02 פברואר 2013 | 19:57 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

“כוננות עם שחר”, ביקורת

“כוננות עם שחר”. פרופיל של סוכנת

פורסם ב”פנאי פלוס”, 30.1.2013

בפברואר 2010 זכו קתרין ביגלו ומארק בואל בשני אוסקרים כל אחד, על הסרט “מטען הכאב” (שניהם), על הבימוי (שלה) ועל התסריט (שלו). אחרי סרט שעקב בדקדקנות אחר חייהם של חבלנים אמריקאים בעירק, יצאו ביגלו ובואל להרפתקאה צבאית חדשה. בואל, עיתונאי חוקר במקורו, רצה לספר סיפור על מבצע (כושל) לחיסול אוסמה בין לאדן בטורה-בורה. הם יצאו לדרך לעבוד על הסרט. הוא תיחקר וכתב את התסריט ושנה אחר כך סרטם על המבצע לחיסול בין-לאדן היה מוכן לצאת לדרך. אלא שבמאי 2011 נפל דבר: הנשיא אובמה עלה לשידור חי בערוצי הטלוויזיה ובפיו בשורה – יחידת נחתים אמריקאית איתרה את בין-לאדן בפרבר פקיסטני וחיסלה אותו. אמריקה צהלה, אבל לביגלו ובואל התפרק הסרט. או שלא. חצי שנה אחר כך הם יצאו לצילומים – איפשהו בדרך גם התפרקה להם הזוגיות, אולי מרוב לחץ – עם פרויקט שכותרתו זהה, אבל תוכנו שונה. זה עדיין סרט על המבצע לחיסול בין-לאדן, אלא שהפעם זה תיאור מפורט ומדוקדק מאוד על עשר שנים של פעילות מודיעינית שהובילה למבצע לחיסול בין-לאדן. בואל, כתב מגזיני ש”מטען הכאב” מבוסס על כתבה שלו ל”פלייבוי”, יצא הפעם לתחקיר שהפך ישר לסרט, בלי לעבור קודם בכתב עת (ואכן, הסרט הזה הוא בעיקר תחקיר מפואר, עם לא מעט סקופים בצידו), וגילה שמי שהיה אחראי על כך המבצע הזה, ודחף אותו ללא לאות ובעקשנות במשך עשר שנים, היא בחורה צעירה שקיבלה בסרט את שם הקוד מאיה. בחורה שגויסה לסי.איי.איי מיד אחרי התיכון, נזרקה לתוך האירגון אחרי אירועי 9.11, נשלחה לאפגניסטן, ובמשך עשר שנים של התנכלויות, מצד קולגות ומצד טרוריסטים (ובהמשך, מצד פוליטיקאים), ניסתה לפצח איפה מסתתר בין-לאדן. בואל מצליח לתאר באופן צלול ובהיר עשר שנים של עבודה מודיעינית, רובה עבודת מטה, כמעט עבודה בלשית, שניזונה בעיקר ממקורות, ונקטעת על ידי לא מעט טעויות, בלבולים, חצאי אמיתות, סתירות, ולבסוף נפתרת דווקא בזכות צירוף מקרים ומזל. חצי השעה האחרונה של הסרט, המתארת בפרטנות נוקדנית את מבצע החיסול על ידי חבורת דובי אדם במדי צבא ארצות הברית, מרתקת.

כך ש”כוננות עם שחר”, כסיפור מאיר עיניים על הצד של הסי.איי.איי שלא סיפרו לנו עליו ב”ארגו”, הצד נטול הזוהר, הצד הסיזיפי והמתסכל והמייאש, שאין לו סיפוקים מיידיים, ועיקר הצלחתו הוא שילוב מייאש בין חריצות וצירוף מקרים, הוא סרט בנוי היטב ומתוחקר לעילא. ולמרות שהוא נמשך עשר שנים ונפרש על פני עשרות דמויות שבאות והולכות, הכל בו צלול לחלוטין.

