02 אוקטובר 2008 | 10:00 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

"סוף שבוע בתל אביב", הביקורת

ל”סוף שבוע בתל אביב” יש כמה בעיות שעליהן הוא מצליח להתגבר, וכמה שלא. הבעיה הגדולה שלו היא כל נקודת המוצא העלילתית שלו, זו שצריכה להכניס אותנו לתוך הסיטואציה העיקרית של הסרט. טארק (שרדי ג’ברין המצוין) יוצא מטול כרם לשוק הכרמל כדי לבצע פיגוע התאבדות. הפעיל שמחבר לו את חגורת הנפץ מזהיר אותו שאם חס וחלילה הוא יפתח את אבזם החגורה, המטען יתפוצץ. ואם תהיה בעיה, הם מחברים לו טלפון סלולרי לאפשרות פיצוץ מרחוק. טארק מגיע לשום הכרמל, לוחץ על המתג. וכלום לא קורה. מה הוא עושה? פותח את האבזם שיגרום לפיצוץ? מתקשר למפעילו כדי שיפעילו את המטען באמצעות הסלולרי? לא. הוא הולך לחשמלאי קשיש ונרגן שיתקן לו את המתג. החשמלאי מזמין לו מתג חדש. אבל בגלל שזה יום שישי המתג יגיע רק ביום ראשון. וכך נתקע השאהיד המתמיד למשך סוף שבוע בדרום העיר, כשחגורת הנפץ קשורה עליו. כלומר, כבר בתוך רבע שעה אין לנו מושג מי הגיבור. האם הוא מישהו שנדחף לפיגוע התאבדות אבל לא באמת רוצה את זה? ואם כך המצב, אז למה לו בכלל לתקן את המתג? או שמדובר במישהו לא מאוד חכם? ואם זה המצב למה אנחנו צופים בסרט עליו?
אבל די מהר מתברר שהפתיחה הגמלונית הזאת נועדה די ליצור התכה מלאכותית מאוד, אבל שאיכשהו מצליחה לעבוד, בין שלוש דמויות: טארק, שאנחנו מגלים (בעוד חשיפה גמלונית), שהוא בעל פוטנציאל להיות כוכב כדורגל; קרן (הילי ילון המקסימה), נערה אבודה העובדת בקיוסק הסמוך; והחשמלאי הקשיש, שמתאבל על מות בנו (ועד כמה שהחיבור בין שלמה וישינסקי והטרגדיה האישית שלו מצמרר, הופעתו בסרט היא אחת מנקודות החולשה שלו). שלושתם עסוקים בחשבונות של הורים מול ילדים. המבוגר עם בנו המנוח, ושני הצעירים עם הטראומות הקשורות בהוריהם שהובילו אותך לאקטים קיצוניים. ברגעים האלה “סוף שבוע בתל אביב” מצליח ליצור אקס-טריטוריה שלא נראית מציאותית, אלא מלאכותית מאוד בעיצוב ובצילום, הבוראת מעין ישראל ספוקלטיבית בה יכול להתקיים אי שכזה, עם תאורה שכזאת. אלה הרגעים בהם מתברר ש”סוף שבוע בתל אביב”, למרות הפתיחה המעט קיקיונית שלו ושלל השמות האלמוניים שעומדים מאחוריו, הוא סוג של הפתעה נעימה. הבימוי אמנם לא מקפיד על הגיון עלילתי, אבל יש בו יד בוטחת שמצליחה לבנות סצינות יפות ולעיתים בלתי צפויות. לרגעים לסצינות יש תנופה קולנועית מרשימה, עם תנועות מצלמה מעודנות ומחשבה יפה על הצד הוויזואלי שאמור לתרגם ולקדם את הדרמה, וממולן סצינות עדינות יותר, שפתאום כן מטות אוזן לטקסט הכתוב ושמצליחות לייצר דינמיקה אנושית עם אבחנות דקות. במילים אחרות – וזאת מבלי להכיר לא את הבמאי דרור זהבי ולא את התסריטאים עדו ויונתן דרור ומבלי לדעת מי מהם אחראי על ההצלחות או המחדלים שצצים בסרט – לסרט יש רגישות נעימה לניואנסים, לרגעים קטנים, לסיטואציות אנושיות בקנה מידה קטן. הבעיה עם “סוף שבוע בתל אביב” היא שהרגישות הזאת מתאדה כלא היתה כשזה מגיע לאחריותם של היוצרים להביט בתמונה הגדולה והשלמה. גם מבחינת הסרט – למשל, באיזון בין הקומי לדרמטי שלא ממש מצליח כאן (הרגעים הדרמטיים עובדים יפה ויש בהם רגישות, הרגעים הקומיים מפרים את שיווי המשקל עם עודף צירופי מקרים מרושלים והומור שנראה כאילו נתלש מ”נערת הפרברים” של ג’ורג’ עובדיה והודבק כאן בכוח) – אבל בעיקר ביחס שבין הסרט ובין המציאות שהוא אמור לייצג. כי מרגע שהוא מתחיל במציאות – מחבל שרוצה להתאבד בשוק הכרמל – אתם מצפים שלשם הוא יחזור. והציפייה היא שהסרט בבחירותיו יציג את תפיסת עולמו. האם הוא מייצג אוטופיה אופטימית (סממן לקומדיה) או שהוא יסתיים באקורד פסימי וטרגי. לא אסגיר את סוף הסרט, אבל לא צריך אפילו. כי כשעוסקים במחבלים מתאבדים, שתי האופציות נראות חסרות אחריות לחלוטין. וזו מגרעתו הגדולה ביותר של הסרט: האופן שבו הוא מתבונן על המציאות הישראלית, ומה שיש לו לומר עליה נע בין הנאיבי למקומם. ואכן, גם אם היו רגעים שהפכו את “סוף שבוע בתל אביב” לסרט חמוד שכזה, מגיע הסוף והורס הכל. התוצאה היא סרט נעורים, הקהל היחיד בו נאיביות יכולה להיתפס כמעלה חיננית, שיעבוד מול צופים שמחפשים מתיקות ומוותרים על היגיון, עומק או אחריות.

“סוף שבוע בתל אביב”: שעות הקרנה וכרטיסים

22 תגובות ל - “"סוף שבוע בתל אביב", הביקורת”

  1. סטיבי (לא בבית) 2 אוקטובר 2008 ב - 12:42 קישור ישיר

    ר’ מסר לי שעלתה לאתר תוכניית פסטיבל חיפה. ולא ברגע האחרון (במונחים ישראליים)!

    אבל ב”להורדת התכניה המלאה” יש עדיין את התוכנייה של השנה שעברה, ראו הוזהרתם. ועדיין אין “לעמוד הבא” או משהו דומה ברשימת הסרטים המלאה כך שצריך לזכור או לחשב באיזה עמוד אתה. לתשומת לב מתכנתי האתר הנוכחי, בהנחה שיש כאלה ולא משתמשים בדיוק בזה של השנה שעברה שאליו יוצקים תוכן אחר. זה אולי מסביר את העובדה שכתוב הרבה 2007 באתר גם כשמדובר על 2008.

  2. סטיבי (לא בבית) 2 אוקטובר 2008 ב - 14:57 קישור ישיר

    אגב, הרטרוספקטיבה לאיתן גרין מוקרנת כולה (חוץ מסרטו החדש) בפנורמה 2 או בטיקוטין.

  3. אורי 1 2 אוקטובר 2008 ב - 15:21 קישור ישיר

    תכניה מענינת. אבל לא מופיעים בה “כמו אבא שלך” ו”הדרך אל החתולים”.
    “זרובבל” שנתמך ע”י קרן הקולנוע מתחרה דווקא בתחרות הטלויזיה.
    ובנושא אחר: בynet יש כתבה על “חומר למחשבה” שלא מוצא מפיץ. סוגייה מתסכלת. ואני אומר, אם הסרט כבר הושלם, גם אם לדעת הביקורות הוא גרוע, חייב לקבל לפחות ימים ספורים של חסד על האקרנים כדי שהקהל ישפוט.

