התשיעית של היצ׳קוק
״סחיטה״ של היצ׳קוק
זהו, לדעתי, אחד האירועים הקולנועיים הגדולים והחשובים (והמרגשים) שהגיעו למסכי הסינמטקים בארץ בעת האחרונה: תשעה סרטים אילמים שביים אלפרד היצ׳קוק בין 1925 ל-1929, לפני שמלאו לו 30 שנה, זכו לעותקים דיגיטליים חדשים, במבצע השיחזור הגדול ביותר שאי פעם הופק על ידי מכון הקולנוע הבריטי. לפני כשנה הפרויקט הזה נחשף בסינמטק הלונדוני, ועכשיו, אחרי שעשו הסרטים סיבוב בארצות הברית, מביאה השגרירות הבריטית את התשיעייה הזאת לסינמטקים בארץ, החל מהערב (חמישי) ועד ל-3.3. חלקם יוקרנו בליווי מוזיקה חיה (של מוזיקאים כמו ערן צור, דניאל סולומון, וויסאם ג׳בראן, קרני פוסטל ותום דרום) וחלקם יוקרנו עם הפסקול המחודש והמוקלט (בדקו באתרי האינטרנט של הסינמטקים לגבי כל סרט בנפרד).
כמי שאוהב את היצ׳קוק ודי בקיא בסרטיו, גיליתי כאן סרטים שלא ראיתי מעולם. אבל יותר חשוב מזה: גיליתי לפחות סרט אחד שהוא מבחינתי אוצר. סרט שלא הכרתי, שלא שמעתי עליו, ושאני מצרף אותו מיד לרשימת סרטיו של היצ׳קוק האהובים עליי. לכן, כל אחד יכול לחוות את המחווה הזאת על פי דרגת היכרותו עם היצ׳קוק: יהיו כאלה שיהנו מהסרטים המפורסמים שלו, ואילו המתקדמים יתענגו על גילויים של סרטים נדירים ולא מוכרים.
אם אתם כבר בקיאים מאוד בפילמוגרפיה של היצ׳קוק, יש סיכוי שאתם כבר מכירים את שני הסרטים המפורסמים מתוך התשיעייה: ״סחיטה״ (״Blackmail״) ו״הדייר״ (״The Lodger״). ״סחיטה״ הוא, באופן מובהק הטוב במקבץ הזה ואם יש לכם זמן, כסף וסבלנות רק לסרט אחד, זה הסרט בשבילכם. זהו סרטו האילם האחרון של היצ׳קוק, וזמן קצר אחרי שהוא הופץ, הגיע עידן הסרט המדבר לאנגליה, אז ״סחיטה״ עבר תהליך של הוספת פסקול (עריכת אפקטים קוליים, למשל), והוספת דיאלוגים, וכך הוא הפך לסרט הבריטי המדבר הראשון. היצ׳קוקופילים מכירים את גרסת הסאונד, אבל הגרסה האילמת היתה נדירה למדי עד כה. הסרט הזה ראוי לא רק כי הוא מהנה מאוד, אלא כי הוא כבר היצ׳קוק בשל לחלוטין. בגיל 30 הוא יצר סרט שמכיל את כל הסממנים העלילתיים והוויזואליים שיאפיינו את ארבעים שנות הקריירה הבאות שלו. סצינת המרדף במוזיאון הבריטי לקראת סוף הסרט היא כבר קלאסיקה.
״הדייר״ מ-1926 נחשב לסרט ה״היצ׳קוקי״ הראשון. כלומר, הסרט הראשון שמזכיר את היצ׳קוק המפורסם, במאי של מותחנים רדופים על אנשים המואשמים בפשע שהם לא ביצעו. ״הדייר״ סובל מתסריט בינוני, אבל סיקוונס הסיום שלו מכיל בפעם הראשונה את הסצינה שתהפוך בזאת לחתימת ההיכר של הבמאי: הגיבור משתלשל בין שמיים וארץ, והמתח הוא לא רק האם הוא יפול אל מותו או יינצל, אלא גם האם תוכח חפותו ברגע האחרון. ״הדייר״, ״סחיטה״, ״מזימות בינלאומיות״, ״ורטיגו״, ״חלון אחורי״ ו״חבלן״ הם רק כמה מהסרטים שבהם הרגע הקולנועי הזה יחזור על עצמו בוואריאציות שונות אצל היצ׳קוק.
אבל גם בתור מי שמכיר לא מעט מסרטיו של היצ׳קוק התשיעיה הזאת סיפקה לי שתי הפתעות נפלאות. הראשון שבהם הוא הסרט ״הזירה״ (״The Ring״) מלודרמת איגרוף על אשה אחת ושני הגברים בחייה. היצ׳קוק, שהתחיל את הקריירה שלו בקולנוע כמעצב כותרות לסרטים האילמים, ביים בתחילת דרכו מה שנתנו לו. וכך הוא הגיע לביים משהו שהוא מעין שילוב בין דרמת איגרוף ובין אופרת סבון. לא הייתם מצפים לגלות שדווקא הסרט הזה הוא פשוט הברקה קולנועית נפלאה. זה הסרט שבו אפשר לגלות בפעם הראשונה את היצ׳קוק הבמאי המבריק. מהרגע הראשון הסרט הזה גדוש בבחירות ויזואליות מפתיעות ומקוריות, ובסרט בן 90 שנה מפתיע לגלות קצב ומבנים שמזכירים סרטים מודרניים. כמעט כל שוט, כל פריים, וכל קאט יש בו איזושהי הברקה או רגע של הפתעת בימוי. זה אחד הסרטים האילמים המרתקים שראיתי ומבחינתי זו תגלית גדולה.
ותגלית נוספת היא ״גן התענוגות״ (“The Pleasure Garden״), סרטו הראשון של היצ׳קוק כבמאי, העוסק בסיפורן של רקדניות במועדון לילה (הסרט צולם בגרמניה). לא