משא בחירות
בקיץ 2004 מייקל מור הוציא למסכי הקולנוע את "פרנהייט 9/11”, סרטו התיעודי העוסק בשלל השקרים של ממשל בוש ובאופן שבו נשיא ארצות הברית סיבך את אמריקה במלחמה בעירק, כשהוא משתמש בפיגועי הטרור של 11 בספטמבר 2001 כדי לשלהב את רוח האמריקאים למען המלחמה. האג'נדה של מור לא היתה סמויה כלל: הוא רצה שהסרט שלו יביא למהפך שלטוני בבחירות שעמדו להתקיים בנובמבר של אותה שנה, בין ג'ורג' בוש וג'ון קרי. מור תמך בקרי. בין מאי לנובמבר 2004 הסרט עשה היסטוריה: הוא זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן והיה לסרט התיעודי הראשון שהפך לשובר קופות בקנה מידה בלוקבאסטרי עם הכנסות של 120 מיליון דולר באמריקה. אבל מייקל מור לא ישב בשקט. בחודש שלפני בחירות 2004 הוא יצא למסע חוצה אמריקה, בכ-60 ערים במדינות שנחשבו למדינות המתנדנדות. הוא קרא לצעירים, לתלמידי הקולג'ים, לצאת ולהצביע. הוא רצה שהבחירות האלה יהיו מהפכת הצעירים, שאלה שבדרך כלל מעדיפים לנצל את יום החופש שהם מקבלים לרגל הבחירות ולא לצאת להצביע, יתנהגו הפעם אחרת. מור היה חרוץ, פעלתן, נמרץ, נחוש. בעוד סרטו שובר שיאים, מסעו נחל הצלחה. רק מה: קרי הפסיד ובוש נבחר לקדנציה שניה. ללמדנו שלקולנוע עדיין אין את היכולת לשנות את המציאות. הקולנוע איננו תקשורת המונים. הצפייה בו היא סלקטיבית. הקופות הן פילטרים, ודרכן עוברים אלה שמראש חושבים שהם יהנו מהסרט ויזדהו איתו ולא אלה שמתלבטים או מתנגדים לתכניו. תקשורת המונים היא זו שאין עליה פילטר. טלוויזיה, עדיין. ומה עם אינטרנט? האם אינטרנט יכול להיחשב כבר ככלי תקשורת המונים, או שהוא עדיין כלי תקשורת המכוונן לפלח אוכלוסיה הומוגני? עבור ארבעה יוצרים תיעודיים* התשובה ברורה: הם הפיצו בשבועות האחרונים את סרטי התעודה הפוליטיים שלהם לצפייה חינם באינטרנט מתוך תקווה שכך הם יגיעו למיליונים ויצליחו להשפיע על הבחירות. הבחירות לנשיאות אמריקה יתקיימו בעוד 12 יום, כשמצד ימין ינסה ג'ון מקיין לשמר את מורשת בוש ומשמאל ינסה ברק אובמה להביא לשינוי בממשל האמריקאי, ובוודאי שבדמותו, תדמיתו ויחס הציבור אליו, אחרי שבארבע השנים האחרונות האמון של הציבור האמריקאי במוסדות השלטון ואמינותם הלכה וכורסמה.
מייקל מור תיעד את המסע שלו בסתיו 2004 ובשנה שעברה הוא הציג בפסטיבלים את הסרט "קפטן מייק חוצה את אמריקה". הסרט לא זכה לביקורות אוהדות במיוחד. שנה אחרי הוא מעלה לאינטרנט את אותו סרט בגרסה אחרת, הפעם בשם "Slacker Uprising” (“מהפכת הבטלנים")*. בתחילה לא ברור מה אנחנו אמורים לקחת מהסרט: הוא נדמה בעיקר כפולחן אישיות של מייקל מור, העולה לבמות ברחבי אמריקה לקול תשואות ההמונים, והוא סופר לאחור לקראת יום הבחירות שאת תוצאותיו הסופיות אנו יודעים מראש, כך שקריאותיו של מור לצעירי אמריקה לקום ולדרוש שינוי נשמעות בקונטקסט הזה – ובפער שבין ארבע השנים שבין הצילומים והצפייה – כהכרזות נאיביות ונואשות שאין ביכולתן להשפיע על המציאות. אבל ככל שהסרט נמשך – וסופו של דבר זהו סרט הופעות – ואורחים נוספים עולים לנאום, ואפשר קצת לשכוח שהצילומים נעשו ב-2004 ולא כעת, מתברר שהשאלות המטרידות הן אותן שאלות ושממשל בוש עדיין לא סיפק להן תשובות, אם כבר הרי שהוא רק גרם למצב להיות גרוע יותר. ואז מתחוורת מטרת הסרט: במקום לצאת שוב לאיצטדיונים ולאודיטוריומים, מור מפיץ את הסרט באינטרנט כדי להגיע לאלה שהם עכשיו תלמידי קולג' ולהגיד להם: השאלות עדיין רלוונטיות, הכוח עדיין בידיכם (למרות שהסרט, למעשה, מוכיח ההפך, שהכוח אינו בידיהם).
"Slacker uprising” הוא גם דרך טובה להביט פעם נוספת אל תוך הרטוריקה של מייקל מור, רטוריקה שהציקה לי כבר ב"פרנהייט 9.11”. האם הוא מודע לכך ששיטותיו הם של איש ימין? שהוא משתמש באותן טקטיקות של שילהוב המונים ומשתמש באותה טרמינולוגיה כוחנית ומיליטריסטית, אבל הוא עושה את זה את זה כדי להצדיק את המועמד "הנכון"? האם זו טקטיקה של איש ממולח, שמבין את השפה היחידה שאותה ההמון מבין? או שזו הבעיה עצמה עם הדמוקרטיה האמריקאית, שהשיח עצמו לא משתנה, רק המשוחחים, ושבסופו של דבר העם האמריקאי לא מחפש נשיא, ולא מעניין אותו ימין או שמאל, הוא מחפש קיסר, מנהיג חזק. זו בוודאי הסיבה שבכל כך הרבה אסיפות כאלה מניפים אנשים בקהל כרזות "מייקל מור לנשיאות", כי אם הוא במילותיו – הפטריוטיות, הצבאיות – מצליח לשלהב אותם, למה שהוא עצמו לא יהיה בבית הלבן, במקום רק לקדם אחרים? אלה הרגעים המבהילים בסרטים של מור, בהם נדמה שגם הימין האמריקאי וגם השמאל – כולל מור עצמו – הם אלטרנטיבות קרובות למדי של פשיזם המוני.
סרט תיעודי נוסף, מבהיל עוד יותר הוא "Free For All”, והוא מתחיל בנקודה שבה סרטו של מור נגמר. הבמאי ג'ון וולינגטון אניס – דוקומנטריסט עם עבר בבימוי תוכניות מערכונים – חוקר מה קרה בבחירות לנשיאות ב-2004 ואיך ג'ון קרי הפסיד את אהיו. הממצאים של אניס הם שבאוהיו קרה בדיוק אותו דבר כמו שקרה בפלורידה ב-2000, כשאל גור הפסיד לג'ורג' בוש את הנשיאות, למרות שזכה במניין רוב הקולות. אניס מציג את התחקיר שלו באופן שאמור להיראות קליל, לעיתים היתולי, והוא לא ספק מושפע קצת יותר מדי ממייקל מור, אבל גם מהתחקירים הקומיים של "הדיילי שואו" הסאטירית. הטון הקליל הזה מחליש את ממצאיו: שבכוחו של איש אחד, אם הוא מוברג במקום הנכון, להטות את תוצאות הבחירות לנשיאות באופן שהחוקיות שלו מוטלת בספק. עכשיו צריך לחכות עד ארבעה בנובמבר ולראות האם הצעירים של מייקל מור ייצאו להצביע בבחירות, והאם אי הסדרים בתהליך ההצבעה עצמו – כפי שקרו ב-2000 (והומחזו בסרט העלילתי "ספירה חוזרת" שיוקרן ב-4.11 ביס) או ב-2004 (ומוצגים בסרטו של אניס) לא ימנעו מברק אובמה להגיע לבית הלבן. אבל איש אינו אומר: ואם יגיע לבית הלבן, איך תיראה אמריקה בעוד ארבע שנים?
(פורסם ב"פנאי פלוס", 22.10.2008)
נ.ב:
* למרבה האירוניה, הצפייה בסרט של מייקל מור מוגבלת. ראשית, צריכים להירשם לאתר. שנית, צריך לגלוש ממחשב אמריקאי בלבד (דבר שקל לארגן עם אתרים או תוכנות שיודעים לשנות את כתובת ה-i.p של מחשבכם). כמו כן, אי אפשר לדעת כמה פעמים כבר נצפה הסרט.
סרט נוסף, “קרופורד", שהוצג בפסטיבל ירושלים ועוסק בעיירה בה קנה בוש את חוותו, יוצג בבכורה אינטרנטית באתר hulu.com. גם כאן, הכניסה היא רק לגולשים אמריקאיים.
ויש גם את "אין לזה סוף", של צ'רלס פרגוסון, שהיה מועמד לאוסקר. הסרט נצפה ביו-טיוב רק 54,000 פעמים. לא כמות שתבצע מהפך.
מייקל מור תרם לדעתי לא מעט לבחירה של בוש. שביעות הרצון העצמית והבוז לאמריקה מאוד מרגיזים אמריקאי פשוט והגון. כל חגיגות השנאה של מור הוסיפו אנטגוניזם בקרב הרוב יותר מששיכנעו את המשוכנעים ללכת ולהצביע קרי
קרופורד ישודר ביום שלישי השבוע בערוץ 8.
Slacker Uprising במלואו, לא רק לתושבי ארה"ב:
(אצלי עובד רק ב-FireFox משום מה)
מור הפך עצמו לבדיחה, וההשפעה שלו בארה"ב הפכה בשנים האחרונות למוגבלת למיעוט קיצוני ומתלהם. נושא לבדיחות ופארודיות, שמשערים שסרטו הופץ ברשת רק מכיוון שבקולנוע אף אחד כבר לא היה הולך לראות אותו. פרופאגנדה שטחית וצעקנית, אגב, מעולם לא היתה מוגבלת לצד אחד של המפה הפוליטית, ושמאל וימין השתמשו בה באותה המידה. אותו הדבר בנוגע לפולחן אישיות.
באופן אישי, אחרי שציפתי ב"Manufacturing Dissent", סרט תיעודי אינטליגנטי שחושף לא מעט מהמניפולציות והשקרים שמור משתמש בהם בסרטיו, אני לא מסוגל לראות עוד סרט שלו.
אוטו
בלי להביע דעה על מור או על סרטיו, ומבלי לראות(עדיין) את הסרט שהזכרת, אני רוצה לעמוד על זכותו של הדוקומנטריסט לביים ולמנפלץ כאוות נפשו. כמובן, זאת בהשגה חשובה שהוא לא משקר. אך גם הגדרת השקר תלויה בפרשנות, וכך אפשר להיכנס לסוגייה ארוכה ומתישה, שאין זה המקום בשבילה, שחוקרת את הרעיון הדוקומנטרי ומשמעותו.
🙂
מעין אוף טופיק טופיקי: אין לי מושג איך יראו השנים הבאות בבית הלבן אם אובאמה יבחר, ואין לי ספק שהוא לא יהיה האביר על הסוס הלבן שבעקבות בחירתו הכל יהיה טוב ונפלא ונהדר. זה לא יקרה. אבל כשאני חושב על האלטרנטיבה, אני נחרד עוד יותר. הבחירה פה היא לא בין טוב מוחלט לרע מוחלט, אלא בין סביר לבלתי סביר. ומקקיין, גם אם אינו בוש, הוא בעיני בלתי סביר. גם אם לא אתייחס למצע שלו, הרי שדבר אחד הוא כבר הוכיח קבל עם ועדה: לקבל החלטות סבירות הוא לא יודע, ושרה פיילין מעידה על כך יותר מכל. אם כך הוא מקבל החלטות טרם בחירתו לנשיא, מה יהיה לאחר שאולי יבחר? זה לבדו הופך אותו בעיני לבלתי כשיר לתפקיד, וזה לבדו מספיק לי כדי שאחזיק אצבעות לבחירתו של אובאמה.
אני דווקא לא מסכימה עם הקביעה שלך שקולנוע לא יכול לשנות מציאות. הוא בהחלט מבנה אותה בצורה מובהקת (שאריות מהתואר בתקשורת…) אבל גם בעל היכולת לשנות אותה. דוגמא טובה לכך היא הסרט 'לאכול בגדול' של מורגן ספרלוק שיצא ב-2004. לא אטען שהוא היה הגורם לגל הבריאותי ששטף את העולם לפני כמה שנים, אבל הוא בהחלט תרם למודעות של סכנות המזון המהיר. עובדה שכמה חודשים לאחר יציאת הסרט מקדונלדס שינתה בלונדון את הלוגו שלה לסימן שאלה, לנוכח הפגיעה בתדימתה על רקע הסרט של ספרלוק, וב-2005 הם כבר החלו להדפיס ערכים תזונתיים על הצ'יפס וההמבורגר לצד הסלטים שהם התחילו למכור.
מסע הבחירות של אובמה הוכיח בבירור שאכן חל שינוי של השיח בחברה האמריקאית, שברובה התעלמה מההשמצות האישיות ההזויות עליו ואף סלדה מהקמפיין הנגטיבי של מקיין. אובמה מתרכז בנושאים החשובים ולא בחיפוש אחר שערוריות שאינן רלוונטיות למסע הבחירות. בעשותו כך הוא מביע אמון בחברה האמריקאית וביכולתה לשפוט או להעריך את המועמד לפי המצע שלו.
I really enjoyed the blog post. It is always nice when you can not only be informed, but also entertained!
Peculiar this post is totaly unrelated to what I was searching google for, but it used to be listed at the first page. I guess your doing one thing proper if Google likes you sufficient to put you on the first page of a non related search.
Thanks a million. That was interesting knowing
Do you like my site?
I came across this good from you out of pure luck and not believe it is fortunate enough to express too as credit you to definitely obtain a job well done.