בנובמבר 2004, רגע לפני שעזבתי את "העיר" קיימתי משאל קוראים לבחירת סרט השנה. "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי, על פי תסריט מאת צ'רלי קאופמן, זכה בתואר. זה גם היה סרט השנה שלי. למעלה מ-120,000 צופים הגיעו לצפות בסרט בעת הקרנתו אז.

ארבע שנים אחרי: סרטו הראשון של צ'רלי קאופמן כבמאי, "סינקדוכה, ניו יורק", יביא לקופות בתי הקולנוע 0 צופים, כי מפיציו החליטו שהוא לא ראוי להיות מוצג על מסכיהם. הוא יוקרן כמה פעמים בסינמטקים, אחרי שכבר הוקרן שלוש פעמים בפסטיבל ירושלים. בסופו של דבר אני מניח שייצפו בסרט בארץ כ-2,000 איש. וזהו, בעיני, הסרט הטוב ביותר מתוצרת שנת 2008.
מחר (שלישי) ב-22:00 הסרט יוקרן בסינמטק תל אביב. לא כדאי להחמיץ.

הנה, לחימום, ראיון טלפוני קצר שקיימתי עם קאופמן ב-2004, לרגל בחירת "שמש נצחית" כסרט השנה ולחגיגות הפרידה שלי מ"העיר":

פורסם ב"העיר" ב-25.11.2004

האדם הראשון ששמע ממני את תוצאות משאל הקוראים של "סינמסקופ" היה צ'רלי קאופמן, תסריטאי הסרט הזוכה, "שמש נצחית בראש צלול" וסוג של אל בעולם התסריטאות, שצץ בחיינו לפני חמש שנים (עם "להיות ג'ון מלקוביץ'") ומאז רק מפתיע בכל פעם מחדש עם תסריט מבריק המבוסס על רעיון גאוני ומוטרף, העוסק כמעט תמיד בפיתולי תודעה וזהות. בשיחת טלפון לביתו בפסאדינה, קליפורניה, בו הוא כותב בימים אלה את סרטו הבא של ספייק ג'ונז ("אני לא יכול להגיד מה הסיפור. אבל אני חושב שזה יהיה סרט מפחיד", הוא אומר), ענה קאופמן "זה מאוד מחמיא" למשמע התוצאה. הוא רצה לדעת קצת על הפצת הסרט בארץ, התלהב לשמוע שבמשאל הקוראים קיבל סרטו יותר מפי שלוש קולות מהסרט הבא בתור, והופתע להתעדכן שהסרט זכה להצלחה מרשימה למדי בישראל, עם כ-122 אלף צופים. קאופמן, בקול רך ועדין, הוצג בראיונות קודמים כקורא כפייתי (וכנראה שהפואמה "אבלאר ואלואיז" של אלכסנדר פופ אהובה עליו במיוחד: היא לא רק סיפקה את שם סרטו האחרון, היא גם צוטטה ב"להיות ג'ון מלקוביץ'"), אך הוא בעיקר כותב כפייתי ("אדפטיישן" סיפק לכך הוכחות). "שמש נצחית" הכניס באמריקה סכום מכובד, גם אם לא אסטרונומי, של כ-35 מיליון דולר, אבל הוא מסתמן כלהיט פולחן הגורר צפיות חוזרות וכפייתיות. זהו, בעיני, סרט הטוב ביותר של קאופמן כתסריטאי, ומלאכת מחשבת ויזואלית בניצוחו של עילוי הקליפים הצרפתי מישל גונדרי.

