אלון אבוטבול ב״מקום בגן עדן״. מי הרג את במבי?

כמה אני אוהב את הסרט הזה. שנים שאני מסתובב ברחבי הארץ בהרצאות ומדבר על האופן שבו הקולנוע העולמי מושפע מסיפורי התנ״ך שמהם טווים את יצירות המופת הגדולות של הקולנוע. אני לא מדבר על עיבודים של התנ״ך לקולנוע (הם דווקא לא כל כך עובדים טוב), לא על ״עשרת הדיברות״ או ״נסיך מצרים״, אלא על סרטים שהסיפור התנ״כי, אותו שמע היוצר בבית הספר (לרוב בסאנדיי סקול) ושהיווה את הבסיס המיתי ליצירת סרטו. ״הסנדק״, למשל, מבוסס על מלכים א׳ פרק א׳. סטיבן ספילברג יצר גרסאות משלו למעמד הר סיני ב״מפגשים מהסוג השלישי״ ולמות בני אהרון במשכן ב״שודדי התיבה האבודה״. האחים כהן ב״יהודי טוב״ וטרנס מאליק ב״עץ החיים״ טיפלו, כל אחד אחרת, בדמותו של איוב. ויש עוד. אבל בקולנוע הישראלי? כלום. חוץ מ״זוהי סדום״. התנ״ך גלה מהקולנוע הישראלי וחי בתפוצות. לכן, ״מקום בגן עדן״, מעבר לעובדה שהוא פשוט סרט מעולה, הוא בעיני גם ניצוץ של תקווה לשינוי שאולי מתחיל להתרחש בקולנוע הישראלי. כשם שהקולנוע הישראלי רק כעת סוף סוף גילה את עולם הז׳אנר (עולם שנעדר מהקולנוע הישראלי פחות או יותר בין ״זעם ותהילה״ ועד ״מי מפחד מהזאב הרע״) – והוא סוף סוף עוסק בטקסטים היסודיים ביותר של תולדות הקולנוע – כך גם יש בי תקווה שהיוצרים יגלו גם את הטקסטים העתיקים יותר (זה מעיד גם על למדנות, על כך שהיוצרים הצעירים בקיאים בעבר, של הקולנוע וגם של התרבות ושל העם שלהם; ובעיקר זה מעיד על ענווה, על יצירה שמבינה שכבר יצרו בעולם הזה לפניך, ועליך להתייחס למי שבא לפניך ולא לבטל אותו, להתעלם ממנו – או לא להיות מודע לקיומו, שזו בעיני לא בורות אלא יהירות). וכן, יש בי לוקל-פטריוטיות כשזה מגיע לתנ״ך, שמצער אותי שהקולנוענים בארץ זנחו אותו.

יש משהו ב״מקום בגן עדן״ שמזכיר לי את ״ימים ברקיע״ של טרנס מאליק. לא מבחינת הסגנון, כמו מבחינת המקום שבו התנ״ך, כמיתולוגיה, פוגש את ספרי ההיסטוריה. ״ימים ברקיע״ היה גרסה לסיפורם של אברהם ושרה ברדתם למצרים, כשקווי המתאר הכלליים האלה מיובאים לעלילה הקשורה בימי הצנע של אמריקה. ללמד אותנו שהסיפורים האלה, והדמויות האלה, ממשיכים לצעוד לצידנו. מדמוני עושה דבר דומה בחיבור שלו בין סיפורי האבות בספר בראשית ובין סיפורי האבות של מדינת ישראל. המפגש האפי בין סיפור פרטי ואינטימי על איש ובנו ובין סיפורה של מדינה וסיפורו של עם שלם שרוכב על כתפיהן של הדמויות והעלילות, מעניק ל״מקום בגן עדן״ נפח שאני פשוט מכיר מהקולנוע הישראלי. לסופרים האמריקאיים יש את החלום הזה, לכתוב את ה- Great American Novel, רומן רב שנים ורב דמויות שמזקק בסיפורים פרטיים את סיפורה של האומה כולה. ובכן, זו הגרסה הקולנועית הישראלית לזה.יצירה גדולה, עמוסה, מפורטת ועמוקה מני ים.

הנה הביקורת שלי על ״מקום בגן עדן״, בה אני מנסה לפצח את סודותיו וסמליו. אלה רק ראשי פרקים ראשוניים. זה מורכב ומרהיב הרבה יותר מזה. לכו (הסרט עולה מחר), צפו בו והצטרפו אליי לדיון ולניתוח.

 פורסם ב״פנאי פלוס״, 12.2.2014

הסצינה השנייה של ״מקום בגן עדן״, סרטו החדש של יוסי מדמוני (״בוקר טוב אדון פידלמן״, ״בת ים, ניו יורק״), והפרויקט הראשון שהוא כותב ומביים לבד אחרי שנים של שיתופי פעולה בקולנוע ובטלוויזיה, מתחילה בצילום כשהמצלמה הפוכה. ירושלים מצולמת כשהשמים למטה והאדמה למעלה. ונהפוך הוא. בשוט אחד בודד, שרמיזה אליו מצויה גם בפוסטר לסרט, מצליח מדמוני, יחד עם הצלם שלו, בועז יהונתן יעקב, להניח את כל התשתית הרעיונית של הסרט שלו: הכל הפוך כאן.

