01 פברואר 2013 | 15:26 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“היצ’קוק”, ביקורת

אנתוני הופקינס ב”היצ’קוק”. אני כאן בגלל אשתי

פורסם ב”פנאי פלוס”, 30.1.2013

מרצי הקולנוע בעולם מתחילים להרגיש קצת מאוימים. בשנה שעברה עלו שני סרטים המספרים סיפורים על תולדות הקולנוע האילם (“הארטיסט” והוגו”) ומי שהתפרנס מהרצאות על ראשית ימי הקולנוע ראה את פרנסתו נגזלת על ידי שני כוכבי האוסקר האלה, שבין לילה הפכו את האקדוטות שלהם (שלנו) לנדושות (כמו הסיפור על הקהל שנבהל מצילומי הרכבת של האחים לומייר ונס על נשמתו מפחד, בהקרנת הקולנוע הראשונה). והנה זה ממשיך עם “היצ’קוק”, שמרכז לסרט אחד כמה וכמה מהתימות שמרצים אוהבים לדבר עליהן בהקשרו של אחד הבמאים הגדולים בתבל, ואחד הבמאים האהובים עליי באופן אישי. מהבחינה הזאת, כשיעור קולנוע המאיר את האופן שבו חייו הפרטיים של היצ’קוק השפיעו על הסרטים שעשה, “היצ’קוק” הוא סרט לא רע בכלל, ואף – באופן מפתיע – חד אבחנה בניואנסים הקטנים שהוא עצמו שותל פנימה, בהם הוא מתכתב עם “פסיכו” ועם סרטיו השונים של היצ’קוק (ע”ע מוטיב הציפורים ומוטיב המציצנות).

עלילת “היצ’קוק” מתרחשת ב-1959. “מזימות בינלאומיות”, סרט יקר מאוד ואחת מיצירות המופת המושלמות והמבדרות של היצ’קוק, הופך לשובר קופות. אבל היצ’קוק מרגיש שהוא תקוע במקום. בגיל 60, העיתונות רומזת לו שהוא כבר מבוגר מדי ושדור חדש של קולנוענים צומח בצרפת ומאיים לרשת אותו. היצ’קוק מרגיש שסרטו הבא צריך להמציא אותו מחדש. להיות אחר ממה שהוא עשה קודם. אבל ראש אולפני פרמאונט, שהיצ’קוק נמצא איתם תחת חוזה, עונה לו “בכל פעם שאתה רוצה לעשות משהו שונה, מישהו מפסיד על זה כסף”. הוא גם רוצה עוד מין “מזימות בינלאומיות”, אותו ביים היצ’קוק תחת חוזה לאולפני פוקס, שהרוויחו עליו הון (הם מציעים לו לעבד את “קזינו רויאל” של איאן פלמינג עם קרי גרנט בתפקיד ג’יימס בונד, אבל הוא מפטיר בבוז, “כרגע ביימתי את הסרט הזה וקוראים לו ‘מזימות בינלאומיות'”). אבל היצ’קוק רוצה משהו אחר.

הוא נמשך לסיפורו של הרוצח הסדרתי אד גיינס, ובעיקר נדמה שהוא נמשך למערכת היחסים הפרוורטית שבין גיינס ובין אמו, שהיתה המפתח לכל מעשי הרצח שלו. כשרוברט בלוך כותב ספר פאלפי בהשראת פרשת גיינס בשם “פסיכו”, היצ’קוק מחליט לעבד אותו לסרט, בניגוד לדעת כולם. צעד ראשון: לקנות את כל העותקים של הספר מכל חנויות הספרים באמריקה, כדי שאיש לא יידע מה הסוף לפני שהוא יראה את זה בסרט.

