הארי המזוהם חוזר
בעודי צופה בפעם השנייה ב"האביר האפל" בשבוע שעבר חלפה בראשי מחשבה: זהו ה"הארי המזוהם" של ימינו. אם "הארי המזוהם" היה אחד הסרטים שהגדירו את עידן שלטון ניקסון, הרי ש"האביר האפל" הוא הסרט הדפיניטיבי שמשמש כמטאפורה המסכמת את שמונה שנות ג'ורג' בוש הבן בבית הלבן, מ-9/11 ועד הברדק בעירק. בשני המקרים התחושה היא של כאוס, אובדן דרך, חוסר אמון מוחלט בין הציבור ומוסדות השלטון. ובשניהם הגיבור הוא ויג'ילנטה שפועל בתמיכת החוק, אבל במנותק ממנו, עושה את מה שהחוק לא יכול לעשות וגורם לנו להרהר מה גרוע יותר: ניהיליזם או פשיזם. שני הסרטים גם משתמשים בסוגות הקולנועיות הפאלפיות של תקופתם כדי לנסח את אמירתם. ב"הארי המזוהם" זה היה הניאו-מערבונים והבי-מוביז של דון סיגל. ב"האביר האפל" זה סרטי הקומיקס, שהפכו ללהיטי פופקורן בשנים האחרונות וכאן נעשה בהם שימוש כדי להגיד דבר מה עמוק ותרבותי ומאוד רלוונטי.
אבל זה לא הכל. לפני שנה היה לנו בקולנוע את "זודיאק". הנגטיב של "הארי המזוהם", הסיפור ה"אמיתי" מאחורי העלילה שמסופר באופן מיתי ובדיוני ב"הארי המזוהם". ועוד: ב"רצח מוצדק" מופיעה השורה "אין בעיה עם קצת יריות, בתנאי שיורים באנשים הנכונים", המצוטטת מ"הארי המזוהם" (והסרט עצמו עוסק ברוצח סדרתי נקמני המנקה את העיר מהפושעים שבית המשפט לא מצליח להרשיע).
וזה הסימפטום לאנדרלמוסיה שלטונית. כשהקולנוע מתחיל להרהר, לבטא משאלה, לדון בהשלכות, ובעיקר לקוות שיבוא כבר מישהו שלא יהיה אימפוטנט ביצועי, שייקח את העסק לידיו ויסגור עניין. מישהו ששיטותיו יהיו שנויות במחלוקת אבל יענה לצו מוסרי ברור. זו דרישה בעייתית מאוד – נושית אולי, אבל בעלת השלכות הרסניות לחברה. "האביר האפל" עוסק בזה לרוחב ולעומק, ברצון הזה שיבוא מנהיג, גיבור, אביר, שיעשה סדר. אבל הסדר הזה, כשנעשה בתנאים כאלה, מתוך בהלה וצמא לדם ולנקמה – אפילו הארי המזוהם הראה – משחית לא פחות.
הציטוט החשוב של היום, של השבוע, של החודש, אולי יותר מכך, מגיע מספייק לי. הוא מציג את הסרט החדש שלו בטורונטו, ולרגע שם בצד את העקיצות על איסטווד כדי לומר משהו מעניין:
Bulletin from Spike Lee to would-be filmmakers: He withdraws his advice from 20 years ago that if you want to make a movie, first buy, borrow or steal a camera. "No longer necessary," he told me the other day. "Today you can make a good-looking movie with a video camera that costs you less than $1,000. Used to be, people enrolled in film schools to get access to the equipment. Now you can make a movie for less than one year's tuition. One thing hasn't changed: You have to have a story."
ליאיר, פעם התלבטת בינך לבין עצמך למי כתב שולי רנד את השיר המשורר, אפילו העלת את גידי דר כאופציה. אתמול בהופעת פתיחה הוא ציין שזה נכתב על חנוך לוין. כן כן לוין לוין, בשביל הנימוסין.
לדעתי בטמן הוא בכלל דמות משנה ב"האביר האפל". הגיבור האמיתי הוא הג'וקר, והאג'נדה שהסרט מקדם באמצעותו היא לא שאנו זקוקים לאיזה תמהוני במסכה שחורה שיעשה סדר (מאחר וגם יבשושי וגם לא ממש טוב בזה), אלא שמה שאנו בעצם משתוקקים לו הוא איזה ליצן כריזמטי שיפוצץ את הכל.
גם את זה אפשר לחבר לג'ורג' וו. בוש (הליצן עם הפצצות?), אבל מצד שני, אם זה מה שרוצים לעשות אפשר להנוך אותו למקור כל סרט שנעשה בארה"ב מאז עלה לשלטון, כולל "אמריקן פאי 3". נראה לי שהסרטים הטובים באמת נוגעים בעצבים הרבה יותר עמוקים מאשר "אמריקה, לאן?".
ניתוח נהדר ומפחיד מאד של האביר… עוד אפשר להוסיף ולומר, שכשכבר יש מישהו שמנסה לפעול במסגרת החוק, הוא גומר כמו הארווי – כאילו שהסרט אומר, שיש פושעים שאי אפשר להלחם איתם בדרכים חוקיות, ושהדרך היחידה להתמודד איתם היא באמצעות הכוח. זה אולי אומר משהו על יחסה של ארה"ב לארגוני הטרור או למדינות תומכות טרור, שאי אפשר להתמודד איתן בדרכים חוקיות, כי זה לא עובד עליהן. כמו שאלפרד אומר על הג'וקר: "אי אפשר לאיים עליו, אי אפשר לשחד אותו, אי אפשר לדבר איתו בהגיון".
מביך מאוד
זה מה שקורה שמנסים לנתח סרט לפי מטאפורות לכאורה. כל אחד רואה משהו אחר. מלך האריות לא היה מטאפורה על איטליה הפאשיסטית והג'וקר באביר האפל הוא לא מטאפורה על בין-לאדן. אם רוצים לקחת משהו מהסרט אפשר בשתי דרכים: או להסתכל על הקונטקסט שבו הוא נעשה- כלומר מאיזו אוירה הסרט עצמו יצא ומה מיחד את האביר האפל ב-2008 מאשר אם היה נעשה נגיד לפני 5 שנים או 10. זה ניתוח רפלקסיבי על עשיית הסרט ואני חושב שיאיר ניסה לעשות ניתוח כזה (אני חושב שההשוואה להארי המזוהם קצת מאולצת בהקשר של קונטקסט אבל שיהיה).
הדרך השניה לנתח סרט היא לנתח את המסרים שבו אבל לא לחפש מטאפורות לחיים עכשיו. להוציא תאוריה ולא מקרה מבחן השוואתי. המטאפורות פשוט לא מובילות לשום מקום ומופרכות לחלוטין. יש נארטיב לסרט ולנארטיב חוקים משלו, עלילתיים, ולא מותאמים למציאות.
אבחנה מרתקת, אהבתי.
את הפוסט של חן(תודה!) הייתי מביא כסיכום לויכוח בנוגע לכמות מחלקות הקולנוע בארץ שהתנהל כאן. הרעיון של ספייק לי הוא לא רעיון חדש אבל טוב לקבל תזכורת מדי פעם.
אגב באותו נושא, נאמר לי מבוגר של "סם שפיגל" שכמות הפקות הפילם במחלקה ירדה באופן משמעותי ומצלמים בעיקר בוידאו. אם זה נכון, זה מתקשר(באופן חלקי) לציטוט של ספייק לי.