אבל לאן נעלמה קתרין ביגלו? מצד אחד, עצם העובדה שבמאית, הנמשכת לסיפורי לחימה המזוהים דווקא עם במאים-ממין-זכר, מספרת סיפור על סוכנת סי.איי.איי, שלא מוכנה לוותר ולהפסיד במשימתה ונלחמת נגד ממסד גברי מאוד, הוא סוג של אמירה נפלאה. אם הם לא היו מבטיחים לנו שהכל בסרטם אמת (עלינו להחליט האם להאמין או לא), הייתי חושב שביגלו נטלה לעצמה חירות פיוטית בעלת אג’נדה פוליטית-מגדרית. ג’סיקה צ’סטיין, נהדרת בתפקיד הראשי, אמרה את זה בנאום הזכייה שלה בגלובוס הזהב: יש קרבה גדולה בין הדמות של מאיה, הסוכנת, ובין דמותה של ביגלו. ואחרי שנים של סרטים גבריים מאוד, זו בעצם הפעם הראשונה שביגלו עוסקת בנשיות, כפי שהיא רואה ומזדהה איתה.

אבל לביגלו יש אס פרטי משלה בשרוול. היא אחת הבמאיות הכי אינטנסיביות באמריקה. היא מביימת סרטי פעולה ומתח בהיפר-אקטיביות ממוטטת חושים. סרטיה יכולים לגרום להתמוטטות עצבים מרוב שהם אינטנסיביים. ויחסית להם, פתאום מלאכת החקירה השולחנית של “כוננות עם שחר” נראה כמו נפילת מתח. גם הסיקוונס הצבאי החותם את הסרט לא מתקרב לרגעי הבעתה והפלצות של “מטען הכאב”. כך שלמרות העובדה שהסרט הזה אינו משעמם לרגע, ולמעשה הוא מעניין מאוד, מבחינה קולנועית הוא ירידה בדרגה אצל ביגלו, שביימה כאן למעשה דוקו-דרמה נאה, מהודקת מאוד, מרתקת, אבל רחוקה מכל סופרלטיב. הרוח במפרשיה, שנשבה בעוז ב”מטען הכאב”, שככה. פול גרינגראס היה מביים את זה טוב יותר.

 

נ.ב: כוננות מתי?

מאז שפורסם שהסרט “Zero Dark Thirty” ייקרא בעברית “כוננות עם שחר” נתתי קרדיט למפיצינו. הנחתי שהם עשו תחקיר וביררו היטב מה פירוש צירוף המילים הקריפטי באנגלית וסוף סוף ביארו אותו, ואגב כך מצאו שם קליט ומלא אקשן לסרט. שם מסקרן ומגרה ללא ספק, “כוננות עם שחר”. רק שאחרי שראיתי את הסרט אני תוהה: מה עבר להם בראש? צירוף המילים בעברית עובד יפה כשלא יודעים כלום על הסרט, אבל אחרי הצפייה, כשכבר מבינים מה פירוש “Zero Dark Thirty” השם בעברית הוא ג’יבריש מוחלט, או סתם לעג לצופים. מה פירוש “Zero Dark Thirty”? עכשיו אני יודע. זה “חצות וחצי” בלשון הנחתים. זו שעת תחילת המבצע ללכידת בין לאדן בפקיסטן. עד השחר החיילים האלה כבר היו חזרה בבסיס, במיטה עם פיג’מות.

נושאים: ביקורת

9 תגובות ל - ““כוננות עם שחר”, ביקורת”

  1. איריס 2 פברואר 2013 ב - 22:29 קישור ישיר

    תודה על ההסבר לגבי שם הסרט באנגלית 🙂 זה בסדר, אנחנו כבר לא מצפים לשום דבר ממתרגמי שמות הסרטים בארץ….

  2. דגן 2 פברואר 2013 ב - 23:59 קישור ישיר

    לא אהבתי את הסרט ועוד יותר לא אהבתי את ג’סיקה צ’סטיין שהייתה בעיניי מאוד לא אמינה במעבר שעשתה מסוכנת רגישה לסוכנת קשוחה וקרת לב, כל הרגעים הקשוחים שלה נראו לי מאומצים ומשוחקים מידי, בעוד שקל לי לדמיין שחקנית כמו קייט וינסלט או כמו רייצ’ל וייז עושה את המעבר מרוך לעוצמה בצורה טבעית הרבה יותר.