וכאן חושף “היצ’קוק” את סיפורו המרכזי: מתברר שכל כמה שאנחנו – המבקרים, הצופים – מעריצים את גאוניותו של אלפרד היצ’קוק, הרי שאת הרעיונות הטובים ביותר הוא הביא דווקא מאשתו, אלמה רוויל, תסריטאית ועורכת שנשארה בצללים לצד בעלה המפורסם והמהולל, אבל שהיתה אחראית לשכתובים ולעריכות של תסריטיו, וידעה לשדרג את רעיונותיו, וכל זאת מבלי שאי פעם ניתן לה קרדיט על כך. הציר הזה, שבין יחסיו עם אשתו, ובין יחסיו הפרוורטיים עם שחקניותיו, עליהן פינטז ולתוך חדרי ההלבשה שלהן הציץ כאילו הוא יהודה’לה מ”אסקימו לימון”, הוא המפתח דרכו מנסה “היצ’קוק” לפענח את “פסיכו”: סיפור של הדחקה מינית המתפרצת כזעם אלים. היצ’קוק מתואר כמי שנמשך לרוצחים סדרתיים, והיה באופיו משהו מהטירוף שלהם, אלא שהוא ידע להשאיר את הדחפים האלה רק ב”כאילו”, ולא באמת: לביים רציחות, ולא לרצוח ממש.

אלא שלמעט אהבת הקולנוע הנפלאה והשנונה שיש בסרט, והניים-דרופינג המבדר שלו (מייקל שטולברג בתור לו וסרמן, הסוכן של היצ’קוק שעוד רגע יקנה את אולפני יוניברסל, ולימים יזניק גם את הקריירה של סטיבן ספילברג), אין ב”היצ’קוק” הרבה. זהו בסופו של דבר סרט כמעט טלוויזיוני באופיו, ללא שום שדרוג קולנועי, שעושה עבודה כפוית טובה: לביים סרט על גאון שעושה יצירת מופת, מבלי לנסות בכלל לתת למקור איזשהו פייט. אין בסרט הזה ולו הברקה אחת, ולו רגע אחד שהיה עושה למישהו מיוצרי “פסיכו” קורת רוח. זה כמו סרט תיעודי חביב על סרט חשוב ממנו. כמו קדימון. או הרצאה של מבקר לפני ההקרנה הראשית. זה מתאבן בלבד. וגם ככזה, בגלל איפור שנראה לי גרוטסקי ומחוות מוגזמות וקריקטוריות מצידו של אנתוני הופקינס, באחד הגרועים מתפקידיו, יש בסרט הזה משהו שנראה כמו מערכון, פארודיה על היצ’קוק שאפשר היה למצוא ב”ארץ נהדרת” או “סאטרדיי נייט לייב” (היחיד שמעניין בסרט הזה כשחקן הוא ג’יימס דארסי, שעושה חיקוי מקסים של אנתוני פרקינס, דמות שדווקא התסריט מפספס את הפוטנציאל המטריד שבה, כשחקן שמזדהה באופן מוחלט עם הדמות הרצחנית שהוא מגלם).

כבונוס לצפייה ב”פסיכו”, כאנקדוטות לימודיות, כמבוא לניתוח סרטיו של היצ’קוק, יש בסרט הזה ערך – גם אם זה אומר ששירותיי ושירותי עמיתיי כמרצים על “פסיכו” לא יידרשו יותר מעתה. אבל כסרט העומד בפני עצמו? איך אפשר בכלל לעמוד ליד “פסיכו” או “מזימות בינלאומיות” ולקרוא לעצמך סרט? “היצ’קוק” הוא יצירה רופסת למדי, בינונית להחריד, ובסופו של דבר חסרת חשיבות.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““היצ’קוק”, ביקורת”

  1. רני 3 פברואר 2013 ב - 10:13 קישור ישיר

    ורק הערה אחת: את “מזימות בינלאומיות” היצ’קוק ביים לאולפני מ.ג.מ ולא פוקס.

    פרט לזה גם השנה היו שני סרטים על הצ’קוק. פרט לסרט הזה היה גם את THE GIRL ששודר ב HBO (ואצלנו ביס לפני כמה שבועות) וסיפק מבט מרתק אל מערכת היחסים בין הצקוק לטיפי הדרן (שאישרה את העובדות המוצגות בסרט) על רקע צילומי הציפורים ומארני.

  2. איריסע 5 פברואר 2013 ב - 6:22 קישור ישיר

    אד גין לא היה ממש רוצח סדרתי. הוא רצח “רק” שני אנשים, היה לו קטע עם גופות שהוא חפר קברים בשבילן, וגם גילו עוד כמה זוועות בבית שלו אחרי שנתפס, אבל זה לא המקום לספר על זה…


השאירו תגובה