מילים טובות להגיד, או לכל הפחות להרהר בהן, רגע לפני יום כיפור

אני מודה. להיות מבקר קולנוע אינו נתיב הקריירה הברור מאליו עבור מי שמחפש לקיים אורח חיים רוחני. בכלל, עולם התקשורת מלא מהמורות רוחניות שקל לא לשים לב אליהם ביומיום. אני בדרך כלל מנסה להתחמק ממכשלות כאלה, לפחות בשנים האחרונות. ניסיון לצמצם את לשון הרע, לנסות למתן את הציניות, לנסות להתייחס בכבוד ליצירות שאנשים עבדו עליהן והשקיעו בהן זמן וכסף, גם אם לא אהבתי אותן. אבל זה לא תמיד מצליח. לפעמים הדם נדלק וטקסט חריף וארסי נורה מהמקלדת. וגרוע מזה, לפעמים גם כשנדמה לי שאני כולי רגישות ואהבת אדם, הטקסט נקרא על המסך של אחרים באינטונציה אחרת, ומובן אחרת. וכן, גם כשנדמה לי שאני לא מעליב איש ורק מנסה לנהל דיון ענייני, יש המון אנשים שעשויים להיעלב, גם בלי שרציתי. ראיתי את זה השנה בעת הקרנות האקדמיה: בכל פעם שהחמאתי לסרט מסוים, קיבלתי 20 טלפונים או מיילים נעלבים מיוצרים של סרטים אחרים על כך שאני תומך בסרט אחד ולא בסרטם. קשה לצאת מזה בשלום. אז כן, גם דיון שאני חושב שהוא ענייני ותרבותי ונטול השמצות יכול להעליב. ומניסיוני, ראיתי לא מעט יוצרים שנעלבים גם כשמחמיאים להם על הסרט (כי המחמאה לא היתה על מה שהם חשבו שהוא עיקר הסרט). והכי מתסכל: הנעלבים הכי גדולים הם אלה שמסיבה כזו או אחרת לא כתבתי עליהם מילה. מכל אלה, מכולם, מכולכם, אני מבקש כעת סליחה. בין אם העלבתי במודע, או אם העלבתי בעקיפין, או אם פגעתי מבלי שבכלל התכוונתי או ידעתי, ורק בגלל המקצוע הפרובלמטי הזה שבחרתי בו, שממש מפיל לי את הלב בימים שלפני יום כיפור. אז לכולם, סליחה. אני מקווה שהיא תתקבל.

ומצידי, אני סולח ומוחל לכל מי שפגע בי והעליב אותי – בפניי (בפייסבוק, בטוקבקים) או מאחורי גבי (לפעמים ממש מאחורי גבי, בשורות מאחוריי בהקרנות בסינמטק) – לכל מי שהכעיס והקניט אותי. מוחל, מוחל, מוחל. לא מוכן שאיש ייענש משמיים בגללי. שתהיה שנה טובה, גמר חתימה טובה, ושתהיה לנו שנה של דיונים איכותיים על אמנות, בלי נעלבים.

נתראה כאן אחרי הצום ונתחיל להתעסק עם פסטיבל חיפה.

ציוץ