    דוקא מה שאתה מכנה כ”נפילת מתח” לעומת סרטים קודמים ובעיקר “מטען הכאב” נראה לי מכוון והוא מה שעושה את הסרט למעניין במובן הזה שהוא מציג בצורה מדוקדקת ויבשה דברים מאוד לא קלים שעושים סוכני הסי איי איי והניווי סילס גם בסצנות העינויים המדוברות וגם בסצנות של הפעולה הסופית ונראה שביגלו ניסתה לא לנקוט עמדה אלא הציגה את המציאות במלוא אכזריותה והשאירה לצופים לקבוע את עמדתם, ואולי זה מה שהפריע לרבים ממבקריה – הניאטרליות העקשנית שלה שהתפרשה אצלם אוטומטית כתמיכה. אגב לדעתי דוקא “מטען הכאב” היה פטריוטי מאוד, ונטה הרבה יותר לכיוון של פרופגנדה אמריקאית, הוא אמנם היה סוחף יותר אבל הדילמות שהציב בפני גיבורו היו מסוג אחר לגמרי (איזה חוט לחתוך, האדום או הכחול, שאלה כבדת משקל במצב נתון אבל לא מעניינת מאוד מבחינה מוסרית)

  3. איתן 3 פברואר 2013 ב - 0:29 קישור ישיר

    אני עוד צריך לכתוב את הפוסט על “כוננות עם שחר” (מחר, ב”ה), אבל אני כבר אומר דבר אחד: ממש לא מסכים איתך בקשר לביגלו. לטעמי, גם כאן, היא מציגה תצוגת בימוי מעולה, עם קצב מדויק, עבודה אדירה עם מוסיקה, והדרכת שחקנים (שחקנית אחת אדירה + צוות תומך. גם ג’ואל אדגרטון מצוין) נפלאה.
    סרט אדיר בעיניי.

    • איריסע 3 פברואר 2013 ב - 21:04 קישור ישיר

      מסכימה לגמרי. סרט מעולה, אבל די קשה לצפייה. סצינות העינויים הן לא מהקשות שראיתי, אבל דווקא הריחוק והקור שבו ביגלו מציגה אותן עוזר להן להיות עוד יותר מזעזעות. השחקנים בסרט עושים עבודה נהדרת. בעיקר כמובן ג’סיקה צ’סטיין וג’ייסון קלרק (שהמבטא שלו ממש מעולה,הוא בכל זאת אוסטרלי)הסצינה שבה מאיה מתפרצת על קייל צ’נדלר (שמגלם את הבוס שלה, שכחתי את שמו), גרמה לי להבין שלא הייתי רוצה להיתקל בה בסמטה חשוכה. והחצי שעה האחרונה, למרות שהסוף ידוע, מותחת ביותר. בקיצור, יש הרבה גברים בהוליווד שהיו רוצים לביים אקשן(ולא רק) כמו קטרין ביגלו.

  4. דודי 3 פברואר 2013 ב - 4:20 קישור ישיר

    עוד לא ראיתי, אבל אוהב את הבמאית הזו, ורוצה לציין כמה השחקן
    ג’ייסון קלארק (פה ב”כוננות” בתפקיד אולי היותר מכונן וגדול שלו)
    בדרך מדהימה, היה מצוין גם בתפקיד קטן ב”ארץ יבשה”,

    אבל בתפקיד קטן אחר כבר הראה משהו מיוחד מאוד- ב”שדות ההרג של טקסס”,
    נתן את תפקיד הנבל הכי משכנע שראיתי בשנים האחרונות, ביחד עם גאי פירס ב”יבשה”.

    “שדות ההרג” הוא סרט הביכורים של איימי מאן (כן, הבת של דוקטור אקשן הוליווד, הלא רע).. דווקא הראה הרבה דברים טובים, וסובל פשוט מדיאלוגים קצת יבשים ושני שחקנים שקשה לאוהב- סם וורתינגטון האוואטאר (בלה פופוקרני נטו) וג’פרי דין מורגן החביב יותר, אין להם כריזמה לתפקידים ראשיים, בהם המשחק של הכוכבים כל כך קריטי לתסריט יבש, אבל המימוי של מאן\הבת, אחלה.

    אוף טופיק נוסף ציוני- גם מיכאל אלוני משחקני ישראל הצעירים הטובים ביותר בגילום נבלים (גם ב”התגנבות” וגם ב”שוטר” היה מעולה).

    ולא מסכים עם עניין התרגום, לטעמי, תרגום מילולי הרבה פעמים יכול להקשות על הקהל ולהישמע אפור (איך נתרגם, נקרא לסרט “אפס, אפלים ב30″ ??

