11 מרץ 2013 | 10:33 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

מי מחבל בקולנוע הישראלי?

המבקרים? הקהל? ואולי המפיצים? כמה הגיגים לקראת עליית “בננות” של איתן פוקס. סרט שכדאי לכם לראות, בהנחה ששמעתם עליו בכלל.

הסרט החדש של פדרו אלמודובר יצא בספרד לפני כמה ימים, ושבוע אחר כך ייצא בישראל סרטו החדש של איתן פוקס. העלילות שלהם שונות, אבל על סמך הטריילר של הסרט של אלמודובר אני מבין ששני הבמאים האלה עשו בעצם סרטים זהים – בטון ובסגנון. סרטים שמחים, צבעוניים, מוזיקליים, קאמפיים. למעשה, כשאני קורא את פסקת הפתיחה לביקורת על האלמודובר החדש ב”וראייטי” היא מבחינתי יכולה להפוך, מילה במילה, כפסקת הפתיחה לביקורת שלי על “בננות” של איתן פוקס. קראו:

Longtime Pedro Almodovar followers who have secretly been hankering for a return to the broad, transgressive comedy of his early work will be thrilled by “I’m So Excited,” a hugely entertaining, feelgood celebration of human sexuality that unfolds as a cathartic experience for characters, auds and helmer alike. Uniquely Almodovar’s own, the pic is as light and airy as the skies in which it’s set, but its failure to break new ground may leave auds feeling they’ve seen some of this before, done better. That said, the globally presold pic could ironically win new converts to the Almodovar cause.

יהיה כמובן מסקרן לראות אילו מבקרים יקטלו את “בננות” אבל ישבחו את אלמודובר החדש (כפי שכבר קרה: מי שקטל את “הבועה” של איתן פוקס אבל אז התלהב מ”בקצה גן עדן” של פאטיח אקין, שהיה סרט כמעט זהה. ככה זה, אנחנו מעדיפים את סרטיו של איתן פוקס כשמישהו אחר, מחו”ל, מביים אותם).

=================

מאוד התלהבתי מ”בננות”, אני מניח שהבנתם. אין כאן פריצת דרך, אין חדשנות, זה לא סרט היסטורי, זה פשוט סרט ממש מקסים, גם שנון, גם מצחיק ואף מרגש. ממתק שכזה. בונבון. אבל אני מוטרד: הסרט יוצא בסוף השבוע הקרוב, יש בו מרקחת פיל-גוד שמחה, מוזיקלית ומצחיקה מהסוג שעשוי להפוך ללהיט, אבל אני לא רואה שום פרסום עליו. איפה שלטי החוצות? איפה הפרסומות בטלוויזיה? איפה הבאנרים? “בננות” יצא מחדר המיקס ממש בשבוע שעבר, הוא לא עבר דרך שום פסטיבל, לא צעד על שום שיטח אדום ולא קיבל כותרות בעיתונים, אפילו הקרנות טרום-בכורה סגורות למועדוני צפייה, שיטה ותיקה של מפיצים ליצור באז (והכנסות) לסרטיהם העתידיים לא הספיקו לעשות כאן. אז איך מפנטזים על להיט? הקהל צריך לדעת שיש סרט שעומד להגיע ושהוא רוצה לצפות בו, בייחוד בעונה הכה צפופה של חופשת פסח. רק פרסום יביא אותו לתודעת הקהל. אבל איפה הוא הפרסום? ולא, יחסי ציבור אינם פרסום. יחסי הציבור לסרט דווקא בסדר – התקשורת כבר יודעת על הסרט ומן הסתם תקראו עליו שפע כתבות בימים הקרובים. אבל כתבות בתקשורת לא מוכרות כרטיסים. פרסום כן. פרסום מאוד מסיבי כן. מאוד מאוד מסיבי.

