוגבל, מתבשרת בחלקו הראשון של הסרט כי הסרטן זולל אותה מבפנים, וכי האופקים הפרטיים שלה צבועים בגווני שחור עמוק.

בין מחלה למוות, מפזר הפנר גם אשפוזים בבתי חולים, טכסי אזכרה, גילויי מצבות, אזכורים להתאבדויות שהיו, וגם כאלה שלא צלחו, וכן הפלות שהן מטיבן סוג של מוות “מוקטן”. באופן כללי ניתן לומר שאין נוכחות של ילדים, של דור המשך, בסרטי הפנר. ב”דניאל וקס” נראית אמנם אחת הדמויות, סילביה שמה (עליזה רוזן), כשכרסה בין שיניה, אך זאת בסמוך לידיעה המפתיעה את גיבור הסרט כי ההתאבדות שלה כשלה. ב”דודה קלרה” מבכים הכל את ההפלה שעברה אחת האחיות, שנותרה עקרה מטראומה זה, ובתוך כך מטפחים הריון מדומה של זיוה’לה (יעל פרל), המגלמת את דמות הכלה בסרט. ב”פרשת וינשל” משמשים טיפולי הפוריות שעוברים על אילנה העיתונאית כעלילה מקבילה לחיפושים אחר המפתח לפיתוח לפרשת הרצח העתיק, ובזומבילנד, כלומר בישראל של “לורה אדלר”, קשה לאתר על הבד מישהו שגילו נופל מחמישים שנה.

ואגב כך: כבר בסרטים הקצרים “לאט יותר” (68′) ו”סיאנס” (69′), שהפנר כתב וביים קודם לכניסתו בעול הסרטים העלילתיים הארוכים, התבלטה המשיכה שלו אל אלה המהלכים על פי תהום תחתיות. “לאט יותר” על אודות עוד יום אפור-שחור בחיי זוג פנסיונרים בא בימים, שאיבד את יכולת הדיבור ההדדית, ואילו “סיאנס” נועז להציץ אל מעבר לווילון המפריד בין החיים למתים, תוך תיאורה של התכנסות ספיריטואליסטית להעלאה באוב של נפשות מתות.

 ~~~~

הגיהנומיות ההפנרית איננה רק מצב צבירה. היא גם מושג גיאוגרפי ברור, מדינת ישראל קוראים לזה, שכל המקדים להימלט משם – שפיץ/זיו ב”דניאל וקס” או האח מאיר מ”דודה קלרה” או אלכס (עודד קוטלר), בעלה של אילנה גיבורת “פרשת וינשל” – רק מיטיב עם סיכויי ההישרדות האישית שלו. הטינה האינסטינקטיבית שחש התסריטאי הפנר למארז הטיעונים הציוני, מלווה את סרטיו הארוכים כולם, ממש כשם שיצירות אלה מהווים סוג של תיבת תהודה רגישה, הקולטת גלי הדף מאוחרים משנות הארבעים, המקנים לשואה מימד של נוכח-נסתר בסרטים הללו. מצב של תלישות, פליטות או קיום בתוך חלומות מסויטים, הינם בבחינת הוראות הפעלה של היצרן לכל פרט אנושי המרכיב את קומדיות העמדת-הפנים-הציונית של הפנר.

מהבחינה הזו יש לראות ב”מה קרה?”, דרמה קצרה של הפנר משנת 88′, כשיא המגמה הפוליטית שלו. סרט זה מורכב משני חלקים נפרדים. בחלק הפותח מציגה ניצולת שואה (בגילומה של עליזה רוזן) את השקפת עולמה הנגזרת משנות ילדותה באירופה תחת השלטון הנאצי, ומהקיום העכשווי שלה בישראל תחת הכיבוש. מדובר במונולוג בן 12 דקות, שנחתם בקביעה הנחרצת: “זה הסוף של ישראל והעולם הערבי. כולם ימותו. יותר מהר אם נחזיר את השטחים, ויותר לאט אם לא נחזיר”. בחלקו השני של הסרט מצטרפת הדוברת אל דמות מיוסרת נוספת, רופא (אילן דר) שלילותיו המסויטים מורכבים בעיקר מרצפי חלומות ובהם הוא רואה פעולות עונשין שבנו החייל מבצע בשטחים הכבושים. ולפתע פתאום צץ החייל הבן מול מכונית אביו, השואל אותו בקול חרד: “מה קרה?”, והבן משיב: “אני הרגתי מישהי היום. הבוקר אני הרגתי אשה”. ברוכים הבאים לגיהנום.

