״היא״, ביקורת
״היא״. הוא
זו פעם שניה שזה קורה לי החודש. הצילו. אני נכנס לסרט, אני חושב שהשליש הראשון שלו מופלא. ואז… בבת אחת – הסרט נגמר לי. נכבה. הוא ממשיך וממשיך ואני מרגיש שכל מה שהיה לו להגיד, כבר נאמר. זה קרה לי עם ״הזאב מוול סטריט״ ועכשיו פעם שניה עם ״היא״ של ספייק ג׳ונז. זה הסרט שהכי חיכיתי לו העונה ובמשך 45 דקות הייתי בעננים איתו. סצינת הסקס הווירטואלית בין תיאודור (חואקין פיניקס) ומערכת ההפעלה הממוחשבת שלו (בקולה של סקרלט ג׳והנסון), סצינת המתרחשת כולה על פריים שחור עם קולות בלבד, היתה בעיניי שיא הסרט. השעה ורבע הבאים, שהיו בהם רגעים יפהפיים, כבר ריחפו בלימבו של התרחשויות.
אבל 45 הדקות הראשונות, שהכילו את כל הפילוסופיה של הסרט, היו נהדרות. הרעיון סביב המהות הווירטואלית של האהבה, שיש בה משהו שהוא מנותק מפיזיות. יש בזה משהו מאוד עכשווי, כמובן, אהבה בעידן המחשב וכל זה, אבל יש בזה רעיון בסיסי מאוד, קלאסי, על אהבה סביב מילים ורעיונות, ולא סביב יופי או גופניות. ויש גם את סיפורו של הגבר האמריקאי שממחזר שוב ושוב את יחסיו עם הנשים בחייו. כשם שהוא איבד את אשתו, שעזבה אותו בגלל מגבלותיו, כך גם כשהוא מוצא לעצמו אהבה וירטואלית, כזו שלכאורה יכולה להיות מתוכנתת להתאים לצרכיו, גם שם הוא מפשל. והכל חוזר לזה שהוא משחזר עם אהבותיו את יחסיו עם אמו.
ותוך כדי הסרט, בעודי יושב מוקסם ומתוסכל, אני בוחן את מערכות היחסים שלי עם ספייק ג׳ונז, ועם ארבעת סרטיו הארוכים. מדובר בבמאי הווידיאו קליפים הכי נפלא של 20 השנים האחרונות. אני מעריץ שלו. אבל התסכול שיש לי מ״היא״ הוא בדיוק התסכול שהיה לי מ״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״, סרטו הראשון. עוד סרט שחיכיתי לו, ובסוף המערכה הראשונה שלו הרגשתי שהרעיון המבריק ויוצא הדופן שלו לא משתווה לסרט. ואז הגיע ״אדפטיישן״, סרט אהוב עלי מאוד, אבל אם אני צריך להיות כן, אני מודה שהאהבה הגדולה שלי ב״אדפטיישן״ שמורה לתסריט הנפלא, ולא לבימוי. לפני ארבע שנים היה את ״ארץ יצורי הפרא״, ופה כבר התלהבתי לגמרי. זה הסרט של ג׳ונז שאני הכי אוהב. מפה לשם אני צריך כל הזמן להזכיר לעצמי ש״שמש נצחית בראש צלול״, אחד הסרטים האהובים עליי משנות ה-2000, לא היה של ספייק ג׳ונז אלא של מישל גונדרי. אני תמיד מתבלבל. אבל זה ברור לי: כי הדבר שאני אוהב בספייק ג׳ונז זה את צ׳רלי קאופמן.