=================

ועוד יותר מטריד: כאילו שלא מספיק קשה לסרט ישראלי למצוא קהל, אנשי יונייטד מחליטים להפיץ שני (שני!) סרטים ישראליים באותו יום לכבוד חופשת הפסח, גם את “בננות” וגם את סרט הנוער “איגור ומסע העגורים” של יבגני רומן (שלא ראיתי, אבל שמעתי שהוא חינני מאוד). ואני תוהה: מה קורה כאן? אני רוצה לתת קרדיט לאנשי יונייטד קינג שהם יודעים מה הם עושים, אולי יש כאן איזושהי חשיבה עמוקה ומבריקה שאני לא מבין, שמבינה איך על ידי הפצת שני סרטים ישראליים במקביל מייצרים שני להיטים ולא שני כשלונות. אבל האמת, אני לא מצליח להבין את זה. זה מנוגד לכל היגיון הפצתי שאני מכיר. למשל זה שאומר “אתה לא מפיץ שני סרטים הפונים לאותו קהל יעד באותו יום”. זו קניבליזציה של קהל. סרט אחד יגנוב את הקהל סרט השני. מפיץ חכם לא אמור לעשות את זה מול מפיץ אחר, לא כל שכן כשהוא עצמו מתחרה בעצמו.

יונייטד קינג הפיצו את “לרדת מהעץ” ואת “רוק בקסבה” בהפרש של שבוע זה מזה, והסרטים לא התרוממו. מצב המכירות של שניהם עגום מאוד. האם אחד מהם היה מצליח יותר לו היה יוצא בלי תחרות ישראלית לצידו? אף אחד לא יכול לדעת, אבל הנחת העבודה בתחום ההפצה היא לא לתת לסרטים דומים להתחרות זה בזה. תגידו אולי ש”לרדת מהעץ” ו”רוק בקסבה” אינם סרטים דומים, ואולי תגידו ש”איגור ומסע העגורים” ו”בננות” אינם סרטים דומים, אבל זו טעות. מבחינת הקהל כל הסרטים האלה שייכים לאותו ז’אנר: “סרט ישראלי”. לקרוא לאחד “קומדיה” ולשני “סרט מלחמה” הוא ניואנס שלא רלוונטי לקולנוע הישראלי. עבור הקהל כאן השאלה היא “האם מתחשק לי לראות סרט ישראלי, או לא?”. אם התשובה היא כן – והתשובה הזאת נדירה למדי (לצופה הממוצע מתחשק לראות סרט ישראלי אחד בשנה בלבד, גג שניים) – לתת לו שני סרטים ישראליים אחד מול השני זה לבלבל אותו. אני חושב שלהפיץ את “איגור” ואת “בננות” זה לצד זה הוא מעשה נטול הגיון (איך אותו מפיץ, למשל, מחליט מי מקבל שטח פרסום גדול יותר, או אולם גדול יותר, מבלי להכריז בריש גלי שהוא מאמין בסרט אחד יותר מהשני?). וזה מטריד אותי, כי לפני תשע שנים – בין “סוף העולם שמאלה” ועד “אביבה אהובתי” – חשבתי שמשה אדרי ויונייטד קינג הם מפיצים עם מגע זהב, שהם יודעים לקחת סרטים ישראליים ולהפוך אותם ללהיטים. חוששני שאני כבר לא חושב ככה יותר. אני מקווה שבתום חופשת הפסח אוכל לכתוב שהתבדיתי.

נושאים: בשוטף

14 תגובות ל - “מי מחבל בקולנוע הישראלי?”

  1. אילן 11 מרץ 2013 ב - 11:09 קישור ישיר

    כל מילה בסלע. הבעיה כבר אינה באיכות הסרטים, אלא בקהל המצומצם שלו. הקולנוע הישראלי דורש מיתוג מחדש, ולדעתי גם איזשהי מידה של אפליה מתקנת.

  2. אור 11 מרץ 2013 ב - 11:31 קישור ישיר

    באמת השווית עכשיו בין “הבועה” ו”בקצה גן עדן”?

    • קורא 12 מרץ 2013 ב - 1:56 קישור ישיר

      גם בעיניי זה היה כמעט בלתי נתפש, זה כמו להגיד שהחיפושיות ואיל גולן זה אותו דבר כי שניהם שרים שירים מתוקים על אהבה.

  3. דיסקו 11 מרץ 2013 ב - 11:42 קישור ישיר

    בעצם ענית על השאלה : זה לא קשור ליונייטד או לכל מפיץ אחר. לא קשור למבקרי קולנוע.
    קשור לקהל שרוצה רק סרט ישראלי אחד בשנה.
    והשאלה היא למה?
    אם יורשה לי להציע תשובה:
    הקולנוע הישראלי חזר בשנים האחרונות ליחסים שהיו לו עם הקהל לפני 20 שנה.
    חוסר יחסים, או יותר נכון , יחסי חוסר אמון בין היוצר לקהל.