  4. עדן 2 אוקטובר 2008 ב - 19:42 קישור ישיר

    חבל לי ש”חומר למחשבה” לא מוצא מפיץ. אני מאד אהבתי את הסרט.

  5. איתן 2 אוקטובר 2008 ב - 19:46 קישור ישיר

    ואני מאוד לא. הרבה כוונות טובות, מעט מאוד כישרון. לא הפסד גדול.

  6. יובל 2 אוקטובר 2008 ב - 21:24 קישור ישיר

    אני ראיתי את “חומר למחשבה” בהקרנה מסחרית בסינמטק. הוא סרט לא טוב, רע אפילו, רע מאוד. היה לי לא נעים מהשחקנים, רובם כבר הציגו את יכולותיהם הטובות בעבר. אני שמח לשמוע שהם לפחות נהנו בזמן הצילומים.

  7. האח הגדול 2 אוקטובר 2008 ב - 21:59 קישור ישיר

    במבט ראשון נראה סרט לא רע. נסתכל

  8. krock 3 אוקטובר 2008 ב - 1:07 קישור ישיר

    אני לא ממש זוכר אבל אתה משוכנע שהתאור “הפעיל שמחבר לו את חגורת הנפץ מזהיר אותו שאם חס וחלילה הוא יפתח את אבזם החגורה, המטען יתפוצץ. ואם תהיה בעיה, הם מחברים לו טלפון סלולרי לאפשרות פיצוץ מרחוק.” מדוייק?
    כי יש כאן הטרדה “טכנית” כי לפי ההיגיון הזה למה בכלל צריך בסיפור טל’ סלולרי כשההוראה המתבקשת היא פשוטה ואומרת שאם הסוויץ מתקלקל צריך פשוט לפתוח את החגורה?
    וזו לא הערה סתם קנטרנית, היא הצרה של כל אלה המתיימרים, אלה שעלק יש להם מה לומר בקולנוע הישראלי שלא מבינים (עניין של אינטלגינציה לא מצויה בתחום הזה) שלא מספיק לומר “יש לי רעיון” ויאללה בוא נעשה סרט בלי לנסות ולפתור את הרעיון בעבודה שהיא קצת יותר קשה מלחלום. התוצאה לא מפתיעה והמילה הכי עדינה שאני יכול למצוא לעניין היא טיפשות מעיקה, פוזה לשם הפוזה ותו לא. והשנה הזו לבד מ”וואלס עם בשיר” שזוכה מן ההפקר בגלל שעדיין לא ראיתי אותו, בכל הסרטים האחרים ובלי יוצא מן הכלל, הטיפשות פשוט חגגה לעיניים.

  9. אבינתן 3 אוקטובר 2008 ב - 12:50 קישור ישיר

    off topic

    “המוסד הסגור” בערוץ 2 בשמחת תורה (20.10, 22:45), תבלו.

  10. עמיצי 3 אוקטובר 2008 ב - 13:30 קישור ישיר

    האם מדובר בטרנד של שמות? האם אנו צפויים ל”סוף שבוע בנס ציונה” ו-“סוף שבוע בעוטף עזה”?

  11. אורי 1 3 אוקטובר 2008 ב - 13:57 קישור ישיר

    למס’ 7: לא רוצים לשמוע פה על “האח הגדול”. זה זבל מזוקק. הלאה.

  12. Islay 3 אוקטובר 2008 ב - 16:59 קישור ישיר

    בענייני הפסטיבל:

    עזרו לי לבחור ודרגו בשבילי בבקשה את שלושת הסרטים הבאים, מהטוב אל הפחות:
    היצאנית והקלפן (רוברט אלטמן, וורן ביטי)
    הפרט האחרון (האל אשבי, ג’ק ניקולסון)
    חקירה באפלה (ארתור פן, ג’ין הקמן)

    ומה לגבי Nightwatching? הוא לא מופיע בתכניה…

  13. סטיבי 3 אוקטובר 2008 ב - 17:47 קישור ישיר

    אייליי, את באמת חייבת לבחור? 😐

    בכל מקרה, לדעתי שלושתם מצוינים, אבל הסדר שבו הייתי מציבה אותם הוא הסדר שבו כתבת אותם (זה גם הסדר שהייתי מציבה אותם בו לעדיפות לראות על מסך גדול).

