18 פברואר 2014 | 20:59 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“מועדון הלקוחות של דאלאס״, ביקורת

״מועדון הלקוחות של דאלאס״. הבשורה על פי מתיו

״מועדון הלקוחות של דאלאס״. הבשורה על פי מתיו

אני ממשיך לחפש ביקורות מהחודש האחרון ששכחתי להעלות לבלוג, והנה עוד אחת. ביקורת קטנטנה על ״מועדון הלקוחות של דאלאס״. סרט שיש לי הערכה רבה אליו, אבל מעט מדי אהבה. כסרט, יש בו משהו מאוד צפוי, כמעט בנאלי. אפילו מיושן. אבל קשה להתעלם מהאנרגיה הכבירה שמתיו מקונוהיי מכניס לסרט, ולמרות שלא לחלוטין הבנתי את הדמות שלו, הוא מצליח לגרום לה להיות אנושית. וכך, ההקדמה לביקורת היא עכשיו כבר באורך של הביקורת כולה.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 29.1.2014

יש רגעים כאלה: אתה רואה שחקן בתוך דמות ואתה מבין שאתה רואה את האוסקר שלו. אם מתיו מקונוהיי לא זוכה באוסקר על תפקידו ב”מועדון הלקוחות של דאלאס”, אותו הוא מגלם כשחיף עצמות וללא מעצורים, אני לא יודע לזהות זוכים. הסרט עצמו? פחות מרשים. זהו סיפורו האמיתי של רון וודראף, קאובוי ונוכל שבשנות השמונים חלה באיידס. כן, זה סרט איידס על סטרייט, לנוחות הקהל. ז’אן-מרק ואלה, במאי קנדי, גויס לפרויקט אחרי עשר שנים של חיפוש אחר מימון. זו דרמה לא אחידה בטון שלה – ריאליזם נוקשה מהול בהומור שחור – על איש שמוצא דרך לנצח את השיטה כדי להציל את חייו, ואגב כך מציל את חייהם של רבים אחרים, ואגב האגב כך, הוא מתוודע לאנשים (כלומר, הומואים) אותם הוא לומד לכבד אחרי שנים של שנאה הומופובית. יש משהו מבולגן בסרט, שמגיע לשיאו מהר ודועך לא פחות מהר, ובסופו של דבר הוא התקפה ארסית למדי על תעשיית התרופות האמריקאית, כשרוב הרופאים בסרט מוצגים כדמויות שטניות שרק בצע כסף, ולא טובת החולים, עומד לנגד עיניהם. וכשנזכרים גם ב”תופעות לוואי” וב״חיי עם ליברצ׳ה״ של סטיבן סודרברג מלפני כמה חודשים, מגלים שזו תקופה בעייתית לעוסקים בענף התרופות וביטוחי הבריאות באמריקה.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה