"אייסמן"

וגם: מבט ראשון וקצר על הסרט התיעודי "מעשה של רצח" של ג'ושוע אופנהיימר, המוצג בעת בהקרנות סינמטקיות, סרט שמגיע לו עיון רחב ועמוק יותר, שאני מקווה שעוד ייצא לנו לספק אותו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.5.2013

איך נראה אדם שהרג מאות אנשים? איך הוא מתנהג? איך מעשיו משפיעים על חייו? האם הוא נענש על כך? האם הוא נרדף על כך? האם מצפונו מייסר אותו? האם הוא מצליח לישון בלילה? האם פניהם של הנרצחים רודפים אותו בראשו? שני סרטים שראיתי בשבועיים האחרונים סיפרו לי שני סיפורים אמיתיים על רוצחי המונים, והחיים הנורמליים והשגרתיים שהם מנהלים. האחד הוא הסרט התיעודי "מעשה של רצח" (שהוקרן במסגרת דוק אביב ועלה השבוע להקרנות בסינמטקים), בבימויו של ג'ושוע אופנהיימר, המספר סיפור על איש אחד, תמיד לבוש היטב, שבשנות הששים רצח במו ידיו – ככל הנראה – כאלף איש, בימי הטיהור האנטי-קומוניסטי באינדונזיה. השני הוא הסרט העלילתי "אייסמן", עם מייקל שאנון וריי ליוטה בתפקידים הראשיים, שעולה היום בבתי הקולנוע, המספר את סיפורו של רוצח שכיר בשירות המאפיה בניו ג'רזי של שנות הששים והשבעים, שרצח – על פי הדיווחים – כמאה איש. שני האנשים רצחו את האנשים האלה בהוראת שולחיהם, שניהם הפכו את הרצח למקצוע. ושניהם, כמה מטריד, הופכים עכשיו לגיבורי קולנוע.

“אייסמן" הוא סרט אמריקאי לחלוטין – הכסף, העלילה, הלוקיישנים, השחקנים – אבל מאחוריו עומדת החבורה הגדולה ביותר של ישראליים שהתגייסה לעשות סרט אמריקאי מאז "מחץ הדלתא". אריאל ורומן, ישראלי שפועל בלוס אנג'לס (“אייסמן" הוא סרטו השלישי), כתב תסריט שהצליח למשוך אליו צוות מרשים של שחקנים (הוא היה צריך לחכות למייקל שאנון עד שהלה יסיים את צילומיו ל"איש הפלדה"), ואת אהוד בלייברג, אבי לרנר, דני דימבורט ובועז דוידזון כמפיקים. גם שאר הצוות בהפקה, כולל המלחין חיים מזר, מכילים לא מעט שמות ישראליים. למעשה, יש בסרט הזה יותר ישראליים מכמה סרטים ישראלים שהופקו לאחרונה.

“אייסמן" הוא סרט פשע אפל ואלים שמנסה להתמודד עם דמות בלתי ניתנת לפיענוח: זה סיפורו האמיתי של ריצ'רד קוקלינסקי, שקיבל את הכינוי "איש הקרח" בגלל קור רוחו מקפיא הדם וגם בגלל שהיה משמר את גופות קורבנותיו בחדר הקפאה, אדם שהדבר הכי יקר בחייו הוא אשתו ובנותיו, איש שעשה הכל כדי להבטיח למשפחתו חיי רווחה נוחים, אבל בה בעת גם מישהו שהיו בו צדדים של פסיכופט, אותם הוא תיעל לעבודתו כרוצח שכיר, במקום להפוך לסתם עוד רוצח סדרתי. מהבחינה הזאת גם "אייסמן" וגם "מעשה של רצח" עונים בצורה פשוטה וקרה על השאלה למה אנשים הורגים אנשים אחרים. התשובה: בשביל הכסף. קוקלינסקי, שהיה מחסל אנשים גם בחינם, עושה את זה בשביל הפרנסה הטובה. ב"מעשה של רצח" שואל אופנהיימר את מרואייניו מה גרם להם לרצוח כל כך הרבה אנשים, ואחד מהם עונה שהוא אכן צריך סיבה ממש טובה כדי לרצוח מישהו, ובעוד אנחנו חשבים שהנה יבוא האיש ויימצא לנו נימוק מוסרי שלא חשבנו עליו שבו לרצוח אדם אחר ייראה לנו דבר מתקבל על הדעת, הוא מוסיף: “למשל, כסף". זהו. כסף לבדו מספיק כדי לגרום לאנשים להאמין שיש רצח שהוא לגיטימי.

