לורי ולו
אני אשכרה נרגש. הערב: לורי אנדרסון, אלילה שלי, בהיכל התרבות עם ההופעה החדשה שלה, "Homeland". ואיתה על הבמה בשני שירים יהיה לו ריד, בן זוגה, גם אליל בקרב פלגי המשפחה.
הנה, מתוך ההופעה: "אמנות השיחה האבודה", אחד השירים שאני מניח שהם יבצעו יחד הערב
והנה, מלפני עשור, לו ריד מזמין את לורי אנדרסון להצטרף אליו לשיר שלו:
רוצה גם ללכת
הייתי..
ואוו. פשוט ואוו.
הייתי אתמול בלורי אנדרסון. היה…לא יודע איך להגדיר. מעניין. יפה נורא. אפילו מרגש לפרקים. קודר. מצחיק. סרקסטי. פסימי.
רקע : אני לא ממש מכיר את היצירה של לורי אנדרסון. אני מכיר את "או סופרמן" (ואוהב אותו מאוד), את "השפה היא וירוס" (וגם אותו אוהב), ו…זהו, פחות או יותר. כנ"ל לגבי לו ריד. את "רק מומחה" (משיאי המופע) ראיתי לראשונה כאן באתר, לפני כשבועיים. כך שלמעשה, באתי למופע כדף כמעט חלק.
לורי אנדרסון מציירת תמונה קודרת של אמריקה 2008. אומה מסואבת, שמנה, עצלה, טיפשה, עייפה, שנותנת לאחרים להחליט ולעשות בשבילה (מי אמר וול-אי ?). שיא המופע בשבילי היה קטע שבו היא מדברת בקול של גבר משועשע על מה שהיה פעם, ומה שקורה היום, ואז, בקול כמעט בוכה, היא מנסה לעורר את כולם : "יש צרות במכרה" (מי שיראה את המופע היום, יבין). לורי אנדרסון בתפקיד נביא הזעם בשער.
רוב השירים מחוברים אחד לשני, כשרק שינויי תאורה נותנים להבין שעברנו לשיר אחר. אין כמעט הפסקות להתפרקות של הקהל בצורה של מחיאות כפיים. מוזיקה קצת מדידטיבית, שגרמה לרוחי לנדוד מדי פעם, ולריכוז שלי להתרופף. אבל היה בזה גם משהו…מאוד יפה (זה מוזר לי להגיד את זה על הופעה פוליטית, אבל זה מה שהרגשתי). ואז, בבת אחת, Thank you and good night.
וגם יצירתו של לו ריד אינה חלק מהקאנון שלי, ולכן, לא הרגשתי את ההתרגשות של כולם, כשהוא עלה לבמה. אבל "אמנות השיחה האבודה" הוא שיר מהמם.
בסך הכל, חוויה מרגשת ומעשירה.