תשע תשעים ותשע בטורונטו
עוד סרט ישראלי (למחצה) בפסטיבל טורונטו: "9.99", סרט אנימציית הסטופ-מושן של טטיה רוזנטל המבוסס על סיפוריו של אתגר קרת, יוצג בטורונטו בבכורה עולמית.
רוזנטל, ילידת ישראל שעובדת באוסטרליה, ביימה את הסרט כקו-פרודוקציה ישראלית-אוסטרלית. המפיק בישראל הוא אמיר הראל מ"למה הפקות" וקרן הקולנוע הישראלי השקיעה בסרט. ג'פרי ראש ואנתוני לפאליה האוסטרליים מדבבים.
המדהים הוא שנכון לעכשיו יוצגו בטורונטו רק שני סרטים ישראליים. אבל שניהם סרטי אנימציה. כאילו שישראל היא מעצמת אנימציה ותיקה. "9.99" יוצג שם לצד "ואלס עם בשיר".
בשנה שעברה קרת היה בפסטיבל טורונטו עם "מדוזות", סרטו המשותף עם שירה גפן.
"9.99" הוא פרויקט האנימציה השלישי של רוזנטל על פי סיפוריו של קרת. קדמו לו שני סרטים קצרים, "דבק מושגע" וזה:
A Buck's Worth
ראיתי את הסרט והוא אדיר. טטיה עשתה עבודה מדהימה. אתם תשמעו עליו עוד הרבה.
הסרט הקצר שכאן (A Buck's Worth) זהה לסצינת הפתיחה של "9.99" מבחינת הכתיבה. טטיה הנפישה אותו מחדש עבור הפיצ'ר. שם זאת רק יריית הפתיחה (אהמ) של עלילה ארוכה ומורכבת יותר.
לגבי הסרטון : יפהפה. מורגשת הנגיעה של אתגר קרת. וגם : יש שחקנים עם קול מיוחד. שחקנים שניתן לזהות אותם רק לפי קולם, ללא תמונה. לקח לי בערך דקה לזהות את פיליפ בייקר הול, שחקן מצוין בעיניי ("Hard eight", "מגנוליה", שניהם של פול תומס אנדרסון).
ובנושא אחר : ראיתי היום את "בנו של רמבו". סרט חביב אבל פגום. כל חלקי העלילה הקשורים בהסרטת הסרט שבתוך הסרט מתוקים, חמודים ומצחיקים. כל מה שמסביב בעייתי מאוד. שתי עלילות המשנה מיותרות ועשויות לא טוב. גם הצרפתים וגם הכת הדתית המשונה שאוסרת, בין היתר, צפייה בטלויזיה, הם תירוצים צולעים לתפניות בתסריט. בנוסף,הסיפורים האלו לא מפותחים מספיק, וככאלה, הם מיותרים. ולמרות זאת, כדאי לראות.
הערה קטנה : את האות W נהוג לתעתק בעברית ל"וו", אבל זה באמת נחוץ לכתוב את שם הסרט כ"בן של רמבוו" ? (במקור : "Son of Rambow"). בעיניי, זו בדיחה שלא ניתן לתרגם, ומכיוון שהיא לא קריטית לסרט, אפשר וצריך להשאיר "רמבו".
איתן – צודק, זה אכן פיליפ בייקר הול, והשחקן השני הוא טום נונן, שנראה לאחרונה ב"סינקדוכה ניו יורק" (בתפקיד האלטר-אגו של פיליפ סימור הופמן).
9.99 סרט יפה באמת. לפחות על פי הגירסה הלא-גמורה שראיתי. וזה תתיה בדאבל ת', לא בט'.
אכן סרט טוב, ראיתי אותו בסינמטק בת"א, ולא יאומן, שני הכסאות עליהם אני וחברהתי ישבנו היו שבורים, כן, פשוט שבורים, מי היה מאמין שככה צריך לסבול בימינו כשהולכים לקולנוע…