~~~~

בנעוריו, באמצע שנות החמישים, כחייל ששירת בלהקת הנח”ל, שימש הפנר כשופר תעמולה פוליטית לליבוי יצרים לאומניים-דתיים, שבאו למשל לידי ביטוי דוחה בשיר “מול הר סיני”, שמילותיו כללו משפטים כמו: “הו שלהבת יה – עיני הנערים/ הו שלהבת יה – ברעום המנועים/ עוד יסופר על זה היום אחי/ בשוב העם אל מעמד סיני”. המנון כנסייתי במקצת, שבא להלל את הצטרפות ממשל בן גוריון לממשלות בריטניה וצרפת, שקשרו אז קשר אימפריאליסטי אחרון לקיים את הקולוניאליזם הקורס שלהן. פוליטיקה ישירה, אלא מה.

הפנר תמיד הכחיש את העובדה שהוא במאי פוליטי. אך מה לעשות שלנוכח הרזומה שלו עולה בבירור כי הוא המחודד שבקולנוענים הפוליטיים בישראל, ויכולים לבוא על העדות גם התסריטים “כולם ימותו” ו”מסע באירופה”, שאמנם לא הופקו מעולם, אך הם נכללים באפוס “כולל הכל”. התסריט הראשון עוסק במפגע פלסטיני, המניח פצצה בקולנוע “פריז” (המנוח) בתל אביב, דווקא כאשר מוצג שם סרטו של יצחק צפל ישורון “נועה בת 17”, המתמודד עם השבר בשמאל הישראלי. התסריט האחר עוקב אחר מערכת יחסים מסוכסכת, המתנהלת על פני אירופה כולה, בין אב שעקר מישראל לבין בנו על-סף-גיוס, שמהסס האם עליו ללכת בדרכי אבא. ואם זה לא פוליטי, אז מה ניתן לומר על “מה קרה?”, המשווה בין צבא כובש (וורמכט) לצבא כובש (צה”ל), שהיווה את התגובה הקולנועית הראשונה בישראל לאירועי האינתיפאדה הראשונה? מה, גם זה לא אקט פוליטי? וגם לא הקבר של התינוקת הדחויה ששמה היה, מכל השמות שבתבל, דווקא ציונה?

לעולם הפוליטיקה אצל הפנר אינה ישירה. אפילו לא ב”מה קרה?” הבוטה. המימד העקרוני הזה בא אצלו לידי ביטוי בפסימיות העזה שהוא מספיג בסרטיו, ובשימוש המושכל שלו בהיסטוריה האירופית של המאה העשרים, כפי שהיא באה לידי מיצוי – צבאי, חברתי ובעיקר פסיכולוגי – דווקא באגן המזרחי של הים התיכון. אצל הפנר כל גל נושא מזכרת, מן הבית, מן החוף. ולפעמים גם מן העצים יפי צמרת, ומזהב שלכת בת חלוף. הצורך המתמיד של גיבוריו לחרוג מההווה שלהם אל עברם כפי-שהיה-באמת – או למען האמת אל העבר הנוסטלגי-מזויף שאימצו לעצמם – מכריח לעיתים קרובות את היוצר, את הפנר, לבחור בזווית הצצה אירונית, צינית למדי, ולתצפת באמצעותה על הגיבורים שאותם הוא עצמו ברא.