"אייסמן" עושה עבודה טובה בתיאור כרוניקת חייו של אותו קוקלינסקי, והעבודה המרשימה שעשה בהסתרת מעשיו מפני משפחתו, שהיתה משוכנעת שהוא עובד בפיננסים. “אייסמן" מצטרף ללא מעט סדרות טלוויזיה אמריקאיות מהעת האחרונה, וגם סרטים, ששמים את הפושע במרכזם ומציגות אותו כטיפוס דרמטי חיובי ומעורר הזדהות, עם בחירה אומללה של משלוח יד. “הסופרנוס" עשו את זה קודם ואחרי זה גם "דקסטר", “שובר שורות", והיקסמות הקהל מאנשים צמאי דם נמצאת גם ב"משחקי הכס". ועוד ועוד דוגמאות. מהבחינה הזאת, דומני שוורומן ושות' ביימו כאן מה שיכול להיחשב לפיילוט נאה ומלוטש למדי לסדרה חדשה ל-HBO. אבל כסרט משהו בו חסר. מעבר לכרוניקה של רצח דמותו של קוקלינסקי, כגיבור דרמטי, נותרה לא מובנת לי. הוא מצטייר בסרט כאיש כל כך בעייתי שבלתי אפשרי להזדהות איתו, הוא כמעט ולא נראה שסוע. להפך, נדמה שהוא מישהו שקצת רוצה לחסל את כולם, שהוא רואה בבני האדם נטל על חייו, ושהיחס שלו לאנשים הניגשים אליו לשיחות סרק ידידותיות הוא כשל יחסו ליתוש טורדני שעליו לחבוט בו לפני שיעקוץ אותך. ובסופו של דבר, לא קיבלנו הארה על אדם כזה. עם מאה אנשים שהוא רצח, מדובר ברוצח המונים. ואילו הסרט מתייחס אליו כאל בורגני חביב מהפרברים שמשקיע את כספי הדם שלו ברכישות נדל"ן. למעשה, המתח הכי גדול בסרט הוא האם עסקאות הנדל"ן הספקולטיביות שלו יעלו יפה או לא, ולא האם היום הוא ייתפס (מה גם, שבתור רוצח שכיר מהולל שעבד למעלה מעשור במקצועו, ההחלטות שלו בימים שקדמו ללכידתו נראות פשוט רשלניות. אם כך הוא התנהל כל ימיו, פלא שלא נתפס קודם; אם משהו אחר הביא אותו לרצף הטעויות שהביאו ללכידתו, אולי משאלת לב, הרי שזה לא היה ברור). "אייסמן" הוא לא סרט רע, אבל הוא בעיקר סרט לא ברור – מעבר לכרוניקה של פשע הדמות הזאת של קוקלינסקי – מתוק מבחוץ, רעיל מבפנים – לא פוענחה בו לחלוטין. לא על ידי הבמאי, ולא על ידי השחקן. מה שכן, ורומן עולה בוודאי על הדרך שסלל לפניו גידי רף: סרט ז'אנר מסוגנן ועשוי היטב, אבל נשכח, כדי למשוך את תשומת הלב של מי שצריך למשוך את תשומת הלב שלו כדי להצליח בעיר הזאת, ואז סדרת טלוויזיה (עם או בלי מעבר דרך הטלוויזיה הישראלית).

