10 מאי 2013 | 08:45 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“המקום בתוך היער”, ביקורת

“מקום בתוך היער”

בשורה התחתונה: “המקום בתוך היער” של דרק סיאנפראנס הוא סרט של שעתיים ועשרים שבעצם מורכב משלושה סיפורים נפרדים (אך קשורים) של כ-45-50 דקות כל אחד. הראשון מביניהם היה נפלא בעיניי. והנה עוד שורות, מעל השורה התחתונה.

פורסם ב”פנאי פלוס”, 7.5.2013

“המקום בתוך היער” מתחיל עם אחד השוטים הנפלאים של השנה: ראיין גוסלינג מגלם רוכב אופנוע העובד כפעלולן בירידים, הוא יוצא מהקרון בו הוא גר ונח בין הופעותיו, וצועד במשך דקות ארוכות בין דוכני ומתקני הלונה פארק, המצלמה הכמו דוקומנטרית עוקבת אחריו מאחור, מנסה להדביק את קצב הליכתו, רצה בעקבותיו, עד שהוא נכנס לאוהל המופעים, חובש קסדה, אומר שלום לשני אופנוענים נוספים ובאותו שוט רצוף נכנס איתם על אופנועיהם לתוך מתקן קיר מוות בו השלושה מתחילים לרכוב סביב סביב ומטה מעלה במהירות מסחררת. האשליה מושלמת ונדמה שראיין גוסלינג הוא עכשיו שחקן שלא רק מיומן ברכיבת פעלולים על אופנוע, אלא גם מסכים לסכן את עצמו למען פעלול בסרט (צריך להיות חדי עין כדי להבחין איך נוצרה האשליה הזאת, ושגוסלינג עצמו לא באמת עושה את הפעלולים האלה). אבל זה שוט מקסים שמתחיל כולו בתחושה של “זה הכל אמיתי”, כלומר ריאליסטי, ומסתיים כתעלול במופע קסמים של החלף-את-השחקן. השוט הזה לא נותר בודד: מתוך ארבעת השוטים הראשונים בסרט, שניים היו מהממים ביופיים. ולאורך כל הסרט, המעברים בין הסצינות מאופיינים בדיזולבים ארוכים ואיטיים, שממזגים עולם לתוך עולם ומעניקים רבדים של פיוט עדין בתוך החיספוס הברוטלי של רוב הסרט.

זהו סרטו השני של דרק סיאנפראנס שמגיע ארצה בתוך שנתיים. קדם לו “בלו ולנטיין” עם גוסלינג ומישל וויליאמס. הסרט ההוא היה דרמה קטנה, אינטימית, מוחצת לב וחדת אבחנה על זוגיות והתפרקותה, ועל המלחמה שבין גברים ונשים, וסביב התפקידים המסורתיים שלהם. “המקום בתוך היער” הוא סרט שונה לחלוטין בשאפתנות שלו – זהו סרט רחב יריעה, רב דמויות ותהפוכות שמדבר על מלחמת מעמדות, ועל גורלות שנחרצים מראש. מהבחינה הזאת המבנה של הסרט אינו רק ספרותי למדי, אלא גם יש בו משהו מעין טראגי, שבו הדמויות כלואות בתוך גורל קבוע מראש.

אם תגיעו לסרט מבלי לדעת עליו דבר, המבנה הלא שגרתי שלו יפתיע אתכם. מצד שני, הוא גם עשוי להתיש. אבל מכיוון שאיש כמעט ואינו מגיע לסרט קולנוע מבלי לדעת ולו בקווים כלליים במה מדובר נסגיר במינימום מידע ש”המקום בתוך היער” מחולק באופן גס לשלושה חלקים: חלק אחד דינמי, חלק אחד סטטי, וחלק אחד יותר מדי.

בין שלושת חלקי הסרט, דמויות מרכזיות נעלמות, ודמויות משנה הופכות למרכזיות, סיפור אחד מתגלגל לתוך סיפור שני שמתגלגל לשלישי וכך ממשיך הלאה. לכאורה יש כאן מבנה עלילתי הגליאני: התזה, האנטיתזה והסינתזה. אלא שאני לא בטוח אם החלק השלישי הוא אכן הסינתזה. אולי המבנה הוא בעצם כזה: האנתיזה, התזה, ואז שוב התזה מול אנטיתזה. כך או כך, האקספרימנטים המבניים של סיאנפראנס – הלקוחים, כאמור, מקולנוע אפי או מרומנים עבי כרס – מרתקים למדי. גם אם הם לא אחידים ברמתם.

