החיים בירושלים
אוקיי, זה יהיה הפוסט האחרון שלי על צילומי ״סיפור על אהבה וחושך״ למשך זמן-מה. הבאתי אחד כל יום בשלושה הימים האחרונים, ועכשיו ניתן להם להתקדם קצת לפני שנלך לחטט להם עוד קצת בהפקה. אבל יש כאן סיפור חביב, שאני תולש לכם אותו במלואו וכלשונו מתוך המדור של ידידיה מאיר בעיתון ״בשבע״ של היום. זה, בעיניי, בעיקר סיפור על שיווק, ועל קשרי הפקה-אוכלוסיה. מאיר, שגר ברחוב שבו הצטלם סרטה של פורטמן אתמול ושלשום, צילם שני כרוזים שנתלו ברחוב מטעם ההפקה. בהתחלה הנוסח נכתב בסחבקיות צברית חילונית, וכשהתברר שהטקסט הזה לא רק שפיספס לחלוטין את קהל היעד (דיירי השכונה, רובם דתיים או חרדים, כולם ירושלמים), הוא אף הביא לתרעומת. הוסר הפתק, שוכתב הטקסט, הוחלף הפונט, הוסף בס״ד בצד, ונתלה מחדש עם מילות המפתח הרלוונטיות לקהל היעד. שיעור בכוחו של שכתוב.
הפאשקווילים של פורטמן. צילום: ידידיה מאיר (לחצו להגדלה)
1. לא קראתי את הספר
2. אני מבין את ההתלהבות שלך. השמות המעורבים כאן מפוצצים. ואני אוהב מאוד את פורטמן. וגם אוהד קנולר הוא שחקן טוב. אבל אני חייב להגיד שדרמה המתרחשת בזמן המנדט היא לא ממש חומר מעורר תיאבון (אצלי, לפחות).
3. סיפור על התבגרות בצל אמא מעורערת? מי אמר "הקיץ של אביה"? מי אמר "אדמה משוגעת"? (ולא קשור, אבל: דרור שאול, אייכה? לא הגיע הזמן לסרט חדש?). האם נטלי פורטמן באמת יכולה להביא זוית חדשה לנושא?
4. לסיכום: מבחינה מסחרית בינלאומית יש כאן פוטנציאל עצום. אבל אם הסרט לא ילהיב באמת, אז כל השמות לא יעזרו. להזכירך, נטלי פורטמן שיחקה גם ב"אזור חופשי" של גיתאי. לא היה משהו, הסרט ההוא.
how is
המסר לחילונים: אנחנו מצלמים סרט, יש לנו אישורים אז אם זה מפריע לכם, תקפצו לנו.
המסר לדתיים: מאוד חשוב לנו להתחשב בכם, יש צוות שלם שמתפקידו לעזור לכם אם משהו חלילה טורד את מנוחתכם, אנחנו ממש ממש מתנצלים על ההפרעה.