ג’סטות פוסט-מודרניות אלה בולטות במיוחד בספרים השונים שפרסם הפנר, כמו גם ב”מה קרה?”, שבו הוא מתערב בקולו שלו, ומשתדל, כשהוא מסתתר מאחורי המצלמה, לסתור את דברי השחקנית שניצבת לפני המצלמה. אך אין זו הבלחה אקראית של פוסט מודרניזם, משום שהוא נטוע חזק גם בסרטים “המודרניסטיים” שלו – “לאט יותר” הקצר ו”לאן נעלם דניאל וקס?”.

~~~~

עולמו של הפנר הוא עולם כל-אשכנזי. אין כלל נוכחות של מזרחיים בסרטיו, והיידיש היא שפתן הטבעית לא רק של הדמויות המאכלסות את עלילת “לורה אדלר”, אלא גם ב”דודה קלרה” ו”פרשת וינשל”. כשהפנר סוף סוף מגלה את העולם שמעבר להרי החושך, כלומר את המזרחיים, וזה קורה לו בסדרת הטלוויזיה “ארץ קטנה, איש גדול” (1998), הוא עושה זאת בענק. “אני פרענקית!!” צורחת תיקי דיין, המגלמת את התפקיד הראשי של חוקרת משטרה המתקשה למצוא את זהותו המדויקת של קורבן לפיגוע פלסטיני באוטובוס בירושלים. אני פרענקית, היא קוראת בקול, ומפרטת בהמשך באוזניו של שוטר בריטי הנמצא לצידה את פירוש המושג הזה, ובאיזו ארץ בדיוק (סוריה) היא עצמה נולדה.

ובכן הפרענקית הזו, בילו שמה – בדיוק כשמה של התנועה ממזרח אירופה, שחוללה את העלייה הראשונה של הציונות, והקימה את המושבות ראשון לציון וזכרון יעקב – הגיעה בדיוק בזמן הנכון להפנר. רגע אחרי שהוא קבר סופית את ישראל הראשונה, השליטה, הכל כך הלבנה ודוברת היידיש. סצינות הסיום של “לורה אדלר”, סרט הקולנוע האחרון שלו, מתארות את רגעי מותה של מלכת הדור שהושמד, שנופחת את נשמתה בסיומה של עוד הצגה מול קהל אשכנזי ההולך ומתקמט. אירוע פרטי (?) מעציב זה מתחולל במוצאי שבת ה- 19 בנובמבר 1977, במקביל לאירוע לאומי (?) משמח, שבמהלכו נוחת בשדה התעופה בלוד נשיא מצרים אנוואר סאדאת, עם בשורת השלום האזורי שלו.

וכך קורה שסרט על אודות גסיסתה של שפת היהודים במזרח אירופה, הופך לאלגיה על הסתלקות הסדר הישן, שאופיין בשלטונה המאזן של מפא”י ההיסטורית, שידעה לקדם את השליטה האשכנזית במדינה, תוך פיזור מבוקר של חרוזים וממתקים לאותם עסקנים מזרחיים ששיתפו פעולה עם מפלגת השלטון הזו. השחקנית לורה אדלר מציינת את בכורת המחזה האחרון בהשתתפותה דווקא בלילה שבו יצחק רבין, מנהיג המערך, התפטר לראשונה מראשות הממשלה, ובכך הוביל את ישראל למערכת הבחירות שהעלתה לשלטון את הליכוד הצבוע בצבעי עדות המזרח. מותה של לורה, במהלך ביצועו על הבמה של אותו המחזה, מתחולל ביממה שבה מתבסס סופית שלטונם של מנחם בגין וחוג אוהדיו המזרחיים, ביסוס הנובע מההכרה בשלטון הזה שניתנת לו על ידי הראיס של השכנים הערביים.

במילים אחרות: תהליך הפקעת הבכורה משלטון מפא”י הפסבדו-סוציאליסטית, שהחל ברצח הבדיוני לגמרי של הלורד ארתור וינשל בשנת 36′, מגיע לידי גמר 41 שנים מאוחר יותר, במותה התיאטרלי של לורה אדלר, הבדיונית לא פחות. בין לבין אירעו פה כבר עניינים היסטוריים בלתי מבוטלים כמו שואת יהודי אירופה, מלחמת העצמאות, כיבוש השטחים הפלסטיניים ב- 67′ ומלחמת 73′. וגם דניאל וקס עזב את הארץ, וחזר אליה, וכך גם מאיר של דודה קלרה, ונרשמה גם דעיכתו של העיתון “דבר”, שופרה של מפא”י ומקום התחוללותו של התחקיר העיתונאי על אודות פרשת רצח וינשל. ובכלל, האוכלוסייה הקשישה והחולנית כל כך שינתה לגמרי פניה. כעת היא בעיקר מורכבת מחיילים עם תת מקלע בידם, היודעים בעיקר למלמל בטון מתנצל את המנטרה: “אבא, הבוקר הרגתי אשה”.

 

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה