"ההחלפה" הוא דוגמה לא רעה לכוחו העכשווי של קלינט איסטווד. די בדומה ל"גיבורי הדגל" ול"מכתבים מאיוו ג'ימה", איסטווד מתמודד כאן עם נושא גדול, כבד, אפי, שנדמה שהוא מתעניין יותר במסרים שעולים ממנו מאשר בדרמה שבו. אלה סרטים שהתסריטים שלהם רחוקים משלמות, שיש בהם אלמנטים מבלבלים, לא אחידים, סרטים שניכרת בהם השקעה גדולה (יחסית לקני המידה הקטנים בדרך כלל של איסטווד) בעיצוב ובאפקטים – ובכל זאת, בזכות הבימוי המאוד צלול והמאוד ישיר של איסטווד הסרטים האלה הופכים טובים בהרבה מהפוטנציאל הפרובלמטי הטמון בהם. הוסיפו לכך ש"ההחלפה" הוא סרט שלוחץ – לרגעים באופן מעט לא הוגן – על כל כפתור רגשי אפשרי, בוודאי כפתורים רגשיים של הורים לילדים החיים בחרדה מתמדת לשלומם, ותקבלו סרט אפקטיבי מאוד, חכם מאוד, מרשים מאוד, אבל לרגעים (בעיקר בשליש האחרון שלו) קצת יותר מדי מהכל. קצת מפוזר. קצת אפילו אכזרי מדי, ולאו דווקא באופן מוצדק. אבל הסרט משתבץ באופן מושלם בפילמוגרפיה העכשווית של איסטווד שמוכיחה שמדובר באחד היוצרים הכבירים של אמריקה בימים אלה. מאז "בלתי נסלח" אני חושב שאיסטווד הפך לבמאי אדיר, שמביים באופן פנומנלי, גם אם אני לא אוהב את כל סרטיו במידה שווה. הוא מסעיר אותי, מרתק אותי ומצליח בכל סרט מחדש להפתיע אותי.
בשבועיים האחרונים ניסיתי לנתח בדפוס את דמותו של איסטווד ואת "ההחלפה". ראשית ב"7 לילות" (טקסט שנקודת המוצא שלו היא הרזתו של איסטווד ש"גראן טורינו", סרטו החדש, היה האחרון בו הוא יופיע כשחקן. ממילא הצהרה שאני נוטה להטיל בה ספק). ואז ב"פנאי פלוס". הנה, במארז חגיגי אחד, שני הטקסטים שלי עליו מהשבועיים האחרונים, לכבוד העובדה שבסוף השבוע האחרון עלה בארץ "ההחלפה" בדיוק ביום בו עלה באמריקה כבר סרטו החדש יותר של איסטווד (והשני שלו כבמאי לשנת 2008), "גראן טורינו".

חלק א': פורסם ב"7 לילות", 28.11.2008

קלינט איסטווד מסכם קריירה בה הוא התמחה בעיקר בלבלבל את צופיו, ולהפתיע אותם בל פעם מחדש. בגיל 78, איסטווד הוא הפיגורה הקולנועית האמריקאית החיה והפעילה הכי מפורסמת ומבוססת. ואחרי שנים בהן עצם דמותו – כשחקן, כיוצר וכפוליטיקאי – עסקו בשנוי במחלוקת, איסטווד מתקרב לגבורות כשהוא נמצא בסטטוס אחר לגמרי: בלב ליבו של הקונסנזוס.