    הקהל כבר כנראה לא מתרגש מהאוסקר או מפרס בפסטיבל כזה או אחר.
    הקהל רוצה שיאהבו אותו ויעריכו אותו.
    והיוצרים פשוט בועטים לקהל בתחת, פעם אחר פעם.
    יש כזה דבר שנקרא השיח הישראלי. ובשנים האחרונות , המושג “יוצר קולנוע” קיבל הקשרים מאד ספציפיים בתוך השדה הזה.
    נוצרה כאן שבלונה של התנהלות : היוצר מצליח, מתנשא, וזורק זין על הקהל שלו. הוא לא צריך אותו.
    למה? שתי סיבות אפשריות :
    1. הקהל לא מממן אותו. אז למי אכפת מהקהל?
    2. הוא בונה על כספים מחו”ל, לפני ההפקה וגם מכירה להפצה. אז,שוב, למי אכפת מהקהל בארץ?

    ולכן , אם פעם הקהל הישראלי לא אהב קולנוע ישראלי בגלל האיכות האיומה והנוראית, היום הוא לא אוהב אותו בגלל שהוא מרגיש פטרוניות מצד היוצרים כלפיו.
    זה בפשטות הסיפור. זה לא קשור לסרט כזה או אחר.
    גם הסרטים של אבי נשר ושל זרחין , יוצרים שאוהבים קהל במודע, נפגעים מזה.
    זה עסק עדין ורגיש. כמו זוגיות.
    ולא משנה כמה שתעבוד בסוף יבוא מישהו שעשה סרט ולא מבין שהוא “רק” עשה סרט, והוא עדיין לא צ’ה גווארה- ויהרוס הכל במשפטים שפשוט לא עושים חשק לראות את הסרט שלו.
    אני מאמין שבאמת מאד חשוב לראות את חמש מצלמות או את שומרי הסף, אבל התחושה היא שהיוצרים שלהם לא נותנים ביקורת מבית , אלא יוצאים החוצה ומלכלכים. וזה כנראה מאד מפריע לצופה הישראלי. שמזלזלים בו.

    הערה נוספת:
    שים לב, על ההבדל המהותי בין יוצר הקולנוע ליוצרי הטלוויזיה. יוצרי הטלוויזיה, צריכים, כדי להמשיך לפרנס את המשפחה שלהם, להמשיך לאהוב קהל. אפשר לומר שיש גם זבל בטלוויזיה, וזה נכון, אבל יש שם הרבה פחות התנשאות.
    ואם יורשה לי , בשנים האחרונות, גם דברים מעניינים יותר.

    מצטער על התגובה הארוכה, אבל לדעתי אם היוצרים בארץ לא יאהבו את הקהל, אין שום סיבה בעולם שהקהל יחזיר אהבה.

    • אילן 11 מרץ 2013 ב - 12:26 קישור ישיר

      איזה דברים מעניינים יותר יש בטלוויזיה?

      ומה שאתה אומר על חמש מצלמות ועל שומרי הסף עומד ביחס הפוך לכך שהם סרטים מאוד מאוד נצפים בקולנוע בתקופה האחרונה.

  4. ניר נ. 11 מרץ 2013 ב - 12:31 קישור ישיר

    ואני אוסיף פה את השאלה שלי.
    מעבר לעובדה שמדובר בסרט מהנה כל כך, ובאמת במשקל נוצה (נראה שפוקס עלה כאן על תמהיל נכון יותר לחומר-מה שהכשיל בשעתו את תמיד אותו חלום). האם להוציא את הסרט לקראת חג פסח הוא המועד הנכון ? האם לפתוח איתו את הפסטיבל ההומו לסבי לא היה מגבה את הסרט ? יש לי איזו תחושה ש”הפחד” מזיהוי הומו-לסבי חיבל בסיכוייו של הסרט.

