15 ינואר 2014 | 21:01 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״עומאר״, ביקורת

״עומאר״. לי מר

האם “עומאר״ של האני אבו-אסעד יהיה מועמד מחר לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר? אם כן, זו תהיה המועמדות השנייה של אבו-אסעד לאוסקר (״גן עדן עכשיו״ היה הראשון). ובכך הוא יהיה אזרח ישראל (לשעבר? לא יודע מה הסטטוס שלו כרגע) השלישי שהיה מועמד פעמיים לאוסקר, אחרי אפרים קישון, משה מזרחי ויוסף סידר. ״יפה לנצח״ האיטלקי, ״משבר המעגל השבור״ הבלגי, ״גרנד מאסטר״ ההונג קונגי ו״הניצוד״ הדני יהיו, ככל הנראה, ארבעת המועמדים האחרים. האם ״עומאר״ יהיה החמישי?

בגלל שכל כך אהבתי את ״גן עדן עכשיו״, ״עומאר״ הוא סרט שמאוד חיכיתי לו. והוא מצטרף לסדרה ארוכה של סרטים שציפיתי להם, אבל שבסופו של דבר איכזבו אותי.

אבל יש עניין נוסף שמדאיג אותי. היום פורסמו הסרטים שישתתפו בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין. אין בה נציגות ישראלית. פסטיבל ברלין אהב לקדם סרטים ישראליים גם כשכל הפסטיבלים בעולם התעלמו מהם, והנה הוא מתעלם מהם. ובתחרות שהיתה בין ״בית לחם״ ובין ״עומאר״ על הטיקט לאוסקר, ״עומאר״ עלה שלב ו״בית לחם״ לא. אני מתפתה להגיד שמסתמן שהקולנוע הישראלי בזאת יצא מהאופנה. היו לו שנים טובות שבהן הפסטיבלים בקאן, ונציה וברלין לא יכלו בלעדיו, אבל זה כנראה חלף (הכוונה היא למעמד של הקולנוע הישראלי כמותג אופנתי, ולא על איכות הקולנוע הישראלי שאני חושב שנמצאת במצב מצוין. ולראיה, בפסטיבל פאלם ספרינס שננעל כרגע היתה נוכחות ישראלית מדהימה: ״הבן של אלוהים״, ״מקום בגן עדן״, ״פלאות״, ״בננות״, ״לצוד פילים״ ולצדם ״עומאר״).

תזכורת: כך נראה המפגש המרתק של האני אבו-אסעד עם הקהל התל אביבי בבכורת סרטו בסינמטק לפני שבוע.

הנה הביקורת הקצרצרה שלי על ״עומאר״:

פורסם ב״פנאי פלוס״, 8.1.2014

ב-2005 ביים האני אבו אסעד, יליד נצרת, את ״גן עדן עכשיו״, שלמרות שהוגדר כסרט פלסטיני (וצולם ברובו בתוך גבולות ישראל) היה אחד הסרטים היפים ביותר (והפרובוקטיביים ביותר) שצולמו באיזור הזה, בלי קשר להגדרתם הלאומית. הסרט זכה בגלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר ואבו-אסעד – שכבר עקר מנצרת להולנד – עבר להוליווד וניסה להשיק שם קריירה. בי-מובי אחד אחר כך ואסעד הבין שכדי להתבלט באמריקה הוא צריך לחזור הביתה. אז הוא חזר לנצרת ולשכם, גייס מימון מאנשי עסקים פלסטיניים, ויצר את ״עומאר״, סרט שבקווי המתאר שלו מזכיר במעט את ״בית לחם״ (גם כאן יש עניין עם משת״פ פלסטיני ומפעילו הישראלי), אבל הוא למעשה מלודרמה רומנטית, שייקספירית כמעט, המספרת על אופה פיתות שצריך לטפס על חומת ההפרדה כדי להתראות עם אהובתו, שאחיה הוא מפקד חוליית הטרור בה הוא חבר, המתכננת פיגוע ירי בחיילי צה״ל. לרגעים נדמה שהוא חבר בחוליה הזאת רק כדי להתראות עם האחות. הפיגוע יוצא אל הפועל והמרדף יוצא לדרך. אבו-אסעד יחד עם הצלם המעולה שלו, איהב אסאל, מצלמים את סצינות הפעולה עם אנרגיה עצומה ועם שימוש נפלא של לוקיישנים בסמטאות נצרת. ואם המפגש עם סוכן השב״כ שמציע לו חופש תמורת מידע מרמז שהסרט פונה לכיוון של מותחן, הרי שדווקא התסבוכת הרומנטית הצפויה והמסורבלת היא זו שתוביל את את החלטותיו ופעולותיו של הגיבור, ותרכך את האגרוף שהוא היה יכול להיות. לעומת ״גן עדן עכשיו״ שהיה מהודק כמו פצצת זמן, ״עומאר״ הוא סרט רפוי, שלא מגיע לשיא שפתיחתו הבטיחה.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״עומאר״, ביקורת”

  1. ערן 16 ינואר 2014 ב - 2:49 קישור ישיר

    אתה באמת חושב שיש מקום לדאגה? הרי בברלין לא היה סרט ישראלי בתחרות הרשמית מאז בופור (אם אני לא טועה), והפנורמה עוד לא הודיעו על כל הסרטים השנה, אז יש עוד מצב, לא?

    בכל מקרה הנה ארבעת הגדולים בשנתיים האחרונות (לא כולל דוקו):
    ברלין 2013: הנוער ורוק בקסבה
    ברלין 2012: שרקייה
    קאן 2013: מעל הגבעה והקונגרס
    קאן 2012: המשגיחים
    טורונטו 2013: מקום בגן עדן, פלאות ובית לחם
    טורונטו 2012: למלא את החלל, עלטה, נבלות, איגור ומסע העגורים וזייתון
    ונציה 2013: בית לחם ואנה ערבייה
    ונציה 2012: למלא את החלל, הירושה וחיותה וברל
    (אם שכחתי מישהו, סליחה)

    שלא לדבר על פסטיבלים פחות חשובים כמו לוקרנו, קרלובי וארי, סלוניקי, רוטרדם, טרייבקה, פאלם ספרינגס, סיאטל, וכו’

    ואגב לגבי פאלם ספרינגס, נתח ענק מהקהילה שם הם יהודים בגיל הזהב וסרטים ישראלים פשוט ממלאים שם אולמות ועושים לפסטיבל מלא כסף. אין מצב שזה הולך להשתנות בזמן הקרוב.


השאירו תגובה