אז מה תוכניותיו? אם הוא פורש ממשחק, כפי שהוא הכריז, איך זה שכיוצר הוא נמצא בפריחה חסרת תקדים בקריירה שלו? שלוש שנים אחרי שניפק שני סרטים בשנה אחת הוא חוזר עם עוד פאנץ' כפול: שוב שני סרטים בשנה אחת. הראשון שבהם, “ההחלפה", עם אנג'לינה ג'ולי וג'ון מלקוביץ', יעלה בארץ בשבוע הבא. השני, “גראן טורינו", יצא באותו יום באמריקה, ובישראל ימתין לתחילת 2009 (אני מהמר שהוא יגיע קודם לפסטיבל ברלין בפברואר לפני שיתגלגל משם ברחבי אירופה והעולם). אז איסטווד פורש מהמשחק לא כדי לנוח, אלא כדי להיות פעלתן כפליים? איזו פרישה משונה. אבל מעריציו יריעו הידד: אם מנואל דה אוליברה, הבמאי הפורטוגלי הקשיש, חוגג בימים אלה יום הולדת מאה על הסט של סרטו החדש, אין סיבה שבעוד 22 שנה גם איסטווד יבדל"א לא יעשה אותו דבר ממש. ואם איסטווד, שהיה מזוהה עם קו פוליטי שמרני, כוחני, נטול חמלה, מקדיש את חייו ליצירת סרטים שכל כולם חמלה ותיקון עוולות, אי אפשר שלא לייחל לעוד שנים ארוכות של יצירה אבל גם לתהות: מי כאן השתנה? הוא או אנחנו?
למרות שאיש לא יערער על המעמד שאיסטווד זכה לו בעשור האחרון, בתור המאסטר האמריקאי הגדול ביותר שפועל כרגע בקולנוע, עדיין נדמה לי שמגיע לו קצת יותר כבוד ממה שהעולם מעניק לו. היה אמנם ניסיון דוקומנטרי מצדו של הדוקומנטריסט מייקל אנרי ווילסון לסכם את חייו בראיון מקיף בסרט תיעודי שנקרא "קלינט איסטווד: חיים בסרטים", אבל גם הסרט הזה לא עשה לו מספיק כבוד. ואולי זו אשמתו – או שמא שאיפתו של איסטווד עצמו. בגיל 78 מגיעה לו רטרוספקטיבה שאינה סינמטקית אלא מוזיאלית. לא רק כי גוף העבודות שלו כה עצום ורחב, ולא רק כי הוא – ברובו – כה אחיד במשובחתו, אלא בעיקר כי התייחסות מונוגרפית לעבודתו של איסטווד שקולה לתיעוד הלך הרוח האמריקאי של 50 השנים האחרונות. אבל איסטווד אינו נראה כמו מיתוס. עבור הקהל המבוגר הוא סוג של כוכב קולנוע שהזדקן. נסו לדמיין מה תחשבו על ברוס וויליס כשיגיע לגיל 80. עבור הקהל הצעיר איסטווד כה פעלתן בזירת הקולנוע המסחרית העכשווית שאין זמן להושיב אותו על כסאו בפנתיאון ולהתחיל לנתח את עבודתו בדיעבד. אבל כשזה יקרה האמת תצטרך להיאמר: איסטווד הגיע לסטטוס אגדי, והוא כרגע קאנוני לא פחות מהיצ'קוק וג'ון פורד. אלך צעד אחד קדימה: הוא בליגה של צ'רלי צ'פלין, כאיקונה קולנועית שהותירה חותם שלא יימחה גם אחרי לכתו. אבל היצ'קוק, פורד וצ'פלין ניצלו את שנות הדמדומים שלהם כדי להתמסר להוקרות ולמחוות ולביוגרפים ולאוצרים, ככל שהקריאטיביות שלהם דעכה הם דאגו לחצוב לעצמם במו ידיהם את המקום שהאמינו שמגיע להם בפנתיאון. אבל איסטווד לא מאט. ולא רק שהוא לא בדעיכה, להפך: נדמה שהוא מנפיק בעשור האחרון את המיטב שבמיטב סרטיו. שהוא רק הולך ומשתכלל, רק הולך ומצטלל, רק משתדרג כבמאי. אבל יותר מזה, שהוא כבר משתמש באופן מודע במעמדו כדי להתעסק באופן עמוק ונוקב יותר בפצעים הכי עמוקים של אמריקה.
וכך האיש, שנרתע מקולנוע אישי ואוטוביוגרפי, יוצר למעשה קולנוע אישי בכך שאנו עוקבים אחרי האופן שבו הוא רואה את אמריקה מזה ארבעה עשורים, כשהוא מתעד מבעד לעיניו את ההיסטוריה האמריקאית בקני מידה משתנים, מהאישי ועד הקוסמופוליטי. בין כשהוא מספר את סיפורם של שלושה נערים מבוסטון ב"מיסטיק ריבר" או סוקר את גורל העולם כפי שהשתקף בקרב בין אמריקה ויפן על איוו ג'ימה בדיפטיך סרטי המלחמה שלו (“גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה"), איסטווד הוא מהיוצרים החכמים האלה שיודעים שהסיפור האישי הוא תמיד חלק מנראטיב גדול יותר. שהחברתי, הדתי, הלאומי והפוליטי משפיעים ממעל על הסיפור הפרטי, באופנים שאולי נסתרים מעיני הדמויות, אבל שחייבים להיחשף על ידי האמנים – הבמאים והתסריטאים. “עולם מושלם", למשל, היה סרט כזה. מסע של גבר וילד, סיפור על פשע, חטיפה ומצוקה, אבל הדואט העלילתי שלהם הוא רק אלמנט אחד במרקם רחב הרבה יותר המתרחש באותו רגע ממש, ערב ההתנקשות בג'ון פ' קנדי. איסטווד, לפיכך, הוא האנטי-אוליבר סטון. הוא לא מתעסק בהיסטוריה על ידי ניגוחה הישיר, אלא הוא מעדיף להתעסק בהשתקפויותיה, בהשלכותיה, ברגעים שנראים קטנים וחסרי משמעות בזמן אמת, ורק במבט לאחור נדמים לצופה הבוגר כמטאפורה לדבר גדול בהרבה, לעולם שהיה ואיננו.
איסטווד, יליד 1930, העביר את רוב שנות ה-50 כשחקן במעמד נחות למדי, כאחרון הסטטיסטים באחרון הזבלונים. עד שב-1959 הוא לוהק לתפקיד הראשי לסדרת הטלוויזיה "רוהייד" וכיכב בה חמש עונות. מאותו רגע ולמשך העשור וחצי הבאים, איסטווד יהיה למעשה שחקן, כוכב על, סלבריטי. אבל גם ככזה הוא תמיד עמד בצילם של גדולים ממנו: סטיב מקווין או פול ניומן, למשל. הם היו היפים. הוא היה הקשוח. אבל הוא היה דבר נוסף: עמיד. מקווין מת. ניומן (שהלך לעולמו רק באחרונה) מאס בחיי הכוכבות והוריד פרופיל. אבל איסטווד רק הלך וצבר תאוצה. בשנות השמונים הוא פדה חלק מהז'יטונים שהרוויח כשחקן קולנוע וטבל את רגליו בפוליטיקה. אלה היו ימיו של רונלד רייגן בבית הלבן ונדמה שאיסטווד הוא סוג של שלוחה של רייגן בהוליווד. כשבחצי השני של שנות השמונים איסטווד אף נבחר לכהן כראש עיריית כרמל, עיר חוף בקליפורניה, נדמה היה שאיסטווד גם צועד במסלולו של רייגן, ושלא רחוק היום בו ינסה להיבחר למשרה ציבורית בכירה יותר. אולי נשיא.
הפוליטיקה תמיד שיחקה תפקיד בסרטיו של איסטווד. החל מ"הארי המזוהם" סרטיו היו מזוהים עם הימין, עם כוחניות, עם גישות הנושקות לפשיזם טוטליטרי, כזה שמתעלם מזכויות אדם או מהליכים ציבוריים תקינים, רק למטרות סיפוק תאוות הנקם. ובכלל, נקמה היתה מוטיב חוזר בכמה מסרטיו.
ואז קרה דבר מופלא: איסטווד סיים את תפקידו כראש עירייה, הקריירה הקולנועית שלו היתה בדעיכה, אחרי קצת יותר מדי סרטי המשך לא מאוד איכותיים של "הארי המזוהם", ונדמה היה ששמור לו כסא נוח בבית המחסה לנוקמים קשישים על שם צ'רלס ברונסון. אלא שב-1992 איסטווד ביצע את אחד הקאמבקים המדהימים ביותר שנראו בתולדות הקולנוע. כשהוא הוציא את "בלתי נסלח", הסרט עליו זכה באוסקר הראשון שלו, זה לא רק שאיסטווד הוכיח שהוא במאי יותר טוב ממה שחשבנו או שזכרנו, אלא שהוא גם ממציא את עצמו מחדש כיוצר פוליטי, או כאון הבא חשבון עם אמנות הקולנוע עצמה והדימויים שהיא יצרה. באופן שאני רואה את זה, איסטווד קיים קריירה סימטרית, שנקודת הקיפול שלה היא 1992. מאז הוא בוחן מחדש את כל סרטיו ומנסה להגיב עליהם מבעד לעיניים של המבוגר האחראי, ולא הפרחח הפוחז. “בלתי נסלח", למשל, הוא עיון מאוחר במורשת המערבון ובמיתוסים שאיסטווד עצמו, כשחקן וכבמאי, עזר להשתית. מאז "בלתי נסלח" יש לסרטיו של איסטווד מוטיב מרכזי אחד שחוזר בכולם: הזיקנה. ועם הזיקנה בא גם חשבון הנפש. וחשבון הנפש הזה הוא שהופך את סרטיו של איסטווד, מ"בלתי נסלח" ועד "ההחלפה", למרתקים במיוחד.
וכך האיש שלא היסס בסרטיו להוציא להורג פושעים ללא משפט מהרהר בשנים האחרונות על עונש המוות. תחילה ב"פשע אמיתי" וכעת ב"ההחלפה". אין לי מושג האם באופן פרטי הוא תומך בעונש המוות או לא, ואין לי מושג האם הצביע בבחירות האחרונות למקיין או לאובמה, אבל סרטיו – שהיו בעבר תוקפניים ואגרסיביים מאוד – פנו באחרונה לכיוון השקול, זה שמתלבט, מהרהר, מחפש. יופיים של הסרטים האלה הוא שאיסטווד נשאר במאי שמעדיף ישירות קולנועית, סרטיו נטולים עמימות. ועדיין הוא מצליח להפגין בהם תהליכי מחשבה מורכבים הנשזרים על גבי מצוקות רגשיות שמסבכות את המחשבה. “ההחלפה", המציג את משטרת לוס אנג'לס בתקופה המושחתת ביותר שלה, הוא סרט שונה מאוד מ"הארי המזוהם" והוא מהווה מעין נגאטיב מחשבתי שלו. אבל שני הסרטים חיים זה לצד זה, כשאיסטווד, בבגרותו, אומר "יש ויש". עם צאת "הארי המזוהם" הוא ניסה להגן על המתקפה הליברלית על הסרט בכך שטען שכולם דואגים לזכויות הפושעים, אבל מי דואג לזכויות הקורבנות? אבל הרי קאלאהן בוודאי לא דאג לזכויות הקורבנות. ב"ההחלפה" הוא סוף סוף מגשים את ההצדקה ההיא שלו ועוסק בפשע מנקודת מבט של הקורבן, זה שנדרס גם על ידי אלה שאמורים להגן עליו. סרטיו עדיין מציגים עולם שיש בו המון רוע ומכאוב, אבל החידוש הוא שאלמנט הגאולה הפך מרכיב קריטי, ויחסית חדש, בסרטיו. “ההחלפה", ממש כמו "מיליון דולר בייבי", הוא סרט שבין השאר מתלבט בסוגיות של אמונה ושואל, כמעט באגביות, האם יש אלוהים. הוא עושה את זה דרך הדמות של אנג'לינה ג'ולי שמצוקתה – בעקבות היעלמות בנה – הופכת אותה לנקודת מפגש של בעלי אינטרסים שכולם משתמשים בה לצרכיהם. כולם משקרים לה. וכולם רואים אותה מבעד לעיני הפוליטיקה ולא בעיניים אנושיות.
