"לינקולן". או אולי "אבא אבן"

"לינקולן", של סטיבן ספילברג (במאי) וטוני קושנר (תסריטאי), עולה מחר בארץ (הביקורת שלי על "לינקולן" נמצאת כאן) ואפשר להתחיל להתרגש. הסרט הזה הוא בית ספר. בית ספר להיסטוריה ולפוליטיקה, בוודאי. אבל מבחינתי, בית ספר לקולנוע. ובאופן ספציפי: בית ספר לתסריטאות. אחת הסיבות שכל כך התלהבתי מהסרט התיעודי הקצר על תולדות הפקת הסרט היא כי היא לימדה אותי משהו על יחסי הכוחות בין תסריטאי ובמאי. טוני קושנר ישב מול כל החומרים שאסף על אברהם לינקולן, האיש והנשיא, ובייחוד מול ספרה של דוריס קרנס גודווין, שבר את הראש שנים, איך לספר את סיפורו של לינקולן. בתחילה הוא וספילברג חשבו לעסוק בארבע שנות נשיאותו, וכך לצמצם את הסיפור. ואז קושנר ישב ויצר תסריט בן 500 עמודים המספר את סיפורם של חמשת החודשים האחרונים לחייו של הנשיא (אני מבין, מהסאבטקסט של מה שנאמר בראיונות השונים, שהדראפט הזה כנראה הבריח את דניאל דיי-לואיס מהפרויקט, וכאן נכנס ליאם ניסן לתמונה כמועמד לתפקיד הראשי). אלא שכמובן שאין מה לעשות עם תסריט בן 500 עמודים, שאולי היה מתאים למיני סדרה טלוויזיונית של חמישה פרקים שהם סרטים באורך מלא, אבל לא לפיצ'ר קולנועי אחד. ואז ספילברג, למקרא הדראפט המפלצתי הזה, הציע את הרעיון להתמקד רק באפיזודה של העברת התיקון ה-13 לחוקה ("זה כמו סרט מתח", הוא אמר לקושנר, "למרות שכולנו יודעים איך זה נגמר"). אפיזודה הנמשכת קצת פחות מחודש. ואכן, זה הסרט. שעתיים על ארבעה השבועות לקראת ההצבעה בבית הנבחרים, שדרכן מספרים קושנר וספילברג את סיפורו של הנשיא. ועוד חצי שעה כאפילוג, לימים האחרונים בחייו.

כך, למעשה, פיצח לדעתי קושנר מחדש ובאופן מבריק את ז'אנר הביו-פיק – הביוגרפיה הקולנועית. ז'אנר שבשנים האחרונות נוכס על ידי ערוצי הכבלים, כי כדי לספר סיפור ביוגרפי רחב ידיים, אתם זקוקים להרבה שעות ושבועות. קושנר וספילברג צמצמו את הדרמה לאפיזודה אחת שמייצגת את הסיפור כולו (עם לא מעט חירויות שהם נטלו לעצמם). זה פורמט כה חזק וכה דחוס שהוא גרם לי לחשוב שזה המודל שביוגרפיות קולנועיות צריכות לשאוף אליו מעתה. לא עוד סיפור "מלידה עד מוות", בנוסח "גנדי", שהתיישן כבר בשנה שבה נוצר, אלא סיפור קומפקטי על פרק אחד ומייצג מתוך חיים שלמים, רצוי פרק דרמטי המוביל לאירוע מכונן, גם כזה שתוצאתו ידועה מראש. לא פעם אנחנו שומעים סיפור על איש מרתק, או קוראים ביוגרפיה, או פרופיל מגזיני, ותוהים איך אפשר יהיה לספר את הסיפור הזה בסרט. באים קושנר וספילברג ומציעים את הפתרון: לא לספר את הסיפור כולו, אלא רק כמה עמודים מתוכו (אגב, זה גם הטיפ הנכון לעיבוד של ספר. לעבד רק פרק מתוכו, את זה למדנו גם מ"בלייד ראנר" וגם מ"דלת נסתרת").

ופתאום, בזכות "לינקולן" נפלו לי כמה וכמה אסימונים. כל מיני רעיונות שהיו לי לגבי ביוגרפיות היסטוריות אפשריות על דמויות שמרתקות אותי, או על ספרים שהמליצו לי בעבר לקרוא, התחילו להתגבש: למצוא את האפיזודה האחת שהיא עיקר הסיפור.

אז הנה הצעות שלי (רציניות, זו לא סאטירה) לביוגרפיות שמישהו צריך להציע לקושנר לעשות עכשיו אחרי "לינקולן", והאוסקר שהוא מין הסתם יקבל על כתיבתו:

א.

"אבא". או: "כ"ט בנובמבר". סיפורו של אבא אבן בשבועות לקראת הצבעת האו"ם ב-1947 והמירוץ נגד הזמן להבטיח שיהיה רוב לאישור תוכנית החלוקה. יש סצינה ב"לינקולן" שמאוד מזכירה את רגע ההצבעה המוכר מסרטי הצעודה על כ"ט בנובמבר. דמות המשנה שיגלם טומי לי ג'ונס: משה שרת. דייויד סטרתרן בתפקיד דוד בן גוריון. ג'יימס ספיידר בתפקיד אוסוולדו ארניה, מזכ"ל האו"ם.

ב.

"הרצל". על פי פרקים מתוך ספרו של עמוס אילון. הימים שלפני הקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897, עליו כתב אחר כך הרצל ש"בבזל ייסדתי את מדינת היהודים". חזונו של תיאודור הרצל, עיתונאי ומחזאי, פתאום מתחיל לקרום עור וגידים, והוא נכנס מכך ללחץ. האם מישהו יגיע? האם הקונגרס יצליח? האם הרצל יצליח לנצח את האופוזיציה? הפוסטר לסרט ברור מאליו: הרצל על מרפסת המלון בו נערך הקונדרס. סיפור הצילום הזה והעמדתו הוא אחת הסצינות בסרט (שבשל אופיו החרדתי של הרצל יהיה משעשע יותר ממה שנדמה). טומי לי ג'ונס בתפקיד דוד וולפסון, שותפו של הרצל בהרמת הקונגרס הראשון, וממשיך דרכו.

ג.

"האדמו"ר". סיפורו של הרבי מלובביטש כפי שמצומצם לשנה שחולפת בין הסתלקותו של האדמו"ר הקודם, הריי"צ, ב-1950 ועד שמנחם מנדל שניאורסון, הנשוי לבתו של הרבי שלו, נעתר ב-1951 לבקשת החסידים שייקח על עצמו את נשיאות החסידות ויהפוך לאדמו"ר השביעי של חב"ד, ולאיש שיהיה מזוהה עם התואר "הרבי מלובביטש". טומי לי ג'ונס בתפקיד גיסו של מנחם מנדל (שניהם נשואים לבנותיו של האדמו"ר הריי"צ), שרואה בעצמו מועמד לאדמו"רות וקורא תיגר על תמיכתם של החסידים בגיסו. סאלי פילד בתפקיד אלמנתו של האדמו"ר השישי שתומכת דווקא בחתן השני, ולא במנחם מנדל שניאורסון, לתפקיד יורשו של בעלה.

ד.

"לינקולן 2". הדראפט ההוא בן 500 העמודים שכתב קושנר מכיל חומרים לארבעה סרטים נוספים. על פי עדותו 500 העמודים האלה מכסים חמישה חודשים בלבד, 100 עמודים לכל חודש. "לינקולן 2" יכול להרחיב את מה ש"לינקולן" נוגע בו רק באופן מרומז: החודש שבין ההצבעה על התיקון ה-13, השבעתו של לינקולן לנשיא בקדנציה השניה, ובין חתימת ההסכם להפסקת מלחמת האזרחים , ובמקביל, המזימה המתגבשת אצל שחקן התיאטרון ג'ון ווילקס בות, להתנקש בחייו של הנשיא. "לינקולן 3" יכול לקפוץ אחורנית בזמן, כדרכם של פריקוולים, ולספר על ההכנות של לינקולן לקראת הנאום ההיסטורי שלו בגטיסבורג, נאום שרוב תלמידי בית הספר באמריקה נדרשים ללמוד בעל פה.

ציוץ