ובסוף השבוע האחרון אני קורא את עמיתיי נשפכים מ״היא״, ואני מקנא בהם נורא. ככה גם אני רציתי להרגיש כשישבתי בסרט. הם ראו את הסרט כמו שאני רציתי לראות אותו. אבל הוא לא היה שם. ומרוב חשש שאולי החמצתי משהו, צפיתי בו שוב. והוא יפה נורא (ואני ממש רוצה את המכנסיים גבוהי הגזרה שכל הגברים לובשים בסרט). אבל יש בו, בעיניי, חלל רגשי נורא גדול. הנה הביקורת שלי עליו:
פורסם ב״פנאי פלוס״, 8.1.2014
לפני עשר שנים ביימה סופיה קופולה את ״אבודים בטוקיו״, עם סקרלט ג׳והנסון בתפקיד הראשי. ג׳והנסון מגלמת בסרט ההוא אשה צעירה, נשואה טריה, שמגיעה לטוקיו בגלל העבודה של בעלה כצלם רוק. הוא עובד, היא משועממת, ואגב כך משיקה מערכת יחסים אפלטונית וקצרת טווח עם כוכב קולנוע שמשמש יותר כמנטור לחיים מאשר מאהב. קופולה הודתה שהסרט נרקם בראשה כשהתלוותה למסעות העבודה של בעלה דאז, ספייק ג׳ונז, שהיה אז במאי הקליפים הכי מבוקש מעולם.
קופולה וג׳ונז התגרשו זמן קצר אחר כך. וכעת, עשר שנים אחרי, הוא מביים את סרט האהבה הראשון שלו, שקשה שלא לראות בו מעין תגובה שלו ל״אבודים בטוקיו״: שוב סיפור אהבה ללא מימד פיזי, שהוא גם סיפור על החלמה מלב שבור. ושוב הבחורה היא סקרלט ג׳והנסון. הנופים אליהם משקיפים הגיבורים אינם של טוקיו אלא של שנחאי, שמגדליה המוארים מגלמים את תפקיד לוס אנג׳לס של העתיד. עשר שנים זה לקח לו, אבל דומני ש״היא״ הוא נסיונו של ג׳ונז להתגבר על הפרידה שלו מסופיה קופולה. לא מאמינים לי? תראו עד כמה דומה רוני מארה, המגלמת את האקסית של הגיבור בסרט, לקופולה.
ב״היא״ מגלם חואקין פיניקס את דמותו של כותב מכתבים מקצועי שחי בעתיד הלא מאוד רחוק. הוא איש של מילים ותפקידו לעזור לאנשים לנסח מכתבים לקרוביהם – מכתבי אהבה, מכתבים משפחתיים, מכתבים עסקיים. הוא חי את חיי הרגש של אנשים אחרים, והוא עצמו מנותק. הניתוק הרגשי הזה עלה לו במחיר נישואיו: גיבורנו נמצא בתהליך גירושים מאשתו.
ואז נכנסת לחייו מערכת הפעלה חדשה למחשב שלו. עוד שדרוג אחד מיני רבות לחיינו הדיגיטליים, אבל הפעם עם חידוש: למערכת ההפעלה הזאת יש כבר יכולת למידה ואינטואיציה. היא כבר בעלת מודעות. וחוץ מלנהל את המחשב, היא יכולה ליצור אינטראקציה אנושית על פי ממשק לפי בחירת המשתמש. גיבורנו בוחר בממשק נשי, העונה לשם סמנתה (אותה מגלמת ג׳והנסון בקול בלבד). סמנתה היא כמו סירי של אייפון או כמו הקול שמדריך אותנו בתוכנות ניווט. היא מגיבה להפעלות קוליות, אבל בהדרגה גם מפתחת אישיות. יכולת הגישה האינסופית שלה למידע מקוון ויכולת הלמידה שלה את תגובות האדם שמולה יוצרים אשליה של אנושיות. ואכן, עד מהרה גיבורנו מתאהב בה.
כותב המכתבים שבור הלב שמתאהב בזכות מילים הוא הבסיס למחזה ״סיראנו דה ברז׳רק״. בשנת 1984 יצר במאי קליפים אחר, סטיב בארון, סרט עלילתי כמעט דומה בשם ״חלומות אלקטרוניים״ שהיה גם הוא גרסה ממוחשבת לסיפורו של ״סיראנו״. שם זה היה מחשב שמקבל משימה מבעליו לכתוב שיר אהבה לחברתו, ותוך כדי ניסיונותיו של המחשב להבין מה זה ״שיר״ ומה זאת ״אהבה״ הוא (המחשב) מתאהב בבחורה. שם היה זה ג׳ורג׳יו מורודר (יחד עם חברי הליגה האנושית) שהיו אחראים על המוזיקה, ואצל ספייק ג׳ונז זו ארקייד פייר שמלחינה את הפסקול.
בעיצוב העתידני (אבל לא העתידני מדי) ובקשר הראשוני שבין הגבר והמחשב שלו מצליח ג׳ונז לצייר פורטרט כמעט עכשווי של אינטארקציה אנושית רגשית, לשם, אולי, העולם מתקרב. הקרבה בין מערכות יחסים ובין מערכות הפעלה מעולם לא היה קרוב יותר.
ג׳ונז אומר כאן משהו כבר על ההווה שלנו, בו מערכות יחסים שלמות נרקמות בסמ״סים, וואטסאפים, מיילים וסטטוסים בפייסבוק, ללא מגע יד אדם. החשש ממחויבות הופך את העולם הרגשי לווירטואלי לחלוטין, ואנונימי משהו, בו כל אחד מאמץ לעצמו דמות ואותה הוא מנהל בשלט רחוק. ג׳ונז רואה את העתיד הזה משתדרג: התוכנות כבר ילמדו אותנו, וייתנו לנו מענה רגשי שלם. ויתרה על זאת, יצליחו להתפתח רגשית לרמה כזאת שהן – התוכנות – יוכלו לחוות אהבה מצידן (או לפחות להעמיד פנים, סימולקרה של אהבה). המשל העתידני של ג׳ונז הוא תמונת מראה משעשעת על ההווה שלנו, בו הקשר הרגשי העמוק ביותר שאנחנו מנהלים הוא עם המכשירים שלנו. זה קשר כפייתי, הדומה יותר להתמכרות מאשר לאהבה.
ולכן, במשך כמעט 45 דקות, ״היא״ הוא סיפור אגדה קסום ומלאנכולי על אדם שסובל מנכות רגשית שנקשר לקביים שעוזרים לו, ואז מגלה שכל העולם בדיוק כמוהו. אלא שאז, הסרט היפה, המיוחד, המקורי והרגיש הזה פשוט נעמד במקום. כל רעיונותיו הגיעו למיצוי ואין תפנית חדשה שמגיעה ומצליחה להפיח חיים חדשים בעלילה.
זה טראגי, כי ג׳ונז הוא אחד הבמאים היקרים לי – כיוצר קליפים, כבמאי סרטים קצרים, וגם במעט הפיצ׳רים שיצר (ובייחוד ב״אדפטיישן״ וב״ארץ יצורי הפרא״, סרטו הקודם שאהוב עליי מאוד). בכל הסרטים האלה עוסק ג׳ונז בגיבור שנקשר למשהו שאינו קיים: חיות פרי הדמיון בחלומו של ילד ב״ארץ יצורי הפרא״, דמויות בדיוניות ב״אדפטיישן״ ותודעתו של שחקן נרקיסיסט ב״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״. ״היא״ הוא השלמה נהדרת לגלריה הזאת, והגיחה הראשונה של ג׳ונז לסיפור אהבה. אלא שזו גם הפעם הראשונה שג׳ונז ישב וכתב את התסריט לחלוטין לבד – בסרטיו הקודמים היו לו את צ׳רלי קאופמן ואת דייב אגרס שיעזרו לו וימקדו אותו. ומשהו שם מוחמץ לחלוטין. יתרה מזאת, גם סיפור הפקת הסרט מעיד על מצב מבולבל מאוד. ג׳ונז צילם את סרטו כשסמנתה מורטון מגלמת בקולה (על הסט) את דמותה הממוחשבת של סמנתה הממוחשבת. ורק אחרי תקופת עריכה ארוכה, כשהסרט תקוע על אורך של שעתיים וחצי, הגיע ג׳ונז למסקנה שהתפקיד של מורטון בוצע באופן שגוי והוא הזמין את ג׳והנסון לבוא ולהקליט את הכל מחדש. ואז יצא לעוד השלמות. ואז קרא לסטיבן סודרברג שיבוא לעזור לו בעריכה כי הוא תקוע. אגב, ברדק דומה איפיין את ״ארץ יצורי הפרא״ והוליד בסופו סרט קסום ויפהפה, אבל הפעם משהו מהותי נותר חסר. הסרט עדיין מכיל אלמנטים קסומים ויפהפיים כמו שרק יוצר אקסצנטרי ואידיוסינקרטי כמו ג׳ונז יכול לייצר, אבל יש בו בור רגשי עמוק.
ואולי זה אני. אולי אחרי כל מה שאני מרבה לכתוב עליו, על גאולה באמצעות קולנוע, ועל כך שבין הבדיון ובין המציאות אני מעדיף את הבדיון, אולי יש רגע שבו זה פשוט מאבד את ההיגיון. הצלחתי להבין היטב את התאהבותו של הגיבור – שממילא נראה מעט תלוש מבחינה רגשית – בתוכנה וירטואלית שיודעת להפעיל רגש כאילו זו אפליקציה. למעשה, זה הדבר שהיה מבריק עבורי: שג׳ונז חושף את העובדה שהתאהבות דומה לסוג של תיכנות, ושמערכת הפעלה מהירה מספיק תדע לתפעל רגשות אנושיים על פי פרמטרים ידועים מראש. אבל את הצד השני לא הצלחתי להבין: למה שתוכנה תתאהב? חיכיתי וחיכיתי לגילוי הגדול שבו יתברר שזו הכל היתה מזימה, או אשליה, חיכיתי לשלב שבו יגיע מפנה משמעותי בעלילה שהלכה ונהייתה סטטית. וגיליתי שלג׳ונז נגמרו הרעיונות.
ועם זאת, הוא הצליח לנווט את ספינת החלל שלו לנקודת סיום נאה. אחרי הבלבול והשיטוט, יש לסרט רגע של התעשתות, והוא נחתם באקורד כמעט מושלם, אבל שלא ממש מצליח להציל עבורי את רוב הסרט מבעיה חמורה של פלגמטיות.
כנראה שבאמת ראינו שני סרטים שונים. אני מצאתי ש"היא" הוא אחד הסרטים בעלי הההשפעה הרגשית הגדולה ביותר שראיתי מזה שנים. גם אם נתעלם מכל שאר מעלותיו הרי שבמרכזו של הסרט עומדת סיטואציה טעונת רגשות. גדולתו של הסרט (ושל ג'ונז) שהצליח לגרום לי להזדהות עם שני הגיבורים: זה שקיים וזו שלא קיימת באמת. אין הישג דרמטי גדול יותר מזה. העובדה היא שהסרט הצליח להזיל דמעת התרגשות אפילו ממני יותר מפעם אחת במהלך ההקרנה, משהו שכמעט ולא קורה לי אף פעם.
וחוץ מזה אנחנו גם לא מסכימים בעניין המכנסיים גבוהי הגזרה. זה, ככל הנראה, היה הדבר היחידי בסרט שממש לא סבלתי.
הסרט ממש ריגש אותי. ואז הפרטים קצת פחות חשובים, לא?
אהבתי גם את העיצוב הרטרו-עתידני, כולל השפם, המכנסיים גבוהי הגזרה והארנק הקטן עם המצלמה שהוא המכשיר הפיזי שתיאודור מסתובב איתו, כולם נראים כאילו הם מהעבר ולא מהעתיד. יותר הגיוני שהעתיד יראה כך מאשר כמו בסרטי מד"ב מודרניים.
ספייק ג'ונז הוא במאי מאוד מרגש ולא שגרתי בעיני. כל הסיפורים שהוא סיפר בסרטים שלו היו כאלו שכבר ראינו מאה פעם בעבר, אבל איכשהו הוא הצליח לעשות עליהם טוויסט שגם אם המסקנה ברורה ולא מחדשת, זה עדיין עשוי היטב. אז החסרון היחיד של הסרט מבחינתי הוא שאנחנו, למודי נסיון, חיכינו למקום שבו מערכת היחסים תשבר. כי היה ברור שזה יקרה, כי זה חייב לקרות. זה באמת קרה, אבל זה היה מין הערת שוליים בסופו של הסרט. חלקו הארי דיבר על איך אנשים מתפתחים, ואיך מערכות יחסים מתפתחות, ואיך יש דברים שהם מעבר למילים ושאי אפשר ולא צריך להסביר אותם. הטכנולוגיה והתהיות שהיא מעלה, בכלל לא צד בסרט הזה.
אז זה לא שלג'ונז נגמרו הרעיונות, זה שהיו לו רעיונות אחרים משציפית 🙂
יאיר, אני מסכים בדיוק עם הביקורת שלך. עד עכשיו חיכיתי לקרוא מישהו שחשב כמוני וסוף סוף מצאתי. הסרט יפה, הוא עדין, הוא פיוטי והוא מלא באהבה לרגשות אנושיים. הוא ארוך מדי, אבל לא משעמם.
הבעיה הגדולה שלו היא שבאיזשהו שלב (לא בדקתי אם זה היה אחרי 45 דקות או מאוחר יותר) הוא נתקע במקום, ואז הולך אחורה וחוזר שוב לאותו המקום, ולא ממש ממריא משם. מרגיש כאילו שהכתיבה/עריכה התנהלו בצורה מפוזרת ולא היו ממש סגורים על עצמם. באמצע הסרט נורא התלהבתי כשחשבתי שהמסר שהסרט מנסה להעביר הוא דיי מהפכני ואומר- טוב, אז להתאהב במערכות הפעלה נראה לא אידיאלי, אבל אנחנו במאה ה-21 אז תתחילו להתרגל לרעיון כי הוא לא כזה נורא. אבל אז פתאום הסרט לוקח שוב צעד אחורה, ושוב מציג את ההתאהבות הזו כשלילית, ואז שוב כחיובית, והולך סחור סחור בין 2 נקודות משבר גדולות בקשר בין תיאודור למערכת ההפעלה, אבל מאבד את כל מה שהיה חדשני בו ולא באמת מצליח לרגש.
מסכים עם כל מילה. ממש ובדיוק מה שהרגשתי בסרט.
והתנצלותי הכנה בפני כל מי שהרגיש את דפיקות הראש שלי על המושב, זה נבע מתסכול.
הנה נקודה שהיא לדעתי מהותית בדיון על הסרט "היא" ואיכשהו לא ראיתי אף אחד עוסק בה – העבודה של תיאודור כ-"כותב מכתבים" לחיים של אחרים מכריחה אותו לזייף רגש על בסיס תדיר ולעשות את זה במיומנות ובאופן אמין, עד כדי כך שבסוף הוא צריך לסייג ולומר, "it's only somebody else's letters", ולדעתי יש פה פתח לשאלה, האם סמנת'ה עושה את אותו הדבר? האם סמנת'ה מזייפת רגש במיומנות כפי שאנחנו מצפים מבינה מלאכותית, כי זה מה שתיאודור בעצם צריך? האם היא מתחילה מלזייף ובסוף מרגישה באמת? כמו שהולכת המימרה האמריקאית, you've got to fake it until you make it? לדעתי זה יותר דיון על מגבלות התבונה מאשר אמירה (קצת בנאלית) על מערכות יחסים במאה ה-21 (כן כן, אנחנו דור מבולבל ומנוכר, שמענו כבר).
חבל יאיר, פספסת את מה שהוא בעיניי אחד הסרטים הטובים של העשור.
נכון, אחרי המערכה הראשונה הוא מאט את הקצב ולרגע מרגיש תקוע או נמרח, ונכון שמשם והלאה, עד לטוויסא האחרון, לא קורה לכאורה שום דבר משמעותי. אפשר בקלות לטעון שיש שם צורך בעריכה מאסיבית יותר או בפיתוחי עלילה קיצוניים יותר.
אבל זהו בדיוק, שהמקטע הספציפי הזה של הסרט, שמתאר בלי דרמות גדולות מדי את מערכת היחסים שנרקמת ומתפתחת בין הדמויות (לא רק בין חואקין לסקארלט, אלא גם בין כל אחד מהם לבין העולם שמסביב), הוא הלב של הסרט. הקצב האיטי והכמעט מדיטאטיבי של המקטע הזה הוא בדיוק זה שגורם לסרט להיכנס לך אל מתחת לעור, להתנחל שם ולעשות בך מעשים מגונים ונעימים. והוא גם המקטע שמעביר בצורה הכי יפה, ריאליסטית, אמינה וכמעט אגבית את השינוי שעובר על העולם.
הסרט הזה נשאר איתי מאז הצפיה ולא עוזב אותי, הן ברמה האינטלקטואלית והן ברגשית. הוא מתעסק בכל-כך הרבה נושאים שלכאורה אינם קשורים זה לזה, אבל מצליח לקשור את כולם ביחד ביד אמן, ועושה את זה באומץ ובחוכמה. התמכרות לטכנולוגיה, זהות מינית, התפתחות חברתית, יציאה מהארון, רומנטיקה, אינטלגנציה מלאכותית, שימוש בסרוגייט (בהרבה יותר ממובן אחד) ועוד ועוד.
והוא לא עושה את זה כמו נגיד טרילוגיית המטריקס, שמקיאה עליך רעיונות פילוסופיים ומקריינת אותם עבורך. הוא עושה את זה באמצעות ניואנסים קטנים וכמעט בלתי מורגשים בתסריט, בדמויות, במשחק, בעיצוב הסביבה, בפסקול ואפילו בצילום ובתאורה האינסטגרמים. מצד שני, הוא גם לא עושה סלט מכל הפילוסופיה הזו, לא מעמיס אותה על העלילה ולא בונה ממנה מגדלים באוויר, כמו נגיד "סינקדוכה ניו יורק" או "אדפטיישן" (אם כבר הזכרנו צ'ארלי קאופמן).
זה סרט שגרם לי לנהל את אחת מהשיחות היותר עמוקות שניהלתי מאז ומעולם. אחרי הסרט ישבנו אני וה"היא" הפרטית שלי, ודיברנו על כ"כ הרבה דברים, החל מהתפתחות אישית מול סטגנציה (שלי ושלה), דרך הצורך ליצור, הצורך לשחרר, התשוקות והמאוויים שלנו, ההתמכרות שלנו לטכנולוגיה, העתיד הקרוב והרחוק (שלנו אישית ושל האנושות), ההתפתחות של מערכת היחסים שלנו, הדרך שבה אנחנו משנים זה את זו ועוד. ובכל הנושאים, שבנו וחזרנו לסרט, וממנו יצאנו בחזרה אליי, אליה ואל העולם שסביבנו. ולבסוף כשנרדמתי, הסרט הזה התעקש להישאר איתי, כשחלמתי על מערכות הפעלה, רומנטיקה, סקס, משחקי מחשב הולוגרמיים, אהבת אמת, רובוטים עתידניים וסקארלט ג'והנסון. לא בהכרח בסדר הזה.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה איזשהו סרט עשה לי דברים כאלה.