יש לך מושג למה הסרט הזה הפך לסרט הכי פופולרי שלך ולסרט שאנשים הכי אוהבים להתעמק בו? אתה בכלל מנתח לאחור את הצלחותיך וכשלונותיך?
"אני לא אוהב לנתח את הסרטים הקודמים שלי ולהעסיק את עצמי בשאלות כמו 'מה אנשים אהבו' או 'למה אנשים התחברו' פשוט כי ברגע שאתחיל לעשות את זה אני אהיה תקוע ואנסה למחזר את עצמי. זה תהליך מסוכן לתסריטאי. הנטייה שלי היא לכתוב את הדברים שמעניינים אותי, שאני מתחבר אליהם. כל תסריט שלי שונה מזה שהיה לפניו. בכל תסריט אני מנסה למצוא אתגרים שלא היו בתסריטים קודמים. שמעתי אנשים שאומרים ש'שמש נצחית' היה הסרט הכי רגשי שכתבתי. אני מבין למה הם אומרים את זה, אבל אני לא חושב שזה נכון, אני חושב שכל התסריטים שלי נבעו מהרגשות שלי. אולי לסרט הזה פשוט היה יותר קל להם להתחבר מאשר לסרטים הקודמים שלי".
ספר קצת על העבודה על התסריט ל"שמש נצחית"?
"הגרעין לסיפור נולד אצל חבר של מישל גונדרי, פייר ביסמוט, שחשב על הרעיון של חברה המתמחה במחיקת זכרונות. הוא זה שהגה את הקטע שאתה מקבל מכתב בדואר ובו מספרים לך שנמחקת מזכרונו של אדם ושלא תנסה ליצור איתו יותר קשר. מישל הביא את הרעיון אלי ויחד ישבנו לפתח אותו למשהו שאפשר לעשות איתו פיץ' למפיקים. אז היה את העניין של מחיקת הזכרונות והיה את הרעיון של עלילה המסופרת מהסוף להתחלה, ככל שהזכרון הולך ונמחק. הסתובבנו בין מפיקים עם הפיץ' הזה ומכרנו אותו לסטיב גולין. זה היה ב-1998. בשלב הזה בכלל עוד לא היה את הסיפור על מערכת היחסים של הבחור והבחורה, או את כל העניין של הטכנאים שבאים למחוק את הזכרון. באותה תקופה בדיוק קיבלתי את המשימה לעבד את הספר 'גנב הסחלבים', מה שהפך אחר כך ל'אדפטיישן'. הייתי מחויב לגמור את זה קודם, אז לא יכולתי לגעת עדיין בסיפור של 'שמש נצחית'. אבל מישל היה לחוץ לביים כבר סרט ורצה משהו מיידי. אז הצעתי לו את התסריט ל'המין האנושי' שכבר היה כתוב".
כמה זמן לקח לכתוב את התסריט, מרגע שהתחלת לעבוד עליו?
"קשה להגיד כי עבדתי על כמה פרויקטים במקביל, אז לא היה פרק זמן בו ישבתי וכתבתי רק את זה. אבל זה לקח בערך שלוש שנים. באמצע יצא 'ממנטו', שלא ראיתי אבל קראתי עליו שהוא מסופר מהסוף להתחלה ושהוא עוסק באיבוד זיכרון, וזה ממש תיסכל אותי, אז התקשרתי למישל ואמרתי לו שאני יורד מהפרויקט. מישל גם שמע על הסרט אבל לא ראה אותו, וגם הוא היה מאוד מתוסכל ממנו, ואני חושב שהוא גם קצת כעס עלי כי לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את זה. אז התקשרנו שנינו למפיק ואמרנו לו שאנחנו מתפטרים מהפרויקט בגלל 'ממנטו'. והוא אמר שאין בכלל שום קשר בין הסרטים, 'ממנטו' הוא לא 'שמש נצחית' ושהוא לא מקבל את ההתפטרות שלנו".
כשכתבת, עשית את זה לבד או עם מישל?
"אני כותב לבד. תמיד".
סרטים שלך כבר משווקים בתור "סרטו החדש של צ'רלי קאופמן" בתקשורת. הפכת למותג, לאחד התסריטאים הכי מפורסמים בעולם. איך מתמודדים עם זה, עם הציפיות?
"אני באמת מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי כי אחרת זה משתק. הגישה שלי היא תמיד להיות מוכן לכישלון. אני מעדיף להיכשל עם תסריט שממש בא לי לכתוב, מאשר עם תסריט שכתבתי כי חשבתי שזה מה שאנשים ירצו לקבל ממני. אני מעדיף כשלון מכובד על פני הצלחה מלוטשת".
לעיתים מאוד נדירות יוצא לפגוש בסרט חיבור בין שני יוצרים כל כך מזוהים. טביעות האצבעות שלך מאוד מורגשות בתסריט. והעולם הוויזואלי של מישל גונדרי, כפי שהיכרנו בקליפים שלו, מאוד מזוהה. זה נראה שילוב הרמוני ביניכם. איך זה עבד ביניכם, נתת לו תסריט והוא הלך לצלם, או שהייתם מעורבים אחד בעבודה של השני?
