25 ינואר 2014 | 20:04 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״גנבת הספרים״, ביקורת

“גנבת הספרים״. אוי, כמה קשה היה להיות ארי בגרמניה במלחמת העולם השניה

ובפנים: גם כמה מילים על החדש של קלוד לנצמן. שני סרטים שיוצאים בארץ (כמה משונה) לכבוד יום השואה הבינלאומי.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 21.1.2014

מדור זה נכתב בשבוע שבו עברה בקריאה טרומית בכנסת הצעת חוק תמוהה, משונה ומקוממת שרוצה לצנזר את המילה ״נאצי״ מהשפה העברית. אם עד כה לקרוא למישהו ״נאצי״ היה פשוט מעשה לא יפה ולא מנומס, וגם בעייתי מבחינה משפטית בכל הקשור לחוקי לשון הרע, בקרוב, אם החוק המטופש יעבור, זה יהיה גם פלילי. לצנזר מילים מהלקסיקון על ידי חוק שהופך את המשתמש לעבריין? זה קצת נאצי, לא? וכדי להבליט בפנינו את האירוניה, החוק הזה מגיע רגע לפני יום השואה הבינלאומי, שנקבע ל-27 בינואר, יום שחרור מחנה אושוויץ.

וכאילו זה לא מספיק אירוני, תראו מה עושים מפיצינו החביבים: ממנפים את יום השואה הבינלאומי כדי למכור לכם סרט חדש על השואה בשם ״גנבת הספרים״. המילים ״נאצי״ ו״ציני״ נשמעות נורא דומות, לא?

אבל מזל שהחוק דנן עוד לא בתוקף. כי אם הוא כבר היה עובר הרי שהייתי יכול לכתוב לכם ש״גנבת הספרים״ הוא סרט על הנאצים, אבל לא הייתי יכול לכתוב שהבמאי שלו ביים את הסרט כמו נאצי. אז ננסה ללכת סחור-סחור וננסה להתנסח בעדינות. כמו למשל: מעולם לא הבנתי כמה כיף היה בליל הבדולח עד שלא ראיתי את ״גנבת הספרים״. זוויות הצילום הגבוהות, הכוריאוגרפיה שהציגה את הכאת היהודים כמו קטע מחול, והאופן שבו דפי הספרים הקרועים התעופפו באוויר כמו בתוך חיזיון חורף קסום, הפכו את הרגע הזה למרגש ושובה לב. אלה בטח היו ימים יפים ברייך השלישי.

המסר הכללי מ״גנבת הספרים״ הוא ״כמה מסכנים היו הגרמנים במלחמת העולם השניה״. כן, היה את היטלר, אבל היו גם גרמנים נחמדים ששנאו אותו, שהחביאו יהודים ושהתנהגו ״כמו אנשים רגילים״, וגם הם סבלו כהוגן במלחמה. אפילו פעמיים, פעם אחת מידו של היטלר ופעם שניה מידן של בנות הברית, שהפציצו את בתיהם מהאוויר. באמת, ״גנבת הספרים״ פקח את עיניי לסיוט שבטח זה היה להיות ארי בימי השואה.

מספרים שרב המכר עליו מבוסס הסרט היה יפה ומרגש. אני יכול להבין את זה. בבסיס כל הסיפור הזה ניצבת תחבולה ספרותית: הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מלאך המוות. אני מניח שבספר, כשנקודת המבט הזאת היא היחידה שנשמעת, יש לה תוקף – יכולת אבחנה, ומן הסתם לא מעט אירוניה. בסרט, בו קולו של מלאך המוות נשמע בעיקר בפתיחת הסרט וסופו, זו החלטה תמוהה, שהופכת את הקריינות למעט מביכה.

זהו סיפורה של ילדה גרמניה שנמסרת למשפחה אומנת רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בכל פעם שהיא נתקלת במוות, היא אוספת לעצמה ספר – ראשית בהלוויית אחיה, ושנית בטקס שריפת הספרים בליל הבדולח, ובשלישית כשהיא פוגשת יהודי המסתתר מהנאצים. ומילדה אנאלפביתית היא הופכת, תחת הדרכתו של היהודי המסתתר, למישהי שיודעת קרוא וכתוב, ונבלעת לתוך עולם של ספרים וכתיבה. התימה של כוח המילה – והסוד המחייה של המילים על פי הרוחניות העברית, כפי שמלמד אותה היהודי שבמרתף ביתה – ויכולתה של הגיבורה לשנות את גורלה ברגע שהיא מתרגמת את המציאות לסיפור, נמצאת בסרט ברמיזה, והיא מרגעיו היפים. אבל זה מעט וחטוף. בשאר הזמן, הבמאי בריאן פרסיבל (״אחוזת דאונטון״) מביים סרט ילדים קיטשי למדי, שלוקח רעיון שנראה כאילו נתלש מתוך ״החותם השביעי״ של ברגמן (שיחות עם המוות), ומלפף אותו עם ״אנה פרנק״ ו״היפה והחיה״ של דיסני ליצירת סרט מתוק, עדין ורווי נוסטלגיה לגרמניה בימי המלחמה. זה קצת מגעיל.

ובכל זאת, נוכחותו של מלאך המוות (בקולו בלבד) מעניקה לסרט הזה נופך קודר, שרומז לנו מתחילתו שסרט העוסק בשואה לא יכול להיות סרט שבו החיים מנצחים, אלא דווקא המוות הוא השולט. הדיון הביקורתי-האקדמי סביב סרטי שואה נע, לא מעט, סביב הנקודה הזאת: האם זה מוסרי להציג סרט שואה עם סוף טוב? זו היתה הביקורת שנשמעה לא מעט סביב ״רשימת שינדלר״ של ספילברג: איך יתכן לעשות סרט שואה הנגמר בהצלה ובגאולה? (אני לא מסכים עם הביקורת הזאת, אני חושב שתפקידו של הקולנוע, ושל האמנות, הוא לספקלנו גאולה, או לפחות לרמוז שהאופציה הזאת קיימת).

אחד האנשים שבשמם נאמרה הביקורת הזאת הוא קלוד לנצמן. לנצמן שיחרר ב-1985 את יצירתו המונומנטלית ״שואה״, כמעט עשר שעות תיעודיות, מעשר שנות תיעוד, שיוצאות מתוך נקודת המוצא התשתיתית: שעל השואה אסור לעסוק באמצעים דרמטיים, בידיוניים וללא שחזורים. לאף במאי, טוען לנצמן, אסור לשחזר סצינות מימי השואה (מה שמעלה עכשיו שאלה מוסרית כלפי סצינות השחזור של סטיב מקווין ב״12 שנים של עבדות״: במאי שחור מדריך שחקן לבן להצליף בשחקן שחור, כדי ליצר אשליה של ימי העבדות האכזריים. האם זה מוסרי מצד הבמאי לייצר סיטואציה כזאת? האם הערך החינוכי של הסרט מתעלה על הבעייתיות במעמד הזה בו, למעשה, הבמאי משתף פעולה עם בעלי העבדים?).

אבל הנה, לכבוד יום השואה הבינלאומי, גם קלוד לנצמן חוזר למסכי הקולנוע בסינמטקים עם הקרנות מיוחדות של סרטו האחרון, ״אחרון הלא-צדיקים״. ב-1975, כשהוא התחיל לצלם את הראיונות ל״שואה״, ראיין לנצמן גם את הרב בנימין מורמלשטיין. חומר הגלם הזה לבסוף לא נכנס ל״שואה״ ורק עכשיו, 40 שנה אחרי, לנצמן עורך ומעבד אותו לסרט הנמשך ארבע שעות. כמעט חצי מ״שואה״ המקורי. אז נתחיל מהחוץ וניכנס פנימה: צר לי, אבל ״אחרון הלא-צדיקים״ אינו סרט. זהו חומר גלם, לרגעים משובח, ממנו מישהו צריך פעם לערוך סרט תיעודי. חומר הגלם, אגב, זמין לצפייה באתר האינטרנט של מוזיאון השואה של וושינגטון, הממומן על ידי ארכיון ספילברג (צחוק הגורל: ספילברג, שלנצמן כה שונא, הוא הפטרון שמחזיק את ארכיון הראיונות שלו).

״אחרון הלא צדיקים״ מספר את סיפורו הלא-פשוט לעיכול של מורמלשטיין, שהיה ראש מועצת הזקנים האחרון של גטו טרזינשטט, והיחיד מבין ראשי ההנהגה היהודית במחנות ששרד את השואה. אחרי המלחמה הוא הועמד לדין באשמת שיתוף פעולה עם אייכמן ויצא זכאי בדין, למרות שהעולם היהודי הפנה לו עורף וראה בו בוגד. ולמעשה סיפורו של מורמלשטיין, כפי שלנצמן חושף כעת, מורכב הרבה יותר: הוא השתמש בכישוריו הפוליטיים ובקשריו האישיים עם ההנהגה הנאצית כדי להציל יהודים – 121,000 יהודים, על פי ספירה אחת. אבל לניצולי השואה היה קשה לסלוח למי שנראה לרגעים כה מיודד עם הנהגת הנאצים. כעת, נדמה שלנצמן מטהר את שמו, אך משאיר את הדיון לגבי המורכבות של יחסי ההנהגה היהודית עם הנאצים. האם ״אחרון הלא-צדיקים״ הוא ה״רשימת שינדלר״ של לנצמן? סרט שעוסק דווקא בהצלה, בגאולה, וביחס הסבוך שיש כלפי מי שיצא מהשואה בחיים?

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״גנבת הספרים״, ביקורת”

  1. נונין 25 ינואר 2014 ב - 20:51 קישור ישיר

    כמי שקרא את ‘גנבת הספרים’, אני חייב לומר שכל התכונות הרעות שראית בסרט היו כבר בספר: קיטשיות, נוסטלגיה, עלילה מעצבנת ו’כמה קשה היה להיות ארי בגרמניה הנאצית’. העיבוד תואם למקור, רק שהמקור איום ונורא.


השאירו תגובה