    • איתן 11 מרץ 2013 ב - 13:34 קישור ישיר

      איתן פוקס הומו בארון? באמת? איתן פוקס פוחד לצאת לפני כולם ולהגיד “אני הומו. הסרט שלי הומו”?
      אני חושב שלפסטיבל ההומו-לסבי יש משקל לא קטן בתוך הקהילה הרלוונטית. אני לא חושב שהוא משנה למישהו מחוץ לקהילה (ואני מתכוון לקהל הרחב, לא לנו, חובבי הסרטים). ומכיוון שלהבנתי “בננות” הוא קראוד-פליזר שמתאים לכל קראוד, זו היתה יכולה להיות טעות להכניס אותו תחת המטרייה הנישתית של הקהילה הגאה. האירויזיון הוא לא רק של ההומואים.
      ואני אולי נמצא באיזשהו מגדל שן, ואני כן רואה מאמץ שיווקי ניכר של האדרים בעניין “בננות”, אבל יכול להיות שעדיין אין מספיק פרסום. עם קצת מזל, הסרט הזה יחייה על Word of mouth. והרי ידוע שסרטים ישראלים מתנהגים הפוך מאמריקאים: הפתיחה היא אולי לא מלהיבה, אבל הקהל שרואה ראשון מספר לחברים שלו, שאז (אולי) יוצרים את הגל השני. ואני מקווה ש”בננות” יוציא את הגל הראשון של הצופים מהאולמות ברינה ובשמחה, ואלו ישלחו את השאר.

  5. דני 11 מרץ 2013 ב - 13:13 קישור ישיר

    יש לסרט פרסום בטלוויזיה.
    וגם ראיתי והיה חוויה מהנה,
    זה סרט שגם מאוד חוגג את תל אביב.

  6. יואב 11 מרץ 2013 ב - 20:52 קישור ישיר

    “כתבות בתקשורת לא מוכרות כרטיסים. פרסום כן”.
    האם זה באמת ככה? אשמח אם תרחיב.

  7. ניר נ. 12 מרץ 2013 ב - 7:53 קישור ישיר

    איתן.

    תחשוב על “הסיפור של יוסי” – לאן נעלמה ההצלחה הצפויה שלו ? בתוך הקהילה ומחוצה לה. ואיתן פוקס אינו הומו בארון – מעבר להיותו במאי סרטים, הוא פוליטיקאי ואיש עסקים. הסרטים שלו מונעים בין השאר מהפרמטרים הנ”ל.
    החיבור עם הפסטיבל ההומולסבי יכול היה למנף אותו. ולדעתי החלטתם העסקית של אנשי יונייטד (ואני מניח שגם לפוקס היתה יד בדבר) היא שגויה.

  8. ניר נ. 12 מרץ 2013 ב - 8:43 קישור ישיר

    ואני אגיד דבר נוסף. יוסי, הוא סרט עם אפיל גדול יותר לקהל הטרוסקסואלי, כי הוא צועד בנתיב של הר ברוקבק (ולא במקרה הוא מצטט שתי סצנות מרכזיות ממנו) – זה סרט על שברון לב והחלמה. בננות הוא סרט הרבה יותר גיי. ובעניין, העיצוב הסגנוני של הסרט הוא ערמומי מאוד, כשלכל דמות בעצם יש צבע משלה ויחד הן מרכיבות את דגל הגאווה. זה סרט מתקדם כי הוא אומר שבשורת הגאווה תמונה כאן ועכשיו בכל אחד ואחת, להבדיל מסרטים קודמים מסוג זה שטענתם היא שהקבוצה המצומצמת מביאה את הבשורה (הגאווה, המסקרייד) לכלל האפור.

  9. א. 12 מרץ 2013 ב - 11:49 קישור ישיר

    אני דווקא שמחתי על דבר אחד – שבתוך קהיליית הפוסט ציוניים יש עידוד לקולנוע ישראלי.

  10. איתן 12 מרץ 2013 ב - 12:09 קישור ישיר

    אגב, בעניין אלמודובר: אתר האינטרנט של הטלויזיה הספרדית TVE מדווח שהסרט החדש של אלמודובר הוא הצלחה היסטרית בספרד, ושבסוף השבוע האחרון אלמודובר מכר 255 אלף כרטיסים (מיליון ו-930 אלף אירו). זו הפתיחה השנייה בטיבה זה יותר מ-30 שנה לסרט של אלמודובר (הסרט היחיד שלו שפתח טוב יותר היה “לחזור”).

    ומשפט הפתיחה של הביקורת על הסרט בהוליווד ריפורטר אומר: Giving a whole
    new meaning to the word “cockpit
    צחקתי

  11. גיל 13 מרץ 2013 ב - 0:25 קישור ישיר

    שלטי החוצות לסרט עלו
    אבל אם איך שהם נראים אולי היה עדיף שלא היו עולים.
    כל כך הרבה כסף מושקע ואפילו את שם הסרט
    אי אפשר לזהות אלא אם אתה ממש יודע מה אתה מחפש.
    חבל


השאירו תגובה