״מקום בגן עדן״ הוא אחד הפרויקטים המבריקים והמסעירים שנעשו בקולנוע הישראלי. אפוס היסטורי המלווה כחמישים שנים בחייו של אדם, בחייה של מדינה, אבל במקום להיות סיפור היסטורי מציאותי, זהו, למעשה, משל. אגדה. סרט שלוקח את המציאות המוכרת מספרי ההיסטוריה וכותרות העיתונים והופך אותה על ראשה, ואגב כך, מנסה להציג את המנגנונים הרוחניים שמפעילים את ההיסטוריה, מאחורי גבם של הדמויות. זהו סרט שלוקח את תולדות המדינה והופך אותם לסיפור תנ״כי בן זמננו, ועוטף אותו באגדה חסידית, על נשמות, גן עדן והעולם הבא.

זהו סיפורו של קצין צה״ל, לוחם, גיבור, אדם שחירף את נפשו בשביל המדינה, כולו אומץ ויוהרה. כולם מכנים אותו במבי, ובסצינת הפתיחה של הסרט, המתרחשת בהווה, אנו עדים לניסיון התנקשות בחייו בצאתו מחדר המלון שלו. זיהוי מקורות ראשון הושלם: במבי הוא מעין בן דמות של האלוף רחבעם זאבי, שזכה לכינוי הפציפיסטי האירוני ״גנדי״. אבל השם הקולנועי במבי, נכון יותר: גם כי הוא נשמע עדין ושברירי, בשעה שהוא מכונת הריגה עם קרח במקום דם בעורקיה, וגם כי במבי זה עופר, שמחבר אותנו לעולם הקורבנות במסורת היהודית: ״הצבי ישראל על במותיך חלל״, ״איל לעולה״ וכן הלאה. הוא הצבי ישראל. הוא מגש הכסף. הוא-הוא מדינת ישראל. והוא יגלה במהלך הסרט איך החיים מתהפכים עליו: איך פעולות גבורה שהוא עשה, בשם המדינה למענה, שהפכו אותו לאדם נערץ, לגנרל מעוטר, למושא חיקוי, יהפוך אותו שלושים שנה מאוחר יותר לפושע מלחמה הנתון תחת חקירה ושמפעל חייו מושם לגנאי.

מההווה אנחנו עוברים בפלאשבק אל העבר. שנות החמישים, ימי פעולות התגמול, והעלילה תתחיל לנדוד לא רק בין דברי ימי המדינה, אלא גם בין סיפורי התנ״ך שהיוו השראה לקיומה (אבל באותה עת גם הודחקו לחלוטין ממנה). אלא שזו מדינה שבה הכל הפוך, והסיפורים נראים כאילו הם הגיעו מהתנ״ך, אבל הם אחרים. במבי חוזר מהקרב, הוא כמו שמשון הגיבור, או דוד המלך, שחזר מהמלחמה עם 200 עורלות פלישתים. תשוש, הוא מבקש מהטבח – המייצג את ההפך הגמור שלו, איש דת, נטול כוח פיזי או רוח לחימה – שיכין לו מהאדום האדום הזה. כאן, מדובר בשקשוקה, ולא בנזיד עדשים. אבל ההקשר ברור: במבי הוא עשו שחזר מהציד, הטבח הוא יעקב, יושב אהלים. והטבח רואה בכך הזדמנות להחתים אותו על חוזה רוחני: שקשוקה בתמורה למקום של הקצין בגן עדן. הטבח הדתי, בישראל של שנותיה הראשונות של המדינה, רואה בקצין הזה את אתחלתא דגאולה, סיפורי האבות קמים לתחייה. בוודאי שגיבור ישראל שכזה, שמוסר את נפשו על גאולת הארץ, מקומו בגן עדן מובטח. אבל הקצין כה אפיקורוס, כה נטול מימד רוחני לחייו, כל מהותו הוא ״כוחי ועוצם ידי״ – קרי, החיים הם רק מה שאני עושה מהם, ואין אף אחד, אנושי או אלוקי, שעוזר לי בכך – שהוא מוכר לו, בציניות רבה ובלגלוג, את המקום שלו בגן עדן.