ואחרי הכל, זה גם קולנוע כ"כ טוב וכ"כ אמיץ, בכל אספקט שהוא. משחק, תסריט, בימוי, תפאורה, תאורה, צילום, פסקול, אפילו VFX… הכל פה נועד לשרת את הסרט, והכל יושב בצורה מדוייקת, עדינה, לא שתלטנית ולא מחפשת תשומת-לב לעצמה. אם זה העיצוב של העולם והפרטים שבתוכו (המבנים, המסכים, הסמארטפונים או הבגדים), שנראים רק טיפ-טיפה יותר עתידניים משלנו, עד שהם מצליחים בו-זמנית גם להסוות את העובדה שמדובר במד"ב, גם לגרום לנו להרגיש שזה לגמרי העולם שלנו, וגם להיות אחד מסרטי המד"ב הטובים והחכמים שראיתי. אם זו דקה שלמה של בלאק (כמה אומץ צריך בשביל לקבל החלטה כזו!). אם אלו קטעים קצרים בדיאלוגים, שמקבלים בהמשך משמעות אחרת ושופכים אור על העלילה, על הדמויות או על העולם. אם אלו מונטאג'ים נוגים על רקע מוזיקת אינדי, או פלאשבקים שמשתלבים בתוך העלילה, או דמות טפשית ממשחק מחשב, שהופכת מגימיק משעשע לאלמנט שמקרין על הדמויות ועל העולם… כל האלמנטים בסרט הזה מתחברים בסוף כמו פאזל מושלם.
יאיר,
הייתי רוצה להציע מחשבה די קיצונית בקשר לביקורת שלך:
יש סרטים שאפשר להתווכח עליהם, ויש כאלו שלא.
אתה יכול לכתוב ביקורת מנומקת על למה "האזרח קיין" הוא חרא של סרט, אבל זה פשוט לא יהיה רציני.
אני חושב שזה אחד מהסרטים האלה. ולו רק כי הוא גורם לאנשים להגיב בצורות קיצוניות, ומזה אי אפשר להתעלם. גם אם באופן אישי לא התחברת, אני בטוח שיצא לך לקרוא איך הוא השפיע על אחרים. בוא נאמר שאני לא היחיד שמגיב אליו באופן קיצוני, וכבר קראתי ושמעתי אנשים שהוא גרם להם לבכות במשך שעות, או אנשים שמצאו בו עומקים ורבדים שאפילו אני לא מצאתי.
במקרים כאלה, אני חושב שחובתו של המבקר לומר "לא התחברתי", במקום להתנסח על הסרט בפסקנות. זו כמובן זכותך המלאה להסביר למה בדיוק לא התחברת, אבל אתה בעיניי חוטא לסרט ולעצמך כשאתה קובע לגביו קביעות חד-ערכיות כגון "יש בו בור רגשי עמוק".
אני יכול לתת כדוגמה את "דוני דארקו", סרט שאני אישית לא הצלחתי לאהוב, אבל אני מקבל את זה שהבעיה היא בי ולא בסרט. לא כי אני מפקפק בתחושות שלי, אלא כי אני פשוט לא יכול להיות אדיש להשפעה שלו על אנשים אחרים. אז אני אמשיך לומר שאני אישית לא הצלחתי להתחבר אליו, ואני יכול גם לנמק באריכות מה מבחינתי לא עובד בו, אבל כשאני פוגש באנשים שנשפכים ממנו, מתרגשים ומתפעמים, וגם מנמקים את כל זה באריכות ובתשוקה, אני לא יכול לעמוד מולם ולטעון שכל זה לא קיים שם ושאת הכל הם דמיינו, ולכן אני נאלץ לקבל בהכנעה את זה שהפספוס הוא כולו שלי.