“מעשה של רצח" הוא אחד מסרטי התעודה המטרידים שראיתי באחרונה, בעיקר כי הוא מספר סיפור זוועה שהמערב מדחיק: ב-1965 עלה באינדונזיה שלטון דיקטטורי בחסות הפיכה צבאית שדבר ראשון יצא למסע טיהור. תוך שנה נרצחו כמיליון אנשים שנחשדו בקומוניזם. ולמה הסיפור הזה לא סופר? כי ארצות הברית, שניהלה בעצמה מלחמה נגד הקומוניזם באותה תקופה בווייטנאם, צידדה בפעולות השלטון האינדונזי. ולא רק זאת, העולם המערבי כיום משתמש בדיכוי האינדונזי כדי לייצר שם מוצרי ביגוד והנעלה בזול. בקיצור, המערב שיתף עם זה פעולה, בין בגלוי, בין בסמוי. האנשים שרצחו את מיליון הקומוניסטים (או הלכאורה-קומוניסטים) מעולם לא הועמדו לדין. להפך: הם הפכו לגיבורים בעיני הממשל והעם. 50 שנה אחרי, הם עדיין דמויות ציבוריות. חלקם חברי פרלמנט, חלקם עומדים בראש גופי ציבור, חלקם מנסים להיבחר לפרלמנט, חלקם מסתובבים כטווסים, מתגאים במעשיהם, שבאינדונזיה נתפסים כפטריוטיות. אבל המצפון, מה איתו?

לג'ושוע אופנהיימר היה רעיון מבריק: למצוא כמה מרוצחי ההמונים האלה, אנשים שלו היו פועלים במערב היו מזמן מוגדרים פושעי מלחמה ונזרקים לכלא, ולהציע להם הצעה: להפוך את סיפור חייהם לסרט קולנוע עלילתי מושקע. הם יעזרו בכתיבתו ובבימויו. ואגב כך, הוא לא רק מקבל מהם תיאורים מדויקים ומבעיתים על כל רצח ורצח שהם ביצעו, אלא מבין מהם שאין להם שום חרטה. אפילו לא הטיעון המתגונן של "הייתי רק בורג במערכת". לא, הם גאים במעשי הרצח שלהם, מאמינים שהם היו צודקים, ולמען האמת משתמע קצת שהם מתגעגעים לימים ההם, בהם הם זכו לכבוד ופחד מצד הקהילה בה חיו. הם היו "הגנגסטרים", כך כינו אותם, אנשים שהיו שיכורים מכוח והרג. המעניין הוא שבאינדונזית המילה שמשמעותה היא "גנגסטר" היא "פרימן", מילה שהם לקחו מאנגלית שפירושה "איש חופשי". ובבת אחת מפצח לנו אופנהיימר את כל סרטי הגנגסטרים, כולל אייסמן: להיות גנגסטר פירושו להיות חופשי. חופשי מכל כבלי העולם והמוסכמות – בעיקר מכבלי המוסר. חופשי מהכל, אין שום דבר שאסור לך לעשות כשאתה גנגסטר. זה סוד ההיקסמות העולמית מסדרות על פשע. הם חופשיים. אבל, מפענח לנו אופנהיימר הלאה, יש דבר אחד שחסר להם: גם להם יש הרצון להיות מפורסמים. ומתברר שכולם רוצים להיות כוכבי קולנוע. השאיפה שלהם לזכות גם בתהילה עולמית, ולא רק בתהילת השכונה, מביאה אותם להפליל את עצמם ואת כל השלטון האינדונזי מול המצלמות. וצריך להבין: מבחינתם אין כאן הפללה כלל, כי כל מה שהם עשו היה ונותר חוקי ובחסות החוק. בזכות העבודה שלהם על הסרט (שלא באמת מופק) מתגלה גם שיש צד אפל לסיפור הזה שהם מתארים בהירואיות: סיוטים, תחושת רדיפה, ואולי אף יסורי מצפון, אותם הם מדחיקים ביומיום, בעיקר כדי לא להסתבך – לא עם השלטון ולא עם המצפון.

ציוץ