    לגבי גרינאוויי, יש את העמודים (ב”ארועים מיוחדים”) של סדנת האמן ושל הסרט, אבל באמת לא כתוב שם זמני הקרנה.
    (החיפוש באתר כמובן לא עובד)
    זה אותו דבר בתוכנייה המודפסת.

  14. Islay 4 אוקטובר 2008 ב - 1:39 קישור ישיר

    המממ… כן, כנראה שכן. כל הימים השווים בפסטיבל יוצאים ימי עבודה. אם אני הולכת על היצאנית והקלפן, אני אמנם מוותרת על השניים האחרים, אבל מרוויחה את בחירות 1+2. אין מה להתלונן. 🙂

  15. רותם 4 אוקטובר 2008 ב - 8:40 קישור ישיר

    היצאנית והקלפן – זה אקט מחאתי של הפסטיבל או טעות מכוונת כנגד שמות לא אהודים של תרגומי שמות?
    האם עוד 30 שנה נראה בפסטיבל חיפה את “הדייט שתקעה אותי?” אם כי זו תהיה כנראה גם אימרה אנטי פמניסטית.

  16. אוהד האוהד 5 אוקטובר 2008 ב - 16:10 קישור ישיר

    יאיר היקר
    קראתי בעיון את הביקורת שכתבת על הסרט בפנאי פלוס והפלא-בפלה מתפרסמת גם פה (לפחות ככה אתה לא סותר את עצמך). לצד הביקורת בפנאי פלוס, הרשת לעצמך מה שקרוי בוקסה ובה השתלחת בטיפשותם של מפיצי הסרט. אז ככה, תולעת 1. זה שאתה יודע את שמות העבודה של הסרט – מים חיים ושבת שלום מרדונה, זה באמת כל הכבוד לך והמשאית של המדליות, אם לא תדרוס אותך, תוריד לך אחת מזהב. שתיים, כמובן שלציבור הרחב זה לא הזיז את קצה הביצה, כי אף אחד, חוץ מהתותח המתנייע שאתה, לא ידע את העובדות האלו. שלוש, מה הקשר ? נעלבת שלא הזמינו אותך להקרנות מקדימות ? אפשר לחשוב שהיית צריך לקנות כרטיס לקונוע. תנוח. ארבע, לא יזיק לך לבדוק מעט יותר לעומק סוגיות מהותיות יותר בעולם ההפצה הישראלית, במקום ללגלג על דברים שאתה, כנראה, מבין בהם מעט מאוד. למשל, איך ייתכן שהסרט שזכה בפסטיבל ירושלים הופיע קודם לכן בפסטיבל דרום ומדוע איבגי פינה לעצמו חודש מראש את היומן כדי לקבל פרס באותו פסטיבל ואיך זה קשור להפצת הסרט. או מה זה פרסי האקדמיה המגוכחים האלו ואיך רשף לוי, למשל, בחור נחמד ומוכשר, זוכה במועמדות לפרס הבמאי על טלנובלה חביבה. ואגב, אם אתה כבר נטפל לחוסר השלמות של אחרים, חבל שלא הקפדת שסוף המשפט האחרון בבוקסה לא יקטע לפני סיומו. אתה יודע, עניין של אסתטיקה

    רוה לאוהד האוהד: עושה רושם שהסרט עצמו לא מזיז לציבור הרחב את קצה הביצה. מישהו בא לראות אותו? מי שלא יודע להתנהל בעולם של הפצה וכל מה שהוא יכול לעשות זה להטיל רפש בהישגים של אחרים (אין ספק, רשף לוי שיחד באופן אישי 300 אלף צופים להגיע לצפות בסרטו), שלא יבוא אחר כך בטענות שהסרט שלו לא מביא קהל.