השאלה המרכזית הניצבת בלב ״מקום בגן עדן״ – ולכן זהו לא רק טקסט קולנועי מבריק, כתוב ומבוים בשאר רוח כביר, אלא סרט בעל אמירה רוחנית ופוליטית חיונית – היא ״ואולי אנחנו בעצם בני עשו״? אנחנו חושבים שאנחנו בני ישראל, כלומר בניו של יעקב, זה שקנה מעשו את הבכורה והעמיד 12 שבטים. אבל אם נתבונן בהיסטוריה של המדינה, אולי סיפרו לנו את הסיפור הלא נכון? ומכאן, מתחיל למעשה נראטיב תנ״כי אלטרנטיבי: זהו עשו שעובד שבע שנים אצל לבן הארמי בעבור רחל בתו הקטנה. אלא שבהיפוך התפקידים, לבן הארמי הוא דווקא תימני ירא שמים. ובמשך שבע שנים של חיזור, הגיבור שלנו מקבל על עצמו עול תורה ומצוות. אבל כשהוא משיג את מה שהוא רוצה, הוא זורק את כל העניין הדתי לפח.

העימות הגדול שנמצא בבסיס החיים במדינת ישראל של המאות ה-20 וה-21, אליבא ד״מקום בגן עדן״, אינו בין יהודים וערבים, ואינו בין עשירים ועניים, אלא הוא עימות ערכי שבין תפיסות עולם: זו הגשמית וזו הרוחנית. משאת נפשו של במבי הוא בן זכר, זו נראית לו הגשמת חייו. וכשהוא לא מקבל את זה, ואשתו (רותם זיסמן כהן הנפלאה) יולדת לו בת אחר בת, מתקומם הקצין בטענה ״אבל מגיע לי״. מדמוני יצר סרט המתאר בקווים קסומים את דור ה״מגיע לי״, דור שבנה את המדינה, אבל לא ידע לשם מה. מה התכלית של כל זה, דור שלא מבדיל בין יעקב ועשו, בין מרדכי והמן, דור שמאמין שהכל באמת רק בידיים שלו. ולכן, כתיקון, כשכבר נולד לו סוף סוף בן, הבן כאקט של מרד ורצון להתרחק ממורשת האב, עושה לו את הדבר האיום ביותר: חוזר בתשובה. כלומר, שכל המתח הפנים ישראלי הוא בסופו של דבר מערכת יחסים בין אב ובנו, וכן, גם זו מטאפורה. והבן מדלג על אביו, ובוחר באביו שבשמים.

אני לא יודע מאיפה להתחיל ולשבח את ״מקום בגן עדן״. ראשית, מהתעוזה ליצור סרט אפי, חובק שנים, רב תהפוכות, מרובה ז׳אנרים, שכל אחד מהן עשוי לעילא, ומאזנת בין דרמה ופיוט, סרט שיש בו גם דרמה משפחתית, גם סצינות מלחמה וגם לא מעט יידישקייט ורגעי אינטרוספקציה. ואולי להתחיל דווקא מאלון אבוטבול, שנושא את הסרט על כתפיו, כצעיר וכמבוגר, ברגעים מוחצנים, אבל גם ברגעי התבוננות פנימית, במגוון ובמנעד. וגם הצילום של בועז יהונתן יעקב מצליח לחבר בין שמיים וארץ, בין הקונקרטיות של הצילום, ובין איזו תחושה של מבט פנימי, שחושף את המשמעות העמוקה של כל הגשמיות הזאת. זהו אחד הפורטרטים המרהיבים שראיתי בקולנוע לפניה של החברה הישראלית, שעושרו עושה חשק להפוך בו ולהפוך בו, למצוא את שלל המשמעויות, הטיעונים, הדיונים, הפרכות, והקושיות שהסרט מציג, ואת האופן שבו הוא מנסה לקחת את המציאות העכשווית שלנו, ולהפוך אותה לטקסט כמעט חז״לי. אני לא יכול לחמוק מההתפעמות שגורמת לי לחוש שהסרט נראה כאילו הוא נכתב ובוים עם לא מעט רוח הקודש.

=================

נ.ב:

בנוסף לכל מעלותיו, יש ל״מקום בגן עדן״ גם שוט פתיחה נפלא. פריים מתוכו מופיע בראש הפוסט. אלון אבוטבול, כאיש מבוגר, עומד מול חלון בבית מלון תל אביבי, משקיף אל הים. סירת מנוע אי שם בים המשתקף בחלון יוצרת קו של שובל מים לבן שמתקרב אל פניו של השחקן וחוצה אותו בדיוק לחצי מצד אל צד. וואו, איזה שוט מדויק וחזק. ובישראל, שבה ימי צילום כה עמוסים ומעטים, איך הצליחו לעשות אותו? שאלתי בפייסבוק את צלם הסרט, בועז יהונתן יעקב, צלם מחונן וחסיד חב״ד, והוא ענה שזה משמים. השוט תוכנן להיות רק אלון מול השתקפות הים בחלון, אבל כשהם ראו את הסירה ממול, הם הזדרזו להתמקם כך לנצל את נוכחותה ליצירת שוט מושלם ורב הבעה. לפעמים גם הבמאי, התסריטאי, הצלם והשחקן הכי טובים צריכים עזרה מלמעלה כדי להוסיף לסצינה את מה שהיה חסר בה כדי להיות מושלמת.

ציוץ