"שיטת העבודה שלי היא תמיד להיות מעורב בכל שלבי הסרט, כולל הטרום-הפקה והליהוק. ובייחוד בשלב העריכה והפוסט-פרודקשן. ערכנו את 'שמש נצחית' במשך עשרה חודשים. זה היה סרט מאוד קשה לעריכה והיו לו כל מיני וריאציות. גם 'אדפטיישן' היה כזה. אלה סרטים בעלי מבנים מודולריים שקל לשחק איתם בחדר העריכה, אבל גם קל ללכת איתם לאיבוד. אבל לא הייתי קורא לעבודה שלנו יחד 'הרמונית'. אני מאוד דעתן ומישל בהחלט יודע מה הוא רוצה והיינו רבים על זה לא מעט. מערכת היחסים בינינו היתה די עימותית".
יש לך תוכניות לביים בעצמך סרט?
"כן. יש לי איזה פרויקט שאני חושב עליו שארצה לביים. אני מתכנן לביים הצגה בשנה הקרובה, זו תהיה הכנה לקראת זה. אבל לפני הכל אני צריך לגמור לכתוב תסריט לסרט החדש של ספייק ג'ונז".
אתה יכול לדמיין מצב שתכתוב תסריט לשובר קופות הוליוודי, סרט פעולה של ג'רי ברוקהיימר?
"זה לא באמת מעניין אותי. המזל שלי הוא שמאפשרים לי לכתוב את התסריטים שמעניינים אותי. גם משלמים לי לא רע כדי לעשות את זה, אז אני לא מרגיש שאני צריך לכתוב סרטים אחרים כדי להתפרנס. יכול להיות שאם היו מציעים לי חמישים מיליון דולר היה לי יותר קשה לסרב".
בגיל 46 הפכת למעין אגדה עבור תסריטאים בכל העולם. כמעט כולם רוצים להיות צ'רלי קאופמן, התסריטים שלך נלמדים בבתי ספר לקולנוע. אבל בוא נדבר קצת על השנים הראשונות, השנים לפני שהפכת ל"הצלחה בין-לילה". איך העברת אותם? איך התפרנסת ומה עשית עד שנהיית למותג 'צ'רלי קאופמן'?
"כשלמדתי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק אני מניח שהחלומות שלי היו להיות במאי. אבל אחרי הלימודים לא ממש ידעתי מה לעשות. אני וחבר שלי, פול פרוץ', כתבנו יחד כמה תסריטים ומחזות אבל לא הצלחנו לשכנע אף אחד לקרוא אותם. פול, אגב, הוא זה שצייר את הציורים במחברת של ג'ואל בסרט. במקביל עבדתי בכל מיני עבודות משרד, בעיקר עניתי לטלפונים. כשחגגתי יומולדת שלושים עבדתי במשרד קבלה במוזיאון במיניאפוליס, וההגעה לגיל 30 היתה מעין סימן עבורי. הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו עם החיים שלי. החלטתי שאני עובר ללוס אנג'לס ומתחיל לעבוד באופן אקטיבי על כניסה לעסקי השעשועים. זו היתה תקופה בה הפיקו באמריקה הרבה סיטקומים והכרתי כמה אנשים שעבדו בסיטקומים והסבירו לי איך להיכנס לעבודה בטלוויזיה. על פי העצה שלהם כתבתי כמה פרקי דוגמה לסדרות קיימות ושלחתי לסוכנים. הייתי מתקשר אליהם כל שבוע לנדנד להם שיקראו כבר, עד שבערך אחרי שנה אחד מהם קרא סוף סוף, חיבב והסכים לייצג אותי כמין טובה, באופן לא רשמי. אחרי כמה זמן, כשכבר הייתי בן 32 או 33, התחלתי לכתוב תסריטים לסיטקומים (בין השאר ל'נד וסטייסי' ו'המופע של דינה קארווי', י.ר). במקביל לעבודה בטלוויזיה ישבתי לכתוב את 'להיות ג'ון מלקוביץ". שלחתי את התסריט למפיקים וכולם אמרו לי כמה שהוא מוצלח וחכם אבל גם שאף אחד לעולם לא יפיק אותו כי הוא מוזר מדי. ואחרי כמה שנים התקשר אלי ספייק ג'ונז, שקרא את התסריט, אהב אותו ורצה לביים אותו. משם הכל התחיל. ב-99', כש'להיות ג'ון מלקוביץ" יצא הייתי בן 41".
קוראי המדור שלחו אלי לא מעט תובנות בקשר ל"שמש נצחית", המהות שלו והמשמעות שלו. כל אחד רואה את הסרט קצת אחרת. האם זה סרט על גורל? על דטרמיניזם? על כך שאתה לא יכול לחמוק ממי שנועדת להיות איתו? או שזה סרט שעוסק במחיקת זיכרונות אבל גם אומר לנו שזכרונות אפשר למחוק, אבל לא רגשות?
"התשובה היא כן. כל התשובות נכונות. אני מגדיר את הסרט הזה כמבחן רורשאך, כל אחד מביא אליו את עצמו, את העולם שלו. אני אוהב לקרוא מה אנשים כותבים על הסרט כי אני רואה דעות כל כך מנוגדות והפוכות, וזה לדעתי סוד קסמו של הסרט. זו הסיבה גם שבחרנו להשאיר את הסוף קצת עמום, לא החלטי, למרות שאני מעדיף לכתוב סיפורים שמגיעים לסוף ברור. אבל העמימות נכונה לסרט הזה. היא נועדה לגרום לאנשים לדבר על הסרט, להגיב אליו, ולבדוק את החיים של עצמם דרכו".

נ.ב, 2008: ארבעה חודשים אחרי שיחתנו, קאופמן וגונדרי זכו באוסקר על התסריט של "שמש נצחית".

ציוץ