  17. ערן 5 אוקטובר 2008 ב - 19:12 קישור ישיר

    נראה ששווה לצפות בסרט רק כדי לראות את הילי היפהפייה

    ואגב, יאיר – אשמח מאוד אם תוכל לפרסם בביקורות שלך מפנאי פלוס את מספר הכוכבים שהבאת לכל סרט, אתה יודע.. בשביל להתחשב בחבר’ה שנמצאים בחו”ל לכמה חודשים ולא יכולים לקרוא פנאי פלוס 🙁

  18. אתי 28 אוקטובר 2008 ב - 17:10 קישור ישיר

    סופשבוע בתל אביב הוא סרט טוב מאד לדעתי. הוא מסתכל על המרחב הגדול (בניגוד למה שנכתב כאן) אבל מתסכל עליו לא בהיבט הפוליטי אלא בהיבט של אגדה.
    אני מוצאת את הסרט כחשוב ומקורי בחשיבתו ובעיצובו.
    הסיפור מצויין וצריך לראות את הדקויות שלו כדי להבין שהוא יכול להתרחש במרחב הסיפורי הרגיש ולהתקיים במרחב המחשבתי המזרח תיכוני.
    זה לא סרט פוליטי ולא בא להצהיר הצהרות גדולות וכוזבות. הוא מספר את הסיפור של הנידחים והדחויים בחברות השונות ומצביע על המשותף בבסיס הנידחות שלהם. כל אחד לוקח את הנידחות שלו למקום אחר::: אחד זועף ומתיז מים על העולם, שני מורד במשפחה ויותא לקיצוניות הפוכה ושלישי מוכן לעשות הכל כדי להשאיר את המשפחה שלמה, עד כדי אלימות ורצח אחרים ועצמו. כולם יוצאים מאותה נקודה. כל אחד מגיע לנקודה אחרת.
    הסיפור חכם ועמוק וצריך להעמיק בו כדי להבין את משמעותו. מי שמסתכל על הסיפור כעל סיפור אהבה (מאיפה לקחו את זה כמה מבקרים לא חכמים???) או סיפור פוליטי – מפספס את העניין העדין והמורכב.
    הצרה היא שיש אנשים ששופטים ומעריכים יצירה אמנותית על פי הכלים שיש להם ולא על פי הכלים של היצירה.
    אלה מחפשים את המטבע מתחת לפנס המוכר להם – ואז אם אינם מוצאים אותו הם צועקים “געוואלד!!!”.
    כל החכמה היא לעקוב אחרי המטבע ולא אחרי הפנס…..

  19. פלוני 6 פברואר 2009 ב - 13:00 קישור ישיר

    אני מאד אהבתי והערכתי את הסרט “סוף שבוע בתל אביב”. לדעתי סיפור מרגש ואמין. במציאות שלנו גם המטורף וההזוי הוא מציאות וכאן המינון נשמר בסיפור מצוין!!!
    הסרט מועמד עכשיו לנומינישן לאוסקר בגרמניה מפני שזה סרט בהפקה משותפת ישראלית גרמנית. נקווה שיעבור ויצליח!

  20. :P 19 מאי 2009 ב - 16:45 קישור ישיר

    דוד שלי רמי דמרי הפיק והיה שותף בסרט סוף שבוע בתל אביב 😀

  21. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:47 קישור ישיר

    Thanks friend. That has been nice reading

  22. Offer of the Day 28 ינואר 2011 ב - 3:48 קישור ישיר

    I simply needed to thank you very much again. I’m not certain the things I would have created without the actual techniques shown by you about such a area. It truly was a difficult crisis in my circumstances, however , taking a look at the very expert way you resolved it took me to cry for happiness. Now i’m grateful for the guidance and thus trust you are aware of an amazing job you’re undertaking educating the rest with the aid of your webpage. More than likely you haven’t got to know all of us.


השאירו תגובה