    חומות של תקוה זה גם דוגמא לכותרת שאולי לא תרגמה מילולית אבל הקלה על אנשי הקלעים להביא קהלים לסרטים טובים (אולי היו באים פחות עם תרגום הסרט כ”גאולת שושנק”)

  5. שלו 3 פברואר 2013 ב - 5:46 קישור ישיר

    כוננות עם שחר זה מושג צהלי. בכל בוקר, טרם הזריחה, עולה המוצב על עמדות השמירה ומתגבר אותן שכן בשעות הדימדומים יש נטייה לתקיפת מוצב גדולה יותר עקב תנאי ערפל ועייפות החיילים, זהו שריד לימי לבנון העליזים. הכוננות יורדת לאחר הזריחה, כשהתצפיות עובדות באופן מלא

  6. הירנוט 3 פברואר 2013 ב - 13:06 קישור ישיר

    אכן, כוננות עם שחר זה מונח צהלי.

    זה מסביר למה בחרו אותו כשם סרט על כוחות בטחון אמריקאים שבו אין מצב כוננות שמתרחש בשעה לפני עלות הזריחה.

    או שלא.

  7. דודי 6 פברואר 2013 ב - 1:46 קישור ישיר

    סרט אפור ושמרני במובן שאיננו סוטה בטיפה מתסריט המציאות.
    ושאפו על כך ועל עוד כמה דברים (בסך הכל בימוי ומשחק טובים, אפילו אם כבר ראיתי את ג’סיקה צ’סטיין, ג’ייסון קלארק וההוא מאורות ליל שישי המצויינת..בתצוגות פי 20 טובות מפה)…
    אבל בסופו של יום- תסריט, סיפור ותוצר מאוד, אבל מאוד אפור ורחוק מלהסעיר. לא חסרות קלישאות, כאשר השחקניות (הטובות, כמו גם במאית שבעבר, אולי כל סרטיה אפילו- מסעירים בהרבה) הראשיות מספקות אותן, פה.

    מצד שני- ראוי בשל הקפדה וענייניות, וסרטים ברמה הזו (שאינני חושב שיש רבים כאלה !) , עניין ה”כמה מסעיר” הוא פה בלבד, אולי שאלה של טעם אישי, יותר מאשר במקרים אחרים.
    ביגלו מעולה בטכנוקרטיה אבל כל הסרטים המשחזרים יצאו, באמת, מכל החורים.

    לטעמי לפחות- ג’נגו, אופטימיות של ראסל ו”אהבה” של האנקה היחידים שראויים לפרס האוסקר הקרב.
    והם גם במובן מסויים האישיים ביותר (ועם מבט מעמיק ואמיןן יותר בדמויות מאשר בכל השאר)

    רק להביט בכל הזוכים האחרונים של פרס האוסקר לסרט ה””טוב”” ביותר, ולהתעייף רק מהשמות (:
    נער החידות ממומבאי, שר הטבעות שיבת הברברן, שלא מפליא שלא הוציא משהו חצי גדול אחרי- גם כן.

    מצד שני, יש כמה זוכים (ומועמדים.. מה שגורם לי לחשוב שזו לא רק שאלת הטעם האישי, כי אם כן, הייתי סולד מכל המועמדים, עצם זה שלרוב – הפומפוזיים לא מרגשים זוכים- יש פה בעייה !)

    ראויים גם בעשורים האחרונים, למנותם בקצרה: מטען הכאב של אותה ביגלו איננו “ה” טוב ל 2008 אבל ראוי וטוב, ארץ קשוחה של האחים כהן המעולים, השתולים (שסקורסזה יתעסק רק בפשע, ויעשה לכולנו טוב), נפלאות התבונה ראוי-אבל-לא-מבריק (לא לשווא רון הווארד אחרי כן לא הוציא שום דבר מסעיר), אמריקן ביוטי ורשימת שינדלר מעולים.

    וזהו– במבט של 20 שנים לאחור. 6 מתוך 20 בלבד– שזוכי אוסקר ראויים- עם סרטים מהנים וסוחפים באמת. לטעמי.

  8. דיבי קופר 25 מרץ 2014 ב - 23:49 קישור ישיר

    טוב שלא דראו לזה חיסול קטלני או כל שטות אחרת המסתיימת בקטלני כמו שהם כ”כ אוהבים


השאירו תגובה