"לרדת מהעץ"

פורסם ב"פנאי פלוס", 13.2.2013

גור בנטביץ' הוא אחד הבמאים האהובים עליי בישראל. חלפו 12 שנים ארוכות מדי מאז סרטו הארוך הקודם, “משהו טוטאלי", שהוא גם אחד הסרטים הישראליים האהובים עליי משנות ה-2000. אני טוען שאם "משהו טוטאלי" היה יוצא שנתיים מאוחר יותר, היו רואים אותו פי ארבעה יותר אנשים לפחות (הוא יצא רגע לפני שהקולנוע הישראלי חזר לאופנה, שנה לפני "חתונה מאוחרת", בתקופה שהקולנוע הישראלי עדיין נתקבל בחשדנות על ידי הצופים כאן). הדיאלוגים שכתבו בנטביץ' ואתגר קרת, והליהוק הנפלא של מאור כהן וטינקרבל (ובנטביץ'), גורמים לי להמשיך ולחבב את הסרט הזה. ב-12 השנים מאז בנטביץ' ביים כמה סרטים קצרים מקסימים, קצת טלוויזיה (ככה) וגנב את ההצגה כשחקן בסרט של מאיה קניג, אשתו (“אורחים לרגע"). ועכשיו, האיש הכי אינדי בעיר חוזר עם סרט מושקע, יקר, שנעשה בתמיכת האנשים הכי ממוסדים בתעשייה, ועדיין מנסה להכיל את האווירה האנרכיסטית של סרטיו המוקדמים. כי בנטביץ', צריך להבין, הוא במאי עם גרוב שמימי (והרוחניקיות שלו גם מקסימה בעיניי). לכן נתחים גדולים מתוך "לרדת מהעץ" הם פשוט סוכר קולנועי נפלא ומלא קסם, לב והומור. הפעם, במקום מאור כהן מלהק בנטביץ' רוקר אחר לתפקיד הראשי – את גל תורן, סולן מרסדס בנד – והוא נפלא בתור בחור מאוהב שיעשה הכל כדי להחזיר אליו את אהובתו (שרה אדלר) ומתנחל לה מול החלון. אגב כך הוא הופך לשחקן ציר, כמעט בלי ידיעתו ובעל כורחו, במאבק אקטיביסטי להצלת חלקת אדמה ועץ שהעירייה רוצה לסלול ולהפוך למגרש חניה (מבוסס על המאבק של תושבי רחוב קרית ספר בתל אביב לפני כמה שנים). עם סט ענק של השכונה והמגרש שנבנה כולו בפאתי רמת גן, ועם העדשה של שרון מאיר, שמאז שצילם לבנטביץ' את "משהו טוטאלי" נהיה צלם עסוק למדי בהוליווד (“הבית האחרון משמאל", למשל), “לרדת מהעץ" הוא הפקה מרשימה שנראית בה בעת שאפתנית וגדולת מימדים אבל גם קומפקטית (אפשר כמעט לצמצם את רוב ההתרחשות לשני לוקיישנים עיקריים). אבל יתכן ויש לכל זה מחיר. מחיר הספונטניות אולי. כי "לרדת מהעץ", שהוא טקסט אירוני ושנון מאוד על מאבקים חברתיים ועל טיבם של אלה הנאבקים (שלעיתים מעדיפים את המאבק על פני המטרה לשמה הם נאבקים), מתחיל נפלא, ממשיך מקסים, אבל נגמר מבאס. כאילו הרוח שנשבה במפרשיו לפתע שככה. כאילו במעבר בין המערכה השניה לשלישית הסרט התבגר בין לילה, ומחולמניות קסומה הוא הפך מבוגר ומפוכח – לא רק בתכניו, אלא גם בסגנונו. משהו שם נבלם. סרט שהיה בו משהו כובש ורומנטי למשך רוב דקותיו, סרט שכמעט שיכנע שהפנטזיונרים מנצחים, לבסוף מוציא את צופיו בתחושה שהכל אבוד. סרט נטול רומנטיקה על גיבור רומנטיקן.

ציוץ