03 אוקטובר 2008 | 18:39 ~ 25 תגובות | תגובות פייסבוק

The Fall, The Mist

תכננתי לכתוב לגיליון ראש השנה של “פנאי פלוס” על כמה סרטים שלא הופצו מסחרית בארץ ובצירוף מקרים די מפתיע שלושתם יוקרנו בסוכות במסגרת פסטיבל אייקון. השלושה הם “The Mist” של פרנק דרבונט, “The Fall” של טרזים ו”נעורים ללא נעורים” של פרנסיס פורד קופולה. לבסוף על “נעורים ללא נעורים” כמעט שלא כתבתי. אין לי כל כך מה. הסרט הזה צובט את ליבי. חשבתי בתחילה “מה מקטרים עליו כולם, הוא יפה לעין ודי מרתק”, אבל מאוד מהר רעיון כביר למדי – של פרופסור קשיש שמכת ברק הופכת אותו שוב לגבר צעיר, רגע לפני מלחמת העולם השנייה – הופך לסרט מאוד מייגע שמבזבז כל פוטנציאל שהיה בו. “The Mist” ו”The Fall”, לעומת זאת, הם שניים מהסרטים המופלאים שראיתי השנה (למרות שסגנונית אין שום קרבה ביניהם). וכך קרה שמדור “מועדון הגנוזים” העונתי שלי הפך בפועל לפריוויו פסטיבל אייקון. אלא שאני מדגיש: אל תראו את “The Fall” באייקון. בגלל שמארגני הפסטיבל לא הצליחו למצוא עותק 35 מ”מ, הסרט יוקרן בדי.וי.די. הסרט הזה מציג את הצילום המרהיב ביותר שנראה כבר הרבה זמן על צלולויד, לראות את זה מוקרן מדי.וי.די ביתי על מסך גדול יעשה לסרט ולכם עוול גדול.

tarsem singh’s The Fall
מתוך “The Fall” של טרזים


פורסם ב”פנאי פלוס”, 1.10.2008

הקטע הזה, בו למפיצי ישראל יש את הזכויות להוציא סרטים מסוימים אבל הם מעדיפים שלא לעשות את זה (ומקסימום להסתפק בהפצה בדי.וי.די במקום בבתי הקולנוע), לא מפסיקה להכעיס ולהעליב אותי. מילא כשיש סרט ואין לו מפיץ וצריך להתרוצץ אחרי בעל הזכויות שלו בחו”ל ולשלם לו לא מעט כסף כדי לקחת הימור, את הרתיעה ממהלך כזה, כשאינו על סרט שיניב הכנסה בטוחה, אני עוד יכול להבין. אבל סרט שזכויותיו כבר בידיי המפיצים. ולעיתים אפילו עותק הפילם כבר בארץ. כל מה שצריך כעת הוא מקרנה ומסך. גם זה דבר שיש למפצים (שהרי הם גם בעלי בתי הקולנוע). אני חוזר על זה שוב ושוב: למפיצים יש אחריות. ויותר מזה, מרגע שיש להם זכויות הפצה בלעדיות יש להם גם חובה (שהרי הם נמצאים במצב בו הם מונעים תחרות ממפיצים אחרים שאולי כן יתעניינו בסרט הזה ויידעו להעריך אותו ולנצל את המסחריות שבו). כשלקולנוע לב יש ביד את הסרט החדש של פרנסיס פורד קופולה, הראשון שלו מזה עשור, אני חושב שהם חייבים להוציאו. וכן, אני מודה: הסרט לא טוב במיוחד (אבל בוודאי יותר טוב לדעתי מ”לך לשלום ג’מיל”). אבל תנו כבוד, זה פרנסיס פורד קופולה. איש בעל זכויות. תנו לקהל הזדמנות לראות את הסרט. מצידי לשתיים-שלוש הקרנות חד פעמיות. אבל תנו הזדמנות.
התזה שלי, עד שתוכח אחרת, היא שמפיץ גונז סרט כשהוא משכנע את עצמו “הקהל לא יאהב את הסרט”. אבל מה שהוא באמת אומר זה “אני לא אהבתי את הסרט”. אני רוצה לפגוש את האיש בחברת יונייטד קינג שראה את “The Fall” של טרזים והחליט שזה סרט שלא צריך להיות מוקרן בקולנוע אלא רק בדי.וי.די. האם האיש הזה עיוור? או שנשמתו כה קהתה עד שהוא לא מצליח לזהות סרט שהוא לחלוטין יוצא דופן, ומרהיב עד כדי צמרמורת. האם מתאימה לו הפצה רחבה בכל הארץ המלווה בקמפיין מודעות יקר? בוודאי שלא. זה סרט קטן מאוד, אבל מהסוג שעשוי להפוך לסנסציה מפה-לאוזן גם אם יוקרן באולם קטן ובודד בתל אביב, ומקסימום ילך ויתרחב משם אם יתגלה לו ביקוש. (ואחרי שאפגוש את האיש שהחליט לגנוז את “The Fall”, הייתי רוצה לפגוש את האיש שתרגם את שמו בעברית, למען הפצת הדי.וי.די, ל”מעבר לכל חלום”. מה זה השם הזה? זה לא שם, זה תיאור. השלב הבא זה לתת לסרט את השם “סרט ממש יפה”. מה גם שחוץ מסצינה אחת, שהיא יותר הזיה המוצגת באנימציית בובות, אין בסרט הזה חלומות. הסרט מורכב מארבע רמות של מציאויות: ההווה ה”אמיתי” המתרחש בלוס אנג’לס של שנות העשרים, דמיון, זיכרון וייצוג קולנועי. אין חלומות).
מדי פעם פסטיבלים וסינמטקים מצליחים לגאול סרטים שנגנזו ולעשות עמם חסד. סינמטק הרצליה, למשל, יקרין החודש את “עד קצה העולם”, סרטו הנפלא של שון פן שבשבחו אני משורר כבר קרוב לשנה. ובעוד שבועיים יוקרנו כמה מהסרטים הגנוזים האלה במסגרת פסטיבל אייקון למדע בדיוני, אימה ופנטזיה בסינמטק תל אביב (14 עד 18 באוקטובר). “הערפל” של פרנק דרבונט, “The Fall” של טרזים (ואין כאן שום משחק מילים. שמו מילולי מאוד: “הנפילה”. אנשים כל הזמן נופלים בו: מגשרים, צוקים, צריחים, מגדלים, חלונות וכסאות) ו”נעורים ללא נעורים” של פרנסיס פורד קופולה. “הערפל” ו”נעורים ללא נעורים” יוצגו מעותקי 35 מ”מ. “הנפילה” יוקרן מדי.וי.די (אילוץ טכני אמנם, אבל בכל זאת מפח נפש. הסרט המרהיב הזה יראה רע מאוד כשיוקרן מדי.וי.די על מסך ענק. יש לקוות שיוחלט לפחות להקרינו מעותק בלו-ריי, די.וי.די בהיי-דפינישן).

“הערפל” (“The Mist”)
המופתי והמופלא מבין השלושה הוא “הערפל” של פרנק דרבונט (“The Mist” במקור, לבל נבלבל עם “הערפל” של ג’ון קרפנטר, “The Fog”, גם הוא סרט אימה שהרעיון הבסיסי שלו דומה למדי ושזכה בשנים האחרונות רימייק רפה), ואם יש לכם בטן חזקה לסרט מטלטל והופך קרביים אסור לכם להחמיצו. הוא אחד הסרטים הטובים והמצמררים שראיתי השנה. זו הפעם השלישית שדרבונט מעבד את סטיבן קינג לקולנוע אחרי “חומות של תקווה” ו”גרין מייל”. אבל זו הפעם הראשונה בה הוא מעבד ספר מקאנון האימה ההארד-קור של קינג. כוונתו היתה לביים סרט שיראה קצת כמו סרטי האימה הזולים של שנות החמישים והששים. לשם כך הוא נטש את המראה האולטרה-מלוטש שאיפיין את סרטיו הקודמים והיקרים יותר וגייס את צוות ההפקה של סדרת הטלוויזיה “המגן”, כדי לצלם את הסרט בזריזות במעט ימי צילום ולהעניק לו מראה מחוספס יותר. דרבונט אף רצה שהסרט יוקרן בשחור-לבן, כדי להדגיש את המראה של הבי-מובי המיושן, אבל הארווי וויינסטין, המפיק, סרב (בדי.וי.די האמריקאי מופיע הסרט גם בגרסה צבעונית וגם בשחור לבן. הצבעונית טובה יותר).
אתם יודעים מה הבעיה עם רוב סרטי האימה בשנים האחרונות? שהם לא באמת מפחידים. הם יכולים להיות קיצוניים (“המסור”), או מופרעים (“דחויי השטן”), או מותחים (“שחר המתים”) או סתם מבדרים (“האויב שבפנים”). אבל “הערפל” הוא סרט מפחיד. רגע, תנו לי לחדד: הוא ממש מפחיד, מבעית, הוא אשכרה הדיר שינה מעיניי והכניס אותי למצב פוסט-טראומטי. דרבונט בונה את האימה באופן ערמומי, כמעט מפלצתי (ספוילרים עדינים להלן). בתחילה קורים דברים משונים. ערפל עוטף עיירה קטנה ומשהו משונה מתחולל בתוכו. אנו כצופים אומרים לעצמנו “אה, זה מאותם סרטים שמאמינים שהדמיון שלנו מפחיד יותר מכל דבר שיראו לנו, לכן לא מראים”. ופייר, אחרי שרואים כל כך הרבה סרטי אימה, אני לא בטוח שהדמיון שלנו עדיין באמת מסוגל להפחיד אותנו. בכל מקרה, תוך דקות ספורות מתברר שאין כאן שום ניסיון להסתיר. יש באמת יצורים איומים בערפל הזה, ובסרט הזה הם לא יישמרו באפלה או בהסתרה. הם מיד יתקפו. בתקיפה הראשונה אנחנו עדיין קצת שאננים. נדמה שאיכות האפקטים המיוחדים לא גבוהה במיוחד. בשלב הזה אנחנו עדיין מגחכים אל מול הסרט, מאמינים שאותנו הוא לא יצליח ללפות. ראינו כבר אלף כמוהו. ואז מגיע גל ההתקפה השני. בשלב הזה העלילה מכונסת כולה בתוך סופרמרקט אחד בו לכודים כל גיבורינו בשעה שדברים איומים קורים בערפל שבחוץ. גל ההתקפה השני כבר אפקטיבי יותר. היצורים שמסתתרים בערפל הזה הם באמת לא מה שאתם רוצים לראות מולכם. איכשהו דרבונט הצליח לייצר מפלצות וייצורים שמצליחים להפחיד ולהגעיל ולרכז בתוכם את כל הפוביות הכי מודחקות בנו. ואז… ואז, דווקא אחרי שהבנו שהסרט הזה הוא בעצם סרט מפלצות וייצורים והתקפות, אחרי שכל מנגנוני ההבטה שלנו נכנסו למצב מגננה, מביא דרבונט את העלילה למקום הכי מאיים שלה: ההבנה שהסכנה האמיתית נמצאת בתוך הסופר ולא מבחוץ, הדינמיקה הקניבלית שנוצרת בין הלקוחות הלכודים תגרום לכך שאם המפלצות לא יהרגו אותם, הם יהרגו זה את זה במלחמת האזרחים הקטנה שנוצרה שם, ובעיקר במתח שבין כת דתית קיצונית שהתגבשה סביב אשה שמאמינה שמדובר ברצון האל וביום הדין (מרשה גיי הרדן, זוכת האוסקר על “פולוק”, בעוד תפקיד לא נעים שלה בתור אשה היסטרית). ואז… אללי… אז. כלום לא הכין אותי לסוף הסרט. סוף מזעזע. מפחיד ברמה הכי בסיסית, הכי עמוקה, הכי אנושית, מטלטל כמו שסרט לא אמור או יכול או צריך לטלטל, סוף שלא מביא פורקן או הקלה אלה גורר אותנו עמוק יותר ויותר אל יאוש ובהלה. הסוף הזה, במידה מסוימת, אפילו בלתי נסלח. הוא בוודאי מאוד שונה מסופיו האחרים של דרבונט שהיו מלאי חמלה, ואני תוהה האם היה עוד במאי שהיה מעז ללכת כל כך רחוק ולתת לצופיו כל כך מעט תקווה וחסד וכל כך הרבה מועקה. הסוף הזה הופך את “הערפל” לסרט שכל כולו אפלה מוחלטת, שמציג אכן משהו שנראה כמו סוף העולם. וכך, בי מובי קטן וזול יחסית, שנראה מבחוץ כמו סרט מפלצות שגרתי הופך, בזכות העובדה שהוא רק הולך ומקצין ולא מרפה, ליצירה קודרת, פסימית, אובדנית, על עולם שאין לו תקנה.

“מעבר לכל חלום” (“The Fall”)

tarsem singh’s The Fall
“מעבר לכל חלום” הוא ההפך המוחלט. זהו סרט שכל כולו דיון אחד מתמשך באופן שבו ממציאים סיפורים, במה שמותר ומה שאסור לקרות בסיפור. זה סרט שעוסק בקשר בין היוצר והקהל, או המספר ומאזיניו, והאופן שבו הסיפור נענה לציפיות הקהל, או בוגד בהן. הסרט גם ממחיש את הקשר שבין מצבו הנפשי של הספר ובין הסיפור שהוא מספר. על פי החוקיות הנבנית בסרט הזה מצבו הנפשי של דרבונט בשעה שעשה את “הערפל” בוודאי היה בשאול תחתיות.
הסרט גם עוסק בקשר שבין המלה שבעל פה ובין התמונה. זהו סיפור המסופר בעל פה ואנחנו רואים את האופן שבו ילדה קטנה מדמיינת אותו. ואז נגלה עוד כמה וריאציות חזותיות לאותו סיפור. וכן לאופן שבו הזכרון של הדמויות והביוגרפיה שלהן משפיע על העלילה.
(חידון לסינפילים: יש בסרט שוט אחד, שהוא גם מוטיב ויזואלי מהותי ומכונן, שהוא גניבה/הומאז’ מ”אנדריי רובלב” של טרקובסקי. מישהו זיהה?)
“מעבר לכל חלום” הוא פרויקט החיים של טרזים סינג, במאי ממוצא הודי שהתפרסם בזכות הקליפים המופלאים שלו (“מאבד את דתי” של אר.אי.אם, שהשוט הראשון שלו הוא הומאז’/גניבה לשוט כמעט זהה מתוך “הקורבן” של טרקובסקי) ופרסומותיו המסוגננות. זהו סרטו השני אחרי “תא קטלני” עם ג’ניפר לופז. רב הדמיון על השוני בין שני הסרטים האלה, למרות שהאחד הוא סרט אימה שהופק עבור אולפן מסחרי והשני הוא פרויקט עצמי, שאת חלקו מימן טרזים מכיסו, ושלא הצליח למצוא לעצמו מפיץ באמריקה וכמעט שלא הוקרן בשום מקום בעולם (לבסוף התגייסו חבריו של טרזים, דיוויד פינצ’ר וספייק ג’ונז, שלקחו על הסרט חסות, עזרו לו לממן את סוף הפקתו ולהשיג לו הפצה מזערית שהיתה כלא היתה). וחבל: מדובר בקולנוע טהור, ויזואלי, שכולו עיסוק פנימי בקולנוע עצמו. מבחינות רבות זהו ה”הרפתקאות ברון מינכהאוזן” של טרזים (ויש עוד קווי דמיון להפקותיו ההזויות והמקוללות של טרי גיליאם בסרט), סרט כה שאפתני שרק מגלומן היסטרי היה יכול לעמוד בראשו. אבל מצד שני, יש בו משהו כמעט קטן מידות וצנוע מאוד.
הפקת הסרט נמשכה כמעט ארבע שנים. טרזים רצה לצלם את הסרט ברחבי העולם. מימון כמובן שלא היה לו. אולפן מאחוריו, גם לא. כדי להגשים את חזונו הוא שיכנע את מפיקי הפרסומות ששכרו אותו לצלם את הפרסומות שלהם במקומות שונים על פני הגלובוס, ובכל פעם שהם הסכימו הוא מיהר לארגן צוות הפקה שיכין לו גם ימי צילום לסרט באותו לוקיישן: דרום אפריקה, הודו, ברזיל, צ’ילה, ארגנטינה, איטליה, איי אנדמן, אינדונזיה, פיג’י, קמבודיה, צ’כיה, סין, מצרים, נפאל, צרפת, צ’כיה, רומניה, טורקיה. התוצאה היא בראש ובראשונה טריפ ויזואלי מסמא עיניים, מצולם ומעוצב למופת ורווי עושר פיקטוריאלי עצום. אבל אם במבט חטוף נדמה שכל מה שיש בסרט זה צבעים יפות, קופוזיציות מרתקות ותנועות מצלמה מורכבות, ושזהו בעצם מעין “בראכה” עלילתי, או מסע קולנועי בסגנון “נשיונל ג’יאוגרפיק” הרי שהאופן שבו העלילה שואבת אותנו בערמומיות לתוכה גורם לנו להרהר בסרט ולפרק אותו למרכיביו עוד בעודו מתנגן מולנו. התסריט (עליו חתום בין השאר דן גילרוי, בעלה של רנה רוסו ואחיו הצעיר של טוני גילרוי, יוצר “מייקל קלייטון”) אמנם מתקשקש כדבעי ורק מוכיח לנו שהסרט הזה כל מטרתו היא לברוא נראטיב צורני כמעט אבסטרקטי. רק בשלב השני, כמין מחשבת לוואי, יש לסרט מבנה עלילתי פנימי, חביב לכשעצמו, העוסק בהוליווד, בקולנוע, ביחס בין היוצר וקהלו, בין היוצר וסיפורו, אבל גם על האופן בו הבדיה משפיעה על המציאות וההפך. האופן שבו הבדיון מעניק למציאות כוחות על, אפילו חיי נצח (ואולי זה להפך, אבל הכל עד סוף הסרט נמזג זה לתוך זה). התוצאה מהפנטת ויפהפיה, כשם שהיא גחמנית. אבל קשה להתעלם מסרט שכזה שיש בו התאבדות אמנותית וכלכלית של אמן ששופך את כשרונו המופתי אל המסך ולא דופק חשבון.

אגב, המלחין – צרפתי עם השם המופלא קרישנה לוי – הלחין לפני כן את “סוף העולם שמאלה” של אבי נשר.

tarsem singh’s The Fall
tarsem singh’s The Fall
tarsem singh’s The Fall
שני שוטים – כומר ומדבר – עם דיזולב באמצע, מתוך “The Fall” של טרזים

תוספת:

“אם הדמעות: האם השלישית”
סרט נוסף שיוקרן בפסטיבל אייקון שחובבי סרטי הטראש לא יכולים להחמיץ הוא “אם הדמעות” של דריו ארג’נטו. ובכלל, ארג’נטו – מאסטר האימה האיטלקי – צריך לקבל רטרוספקטיבה מלאה של סרטיו, שכן בימים אלה הוא מציין מלאת 40 שנות קריירה שהתחילה בשותפות בכתיבת התסריט ל”היו זמנים במערב” של סרג’יו ליאונה, ומאז 1970 הוא מבכירי יוצרי סרטי האימה בעולם. יאמר לזכות של ארג’נטו: הוא לא איבד את הטאץ’ שלו. הוא אמנם קצת פחות מלוטש מבעבר וסרטיו אינם כה מסוגננים (בסרטו הראשון, “הציפור בעל כנפי הבדולח”, ארג’נטו היה אחד הראשונים שהעסיקו את צלם העל ויטוריו סטוררו). “אם הדמעות” הוא סרט אימה וטראש מבדר כשם שהוא צפוי ונענה לחוקי הז’אנר: אסיה ארג’נטו נתקלת בנוכחותה של מכשפה (מורן אטיאס הישראלית). האחת צריכה להביס את השנייה. ובדרך, שפע סצנות עינויים, שיפודי אדם, ביתורים, שיסופים, שפיכת מעיים, תלישת לשונות. הסרט הוא אורגיית דם, שמגיעה לסיומה באורגיה של ממש. חובבי הז’אנר יבואו כדי להריע לפסטיבל הדם הניגר והאיברים הכרותים. כל השאר יגיעו כדי לראות את מורן אטיאס בעירום מלא.

moran atias nude in dario argento’s mother of tears

moran atias nude in dario argento’s mother of tears
רק עבור מי שמתעניין בכאלה דברים:
מורן אטיאס בעירום מתוך “אם הדמעות” של דריו ארג’נטו

25 תגובות ל - “The Fall, The Mist”

  1. אלכס 3 אוקטובר 2008 ב - 19:27 קישור ישיר

    אני חייב להודות שTHE FALL בינתיים לדעתי אחד הסרטים היותר טובים שראיתי השנה ביחד עם האביר האפל וברוז’.

  2. סטיבי 3 אוקטובר 2008 ב - 19:39 קישור ישיר

    אתה מעדיף שנראה את “הנפילה” מדי.וי.די על מסך קטן בבית? הרי זו האופציה לרובנו המוחלט.

    לגבי “הערפל”, אני מסכימה עם מה שכתבת, אבל כנראה אצטרך לראות אותו שוב בשביל לחוות דעה מדויקת או לפחות כדי לדעת עד כמה הוא השפיע עליי מעבר לניתוחים (האינסופיים) שאפשר לעשות לו. ראיתי אותו בהקרנת היחצנות של אייקון היום, והיא היתה ההקרנה הגרועה שהייתי בה. לא בגלל הסרט – מבחינה טכנית ההקרנה עברה בלי תקלות (ובלי תרגום, בניגוד להקרנות בפסטיבל) והיתה באיכות טובה, לא בעותק מלא שריטות שעבר את כל הארץ לפני שהגיע לסינמטק, מה שקרה לפחות פעמיים בזמן האחרון. אבל הקהל (שרובו המוחלט לא היה עיתונאים/כתבים/יחצנים, בניגוד להקרנות של שנה שעברה) היה נורא. כמו שאמרתי למישהו קודם, הקהל בא לראות קומדיה בהשתתפות הצופים. חבל לי שחיכיתי להקרנה הזו כדי לראות את הסרט.

    תהייה שעלתה במהלך הסרט: דרבונט לא טירון בשטח והוא בוודאי ידע שלמרות שמדובר בסרט אימה – במובן של “אימה”, לא במובן של “יש בו יצורים ששייכים מסורתית לז’אנר האימה” כמו “חשפניות זומביות!”, שאמנם יש בו זומבים אך הוא לא מפחיד בכלל אלא מצחיק, רק שאין מילה חלופית לשם הז’אנר – יש בו גם קצת הומור. אבל מעבר לכך – מלבד יציאות סרקסטיות של הדמויות שנראה לי שהן אמורות לשעשע, קשה לי להאמין שדרבונט לקח את עצמו ו/או את סרטו עד כדי כך ברצינות שהוא הגיע לחוסר מודעות מוחלט שגורר גיחוכים. יש בסרט הרבה “קלישאות ז’אנריות” (עד כדי התופעה השנואה עלינו כקהל בבית הקולנוע – ציון בקול רם של הברור מאליו) ואני טוענת שזה הכל בכוונה, כי בדרך של הסרט הזה זה עובד, ועובד על הצופה (בהנחה שהוא לא היה נוכח בהקרנה היום). אני מניחה שמי שלא חושב כמוני בהקשר הזה יחשוב שזה סרט גרוע, אבל אני לא חושבת שאני נאיבית בנוגע לנקודה הזו.

    לגבי הסוף שלו, ספוילרים (לספר ולסרט) כמובן –
    .
    .
    .
    .
    הסוף של הסרט שונה מאוד מזה של הספר, שהיה פתוח ורב תקווה יחסית (דווח לאחר יציאת הסרט שסטיבן קינג מאוד מרוצה מהעניין). אני נוטה לפסימיות וגם ראיתי את הסוף בצורה דומה לזו של רוה, אבל יש אנשים שדווקא לא חושבים שזה עד כדי כך שונה מדרבונט “שהכרנו”, ושיש חמלה ואמונה מעבר למועקה הפרטית-יותר שאוחזת בצופה לאור המתרחש בסוף הסרט. אפשר לקרוא על זה (ועל הסרט בכלל) למשל בלינק הזה.
    http://www.cinematical.com/2008/04/01/discuss-the-ending-of-the-mist/
    .
    .
    .
    .

  3. סטיבי 3 אוקטובר 2008 ב - 20:19 קישור ישיר

    ולא קשור: האם אתה מתכוון לכתוב המלצות לפסטיבל חיפה (על סרטים שכבר ראית, לא המלצות שאפשר להסיק מהאירועים המיוחדים/שמות הבמאים/מדינת המוצא של הסרט)?

  4. איתן 3 אוקטובר 2008 ב - 20:35 קישור ישיר

    גם אני הייתי היום בהקרנה (הקרנות, בעצם) של אייקון. ראשית, לגבי הקהל : הוא החזיר אותי לגיל 5 בערך, עת הייתי רואה במתנ”ס השכונתי סרטי שוטרים וגנבים, וכל הקהל (ילדים בעיקר) היה מריע עת תפסו את הרע, או מגיב בקול כשקורה דבר מה משמעותי על המסך.

    נכון, לא הקרנה נעימה להיות בה, אבל מבחינתי,אדם שסרטי אימה הם לא הלחם והחמאה שלו, היה בזה משהו מעניין.

    לגבי הסרט : אני מסכים עם חלק גדול מהנאמר. “הערפל” הוא סרט מרשים מאוד, מפחיד, מעורר מחשבה, ובעל אפקט חזק מאד. מזל שהיתה הפסקה של רבע שעה בין שני הסרטים. יכולתי להירגע עם כוס קפה. ובכל זאת, יש בדמותה של מרשה גיי הארדן משהו חד מימדי מדי. אני לא חושב שמדובר בהופעת משחק לא טובה, אלא בכתיבה שטוחה מדי, ובוטה מדי. הדמות של גיי הארדן היא “הרשע” של הסרט, אבל היא יותר מנדנדת ומעצבנת מאשר עושה את העבודה.

    בעניין הסוף (ספוילרים, מן הסתם):

    אני לא רואה אותו כפסימי. אם הסרט עוסק, בעצם, בתיאור הדרך שבה מוסדות דתיים מוצצים את הדם של אנשים שנמצאים במצבים קשים, ועל הדם הזה הם מתקיימים, הסוף מראה את ניצחון האנושות החושבת, היוזמת, המובילה. נכון, המחיר כבד (ו”הנביאה הגדולה” הזכירה הקרבה, עקידה), אבל האדם מתגבר. הסרט לא יוצא נגד קיומו של כוח עליון, אלא נגד הממסדים המשתמשים בפירוש צר של הכוח הזה על מנת לשלוט. כשהאדם מוביל את המאבק, ולא מובל, הוא ינצח.

  5. איתן 3 אוקטובר 2008 ב - 20:38 קישור ישיר

    והסרט השני שראיתי היה (REC) (קיצור של record), סרט אימה ספרדי. לדעתי, מי שאהב את “פרויקט המכשפה מבלייר” יאהב גם את הסרט הזה. לטעמי, מדובר בסרט היסטרי, עם גימיק לא מנוצל, ולכן מיותר. יש כמה סצינות אימה אפקטיביות, וכל השאר – צרחות, היסטריה, וגימיק של צילום שמהר מאוד נמאס. סתם סרט.

  6. i 3 אוקטובר 2008 ב - 20:57 קישור ישיר

    יאיר, גם אני מצטרף לשאלה – אם לא לראות את The Fall על מסך גדול מהקרנת DVD, אזי היכן וכיצד לראות אותו?

  7. ט.ל. 3 אוקטובר 2008 ב - 21:23 קישור ישיר

    גם אני צפיתי היום ב-THE MIST במסגרת פרה-אייקון. אני מוכרחה לומר שצפיתי את כל ההתפתחויות העלילתיות, לפי המהלכים שביצעו הדמויות, ולא היו לי יותר מדי הפתעות, כולל הסוף. דווקא בגלל זה, מהבחינה הזאת אני נוטה להסכים עם סטיבי שחלק מהדברים מכוונים. למרות זאת, זה לא אומר שלא התכווצתי בכסא, ורווח לי כשבחוץ לא היו יצורים כלשהם.
    מארגני הפסטיבל יכולים לתלות על הוילון של דלת היציאה מהאולם חוטים לבנים, שילטפו את הצופים אחרי הצפייה. אני הייתי חוטפת התקף לב קטן 😉

    מעניין שאתה מזכיר, רוה, שהסרט כוון להראות כמו הסרטים משנות החמישים והשישים, כיוון שעלילתית הסרט הזכיר לי את סיפורי המד”ב הקצרים הישנים של שנות הארבעים והחמישים, בעיקר בגלל הסוף.
    בכל מקרה יופי טופי. לחובבי הז’אנר כמובן.

    REC, כפי שציין אורי אביב (מנהל הפסטיבל) לפני הסרט, היה מפחיד יותר. מקפיץ יותר. מצלמה רועדת, דוקו-גרילה סטייל, שמזכיר מעט את פרוייקט המכשפה מבלייר, תחת מסווה של צלם של הערוץ המקומי. אנו רואים רק את המתרחש דרך העדשה בזמן אמת. והכל בספרדית. אורי סיפר לי אחר כך שכבר יש רימייק אמריקאי. אני בדרך כלל נוטה להעדיף את המקור.

  8. ט.ל. 3 אוקטובר 2008 ב - 21:34 קישור ישיר

    איתן: בדמות של גיי הרדן יש משהו מעצבן במשחק, אבל לדעתי זאת גם הבחירה להציג אותה כמישהי לא יציבה. דווקא אם היא הייתה דמות יציבה ושפויה (גם אם לכאורה) אבל מאוד קרה, אדוקה, מאמינה, גם אם בצורה עיוורת וחסרת גבולות, זה היה הופך את הדמות לחזקה עוד יותר ומפחידה עוד יותר. היא עברה מהר מדי למצב של חוסר יציבות, ושם אפשר היה להשהות את זה מעט יותר, לפני ההתפרקות הכללית, והקונפליקט היה מתחדד.
    נדמה לי שיש משהו מנחם בזה שיש לה איזושהי בעיה נפשית, במקום להתמודד עם השד הדתי עד הסוף.

  9. איתן 3 אוקטובר 2008 ב - 22:12 קישור ישיר

    אני חושב, ט.ל., שאנחנו בסך הכל מסכימים. זה מוצא קל מדי להוציא את הדמות של גיי הארדן כמשוגעת (והנוכחים בסופרמרקט מרבים להתייחס אליה ככזו, לפחות בחלק הראשון של הסרט). אני מסכים גם ש”המעבר למצב של חוסר יציבות”, כפי שאת קוראת לו (אני הייתי מגדיר את זה “שכרון כוח”. פתאום היא מחליטה את מי צריך להקריב לעולה) היה חד מדי. בהבדל ממך, אני הרגשתי שהחסרון היה בכתיבה התסריטאית, ולא במשחק של גיי הארדן, שלהרגשתי הוציאה מהדמות השטוחה שנכתבה לה את המקסימום.

  10. רותם 3 אוקטובר 2008 ב - 23:45 קישור ישיר

    הדמויות בסרט לא היו שיא הכתיבה הייתי אומר.
    ואני חייב להגיד שהסרט הוא ממש לא לחובבי הז’אנר.
    זה מושג כל כך לא ראוי לסרט – עושה לו רק עוול.
    לכל סרט ז”א.

  11. ט.ל. 4 אוקטובר 2008 ב - 1:30 קישור ישיר

    איתן, אולי אנחנו מסכימים יותר ממה שנדמה. זה קודם כל בתסריט, וגם בבימוי. וזה התחיל דווקא לא רע.

    (זהירות ספויילרונים)

    חשבתי שהיא עושה תפקיד טוב בתור השכנה האדוקה החטטנית והמעצבנת, כשהתברר לי לפתע שהיא דמות פחות חזקה ממה שחשבתי. המעבר אל חוסר היציבות קרה הרבה לפני שכרון הכוח, עוד לפני שהיא ידעה זאת, בחלק שדיברו עליה מאחורי הגב, שהיא עוד עלולה לרצות קורבנות וגו’. אולי אף קודם.

    כשאני חושבת על זה עכשיו, אולי היה צריך להשמיט את זה מהתסריט. למה להחליט מדוע היא מתנהגת ככה? למה לא לתת לצופה לפרש בעצמו?

    גם בקריאה של הדמות כמו שאני הייתי מעדיפה אותה וגם בקריאה כמו שהיא מופיעה בסרט – בשניהם אפשר היה לעזור לטרנספורמציה לקרות בהדרגה בעזרת השינוי הפיזי שהיא עוברת.
    השינוי התבטא בדרך בה נשאה את גופה ובעיקר דרך השינוי בשיערה, אולם הוא היה חד מדי.
    בתחילה שיערה אסוף, והיא רוכנת קדימה, כמטיפה, אפה הולך לפניה (ותודו שאי אפשר להתעלם…). אחר כך שיערה פזור לגמרי, משוחרר, פראי, טבעי, היפי. בשלב הזה היא מחזיקה את השל, עוטפת את עצמה, כאילו מתעטפת בכוח מסתורי שאופף אותה. לכאורה לפי מה שמכתיב הסרט, אבל היי, למה בחדות? היה חסר לי אירוע מכונן אחד דרמטי או הדרגתיות של התהליך. אני אישית הייתי מעדיפה הדרגה: לאט לאט שיערה מתבלגן, חצי אסוף חצי פזור, עיניה הולכות ומצטעפות.. ואז השינוי, ובעקבותיו האנשים הולכים אחריה. כשאנחנו מגיעים למקום בו שיערה פזור, עיניה רושפות ויציבתה איתנה – הו אז אנחנו יודעים שקרה כאן משהו.

  12. ד"ר קליין 4 אוקטובר 2008 ב - 10:28 קישור ישיר

    לגבי התמונות של אטיאס. היא מנותחת? ככה זה נראה לפחות, לא?

  13. עופר ליברגל 4 אוקטובר 2008 ב - 11:20 קישור ישיר

    אוף טופיק:
    אתמול ב-22:00, ערוץ MGM: על פי לוח השידורים משודר “מולי” כך גם על פי המימר של הוט ועל פי הפרומו לסרט ששודר בתום הסרט שאוקרן לפניו. בפועל משודר Miles from Home.

  14. איתן 4 אוקטובר 2008 ב - 11:32 קישור ישיר

    אוף טופיק אחר :

    בחודש האחרון הוקרנו בבתי הקולנוע בארץ הסרטים :

    “אמא כפייתית”
    “הרוס על אמא”
    “החבר החדש של אמא שלי”
    “החברה של החבר הכי טוב שלי”

    מצא את ההבדלים.

  15. פלאפי 4 אוקטובר 2008 ב - 11:51 קישור ישיר

    אני הגעתי להקרנה של The Fall באמצעה, כך שלא ידעתי מה פורמט ההקרנה. די מהר הבנתי שמדובר בהקרנה דיגיטלית, ואז התחלתי לתהות עם עצמי אם זו הקרנת DVD או HD מסוג כלשהו, מאחר שכמו יאיר גם לי אין חיבה גדולה להקרנות DVD על מסך גדול.
    אחרי כמה דקות, רמת הפירוט ועומק הצבעים הביאו אותי למסקנה שזו הקרנת HD, מה שהסיר את החסם הפסיכולוגי שלי ונתן לי ליהנות מהסרט כמו שהוא מוקרן.

    אם עכשיו אתה אומר שזו היתה הקרנת DVD רגילה, אני מתחיל להטיל ספק ביכולת שלי להבחין באיכויות של רזולוציות כאלה גבוהות.
    לגמרי לא הבחנתי באיזורים עם פוקוס רך ו-Artifacts, שהייתי מצפה למצוא בהקרנה מ-DVD, ודווקא כי הצבעים שנגלו אלי בסרט היו כאלה עמוקים, הנחתי שטכנולוגית ה-DVD המיושנת משהו לא מסוגלת להגיע לכזה עומק.

    מה אני אגיד לך, אולי אני לא צריך למהר לעבור ל-Blu-ray.

  16. רותם 4 אוקטובר 2008 ב - 12:50 קישור ישיר

    די קל למצוא את ההבדלים במיוחד עם קוראים את התקצירים.
    אין מה לעשות, לוזרים תמיד יהיו מקור השראה בלתי נדלה לקולנוע.
    ופלאפי, האם אפשר להסיק שאתה ממליץ לראות את הסרט בהקרנה של אייקון?

  17. איתי 4 אוקטובר 2008 ב - 15:44 קישור ישיר

    כמה דברים לגבי The Mist (ספויילרים בלה בלה בלה):

    קודם כל, הסרט לא ממש נראה כמו מחווה לבי-מוביז משנות החמישים, הוא מלוטש בערך כמו כל סרט הוליוודי סטנדרטי, למרות שבשלב חשיפת המפלצות הוא הזכיר קצת את פועלו של Bert I. Gordon (שראשי התיבות שלו מרמזים על חיבתו לסרטים שבהם חיות שגדלו לממדי ענק מטילים את אימתם על המין האנושי כמו “אימפריית הנמלים” או “מזון האלים” שניתן לתפוס בMGM לפעמים). אני גם לא מחובבי ההנחה שעדיף לא להראות את גורם האימה כי הדמיון האנושי יצירתי יותר מאנשי האפקטים, אבל הגיחוך של חלק מהמפלצות כן הוכיח קצת את הטענה הזאת.

    למרות שמדובר בסרט יעיל, השימוש המרובה בקלישאות הז’אנר שסטיבי דיברה עליו, שאני מזהה אותו עם הקלאסיציזם של דרבונט, שעבד בסרטיו הקודמים (טוב, במג’סטיק לא) כאן די מכשיל אותו. אפשר להתווכח אם זה בעל או חסר מודעות עצמית, אבל זה פוגם בסרט.
    הרגע היחיד שבו הוא חורג מהקלישאות האלה בצורה דרסטית הוא כמובן בסוף, שמעיז לעשות את מה שכמעט אף סרט הוליוודי לא העז (למרות שהתאכזבתי שזה קרה באוף-סקרין, אם כבר תעוזה אז לך עד הסוף). האסוציאציה הראשונה שלי לסוף היתה הטרגדיה היוונית הקלאסית. הגיבור יהיר לחשוב שהוא שולט בגורלו ומסוגל להכריע בדבר חיי אדם, והרגע שמגיע הצבא הוא האנגנוריסיס. כל מה שהיה חסר היה שהוא יעוור את עצמו לאחר מכן.

  18. רז 4 אוקטובר 2008 ב - 15:48 קישור ישיר

    ההתלהבות שלי מ-“הערפל” היתה מסויגת יותר, גם אם בסופו של דבר מדובר בסרט טוב. אני דווקא חשבתי שהסצנות המוצלחות יותר של הסרט מצויות בתחילתו. מ-[REC] התרשמתי הרבה יותר. ביקורת משולבת שלי על שני הסרטים בניק-לינק.
    אבל “The Fall” היה אכזבה קשה. לא אהבתי את “תא קטלני”, למרות שיכולתי להעריך את הכשרון החזותי של הבמאי וקיוויתי שיום אחד הוא ימצא תסריט ראוי. אם “The Fall” היה פרויקט-חלום שלו, יש לי רושם שהוא פשוט לא רוצה לעבוד עם תסריט כזה. זה שיפור מסוים לעומת הקשקוש הקלישאתי שהיה “תא קטלני”, אבל עדיין מדובר בתסריט שנסחב, נמרח, ובדומה לסרט הקודם של הבמאי – מתרפק יותר מדי על הפואטיקה של החנטריש (שהבמאי הנלהב נותן לה גם ביטוי חזותי). זה לא שבסרט אין רגעים סימפטיים, אבל קשה לצפות בו מבלי להרגיש שכל זה נעשה טוב יותר בסרטים קודמים (“הנסיכה הקסומה” ו-“המבוך של פאן”, למשל).

  19. hod 5 אוקטובר 2008 ב - 1:38 קישור ישיר

    אני גם לא כ”כ הבנתי למה זה הזכיר לך בי מוביז…

    בכל מקרה, סרט מעולה. אני שקשקתי… ואם כבר מדברים על שקשוקים ראיתי את שיטת השקשוקה.התרשמתי מאוד מהעריכה. פשוט מפחיד מה שהולך פה במדינה. בייחוד ההשתלטות על התקשורת והמדיה. יאיר, אני מקווה שגם אתה לא משוחד:)- ובגלל זה עוד לא כתבת ביקורת.

  20. ערן מחלו 12 אוקטובר 2008 ב - 11:29 קישור ישיר

    כמעריץ נלהב של THE CELL של טארזם סינג’ חיכיתי בקוצר רוח ליציאת THE FALL, ולמרבה האכזבה הצלחתי לראות רק כ-20 דקות ממנו. העלילה שלו מסתמנת כרדודה יותר מהכינרת, הילדה העילגת לא מייצרת אקסטרה סובלנות אצל הצופה, והסיפורים שהבחור מוכר לה גם הם לא בעלי ערך מוסף מעבר ללוק המהמם שלהם. הרגשתי צורך חזק ללחוץ STOP ולעבור ל STUCK, עוד סרט שלמיטב ידיעתי לא הופץ פה. מנה סוברי בתפקיד חייה כאחות סיעודית שנקלעת למצב שמשנה את חייה מן הקצה אל הקצה. חובה לחובבי שברים פתוחים.
    http://uk.imdb.com/title/tt0758786/

  21. סטיבי (לא בבית) 12 אוקטובר 2008 ב - 12:32 קישור ישיר

    “תקוע” מוקרן בפסטיבל חיפה.

  22. פז 3 נובמבר 2008 ב - 20:36 קישור ישיר

    יאיר, כתבה מעולה. קראתי אותה מתיאנלנד בזמן שאני מתייסר מתי כבר אזכה לראות את הסרט. היום ראיתי אותו וההמתנה הייתה שווה.

    הייתי בטוח שאני היחידי שאכל עליו סרטים והעביר שעות בלעשות עליו חיפושים בגוגל, אולי כדי למצוא טיפה של אור ולגלות אם אי פעם ישודר הסרט בארץ הקודש. לימים אפילו תיכננתי עם ידידתי להרביץ גיחה לאנגליה. לראות ולחזור.

    באופן די משעשע הסרט שודר על מסך גדול דווקא שלא נכחתי בארץ אבל פינקתי את עצמי בעותק היי דפנישן על LCD ענקית.

    היה שווה.

    מחכה כבר להבא של טרסם.

  23. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 1:13 קישור ישיר

    Thanks a million. That was fun hearing

  24. Discount Codes 28 ינואר 2011 ב - 2:47 קישור ישיר

    I am also writing to let you be aware of of the fantastic experience my wife’s girl encountered using your web page. She discovered lots of pieces, with the inclusion of what it is like to possess a wonderful coaching heart to let the mediocre ones with no trouble have an understanding of specified multifaceted matters. You truly exceeded her desires. Many thanks for producing the priceless, safe, informative as well as cool thoughts on your topic to Jane.

  25. antique dealers 15 מרץ 2011 ב - 11:39 קישור ישיר

    excellent submit, very informative. I ponder why the other experts of this sector do not understand this. You must proceed your writing. I am confident, you have a great readers’ base already!


השאירו תגובה