וכך, אחרי שנים של אגרסיות ונחישות, איסטווד מציג בכל סרט מחדש עולם אמביוולנטי של אנשים השקועים ברגשות אשם ונמצאים בנקודה בה הם מחויבים לבחון מחדש את כל תפיסת העולם שלהם. כשהם עומדים בפני עצמם סרטיו נפלאים. כשהם נצרכים יחד, ועומדים מול סרטיו משנות השבעים, התוצאה היא פורטרט מורכב מאוד, ומבריק מאין כמוהו, של יוצר שמנסה לקעקע את המיתוסים שהוא עצמו יצר. ובדרך, הופך את עצמו למיתוס גדול אף יותר.

חלק ב', פורסם ב"פנאי פלוס", 3.12.2008:

בראיון איתו מלפני שלוש שנים הסביר קלינט איסטווד למה בחר שחקנים לא מאוד מוכרים לתפקידים הראשיים ב"גיבורי הדגל": “יותר קל להזדהות עם מישהו שאנחנו לא מכירים. אם הייתי שם שם שחקנים מוכרים הקהל רק היה חושב 'היי, זה בראד פיט' או 'זו אנג'לינה ג'ולי'”. המממ… מעניין. כי הנה מגיע סרטו החדש ובתפקיד הראשי: אנג'לינה ג'ולי. האם איסטווד עדיין מאמין ששחקן שהוא כוכב גוזל את תשומת הלב מהדמות שהוא מגלם? אני מניח שלא, ובוודאי כשג'ולי מוכיחה – הרחק מצלמי הפפראצי – שהיא באמת אחת השחקניות הכי משובחות שיש באמריקה כרגע. הדמות שהיא מגלמת ב"ההחלפה" לרגע לא מוסתרת על ידי העובדה שאנו חושבים שזו ג'ולי מעמידה פנים ולא אשה בשר ודם שחווה רצף קורע לב של טרגדיות וייסורים.
מה שכן, לא לגמרי ברור איזה מין סרט זה "ההחלפה", כי כל 20 דקות הוא קצת אחר. בתחילה זה סיפורה של אם המחפשת את בנה הנעדר. ואז אם שמנסה לשכנע את העולם שהבן שהוחזר לה אינו בנה, ושנלחמת במשטרת לוס אנג'ס המושחתת של 1928 שתודה שטעתה בחקירה. ובהמשך, מבלי להסגיר יותר מדי, יש לנו גם פרשיית רצח והוצאה להורג ושחיתות פוליטית ודמגוגיה דתית. ובאמצע כל אלה: האם הזאת, שסיפורה האמיתי עומד במרכז שלם של תככים, כשהתככים הם שמאפילים עליה. והיא רק רוצה למצוא את הבן שלה, לא להפוך לסמל, או למושא רדיפה בעצמה. אם תרצו, הרי ש"ההחלפה" הוא מעין המשך הדיון שהחל ב"מיליון דולר בייבי" בשאלה האם יש אלוהים (ואם כן, למה הוא מתנהג ככה). גם "ההחלפה" הוא סרט על אמונה: ג'לי מגלמת אשה שמאמינה בדבר מסוים באדיקות רבה, אבל מולה ממסד שלם של אנשי רציונל שמנסים להפריך את אמונתה. עד כדי כך שגם אנחנו, שאמורים להאמין לה, כבר לא בטוחים איפה האמת: אצל המאמין שאין לו הוכחה ממשית, או אצל זה שיודע לנמק הכל באופן רציונלי.
איסטווד, כהרגלו, מביים באופן מופתי, בישירות עזת מבט. נקודת מבטו על החיים נותרת פסימית למדי: הוא מרבה לעסוק בסרטיו ברגעים של אי צדק, או סתם מזל מחורבן, ולהראות שהחיים מזמנים לבני האדם שפע תלאות. אבל, וזה חינו הגדול, הוא מקפיד להוסיף לסרטיו מימד של תקווה, שלא הכל רק איום ונורא.

ציוץ