עשיריות, פלוס מינוס
השבוע הזה נגמר עוד לפני שהתחיל. הייתי עם אדם גרינברג ביום ראשון בסם שפיגל, ואתמול ביום צילום תיעודי. ובין לבין אני רואה איך עונת האוסקר תופסת תאוצה ואני לא עומד בקצב. היום בצהריים יפורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב, אתמול פורסמו המועמדים לפרסי הסא״ג (גילדת השחקנים), שפחות או יותר העיפו את רוברט רדפורד מהמירוץ לאוסקר, אחרי שכבר חשבו שהוא המועמד הוודאי לזכייה. ובימים האחרונים קראתי את יובל אדלר, הבמאי של ״בית לחם״, מתייחס לעובדה ש״עומר״ של האני אבו-אסעד דומה לסרט שלו, ואת האני אבו-עסאד מתייחס לעובדה ש״בית לחם״ דומה ל״עומר״ שלו; ראיתי את רשימת עשרת סרטי השנה של ה-AFI, שמתוכה רק שלושה הוצגו עד כה בישראל; את רשימת עשרת סרטי השנה של המגזין ״סייט אנד סאונד״; את רשימת עשרת סרטי השנה של ״האוזן השלישית״ (מבין אלה שיצאו השנה בדי.וי.די); את סרטי השנה של איי.או סקוט (האחים כהן במקום הראשון, ״למלא את החלל״ עם ציון לשבח) ואת סרטי השנה של מנולה דרגיס (שניהם מה״ניו יורק טיימס״).
אבל עונת סיכומי השנה לא באמת יכולה להתחיל לפני שג׳ן איפ משחררת המגנום אופוס השנתי שלה. ג׳ן איפ היא עורכת מוונקובר שכבר כמה שנים משחררת בדצמבר קליפים ויראליים מופלאים למדי המסכמים בשוט ובזמר 300 סרטים בשבע דקות (ללא היררכיה, מכל הבא ליד). הפתיחה והסיום מוצלחים במיוחד:
הנה אינדקס הסרטים המוזכרים בקליפ.
כמעט 20 שנה עברו מאז, אבל אף אחד לא היטיב לסכם את הקטע של "האוזן השלישית" כמו החמישייה הקאמרית. אתם זוכרים את המערכון ההוא: לקוח עומד עם סרט ליד הדלפק באוזן והמוכר אומר לו ככה בהערת אגב, "אתה יודע מי עשה לו את הבום, כן?"
יש כאן ילדים!