50 הדקות הראשונות של הסרט נפלאות בעיניי. הן סיפורו של צעיר שיש לו קריז לספיד – ואת הספיד הזה סיאנפראנס מצלם נפלא. צעיר שיש לו תשוקה לכאב, הוא כולו קעקוע אחד גדול, אבל אז מגלה שהוא לא מוכן שישברו לו את הלב (כי שם זה כבר כואב מדי). החלק השני עוסק בגבר שהוא ההפך הגמור – פחדן גדול, גיבור בעל כורחו, שחי חיים של רגשות אשם. שני הגיבורים – שקשה להכריע האם הם סימטריים או נגאטיבים זה של זה, נסיבות חייהם שונות בתכלית, אבל אולי משהו עמוק בתוכם די דומה – נעים בין תפקידם כאבות לבניהם, ובין תפקידם כבנים לאבותיהם – האחד עם אב שלא קיים (ולכן הוא מצולק), השני עם אב דומיננטי ושתלטן (ולכן הוא מצולק). ובין שניהם, תינוק אחד שיחטוף את כל המתח האדיר הזה על עצמו.

לא תמיד הרעיונות הדרמטיים המרשימים של סיאנפראנס פוגשים יכולת כתיבה מדויקת, לעיתים האירועים נראים כמו רצף של סצינת מסרטי עבר בעלי נושאים דומים, אבל יש לו כשרון גדול לבימוי משחק שנראה נטורליסטי, ליצירת דמויות שנראות כאילו הן אמיתיות וסובלות, ורגעים שיש בהם אינטימיות וכנות. יש משהו קצת רעוע בסרט ככל שהוא מתקדם ומתהפך, ושיא הסרט מגיע הרבה לפני סופו, אבל יש כאן משל יפה על אמריקה וזירות הקרקס שלה – הממשי והמדומה – ועל המאבק הקניבליסטי על אופיה של המדינה, ועל דמותו של דור.

====================

נ.ב: איזה יער?

שמו המקורי של הסרט הוא “The Place Beyond the Pines”, כלומר המקום שמעבר לעצי האורן. אבל מה זה המקום הזה, שלא מוזכר ולו פעם אחת בסרט? זהו הפירוש לאנגלית של המילה האינדיאנית “סקנקטדי”, שהיא שם העיר במדינת ניו יורק בה מתרחשת עלילת הסרט. בפעם האחרונה שבה ראינו את סקנקטדי מוצגת בסרט היה ב”סינקדוכה, ניו יורק” של צ’רלי קאופמן, ששיבש את שם העיר סקנקטדי לסינקדוכה (מושג ספרותי).

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - ““המקום בתוך היער”, ביקורת”

  1. ד. 11 יוני 2013 ב - 4:06 קישור ישיר

    רק החלק השלישי אולי נמתח טיפה מידי, אבל זהו פשוט סרט יפיפה.
    מאופק ולוקח את הזמן. אולי חסרה עלילה יותר “מרעישה”, אבל את מה שהיה להם ביד – הם הגישו בגאונות.

    גוסלינג מצויין כהרגלו. קופר חביב בלבד כהרגלו.
    וגבירותיי ורבותיי, נמצא כוכב יהודי צעיר חדש ומוכשר בהוליווד- אמורי כהן, נותן משחק כריזמטי ומשובח בשביל החומר שהיה לו. בתפקיד קטן אבל מצוין ומבטיח הרבה לעתיד.
    מייקל סטולברג המגוון- גם כן יהודי- מוכח, בוגר ומוכר יותר, מאימפריית הפשע- הסדרה.

    דרק סיאנפרנס כבר בליגה של הגדולים עם הסרט הזה.
    למרות שגם סרט זה וגם קודמו (בלו ולנטיין- לא מה שעשו ממנו, אבל עדיין)
    מוכיחים שהוא במאי פנטסטי, אבל לא כותב הכי מפתיע ועמוק בעולם.

    http://www.heyuguys.co.uk/images/2013/01/Emory-Cohen-and-Dane-DeHaan-in-The-Place-Beyond-the-Pines.jpg
    דאיין דיהן בתפקיד הצעיר השני לא מרשים, אני לא כזה מחזיק מדמות המיוסר-לוזר שאין לו כמעט שורות\חומר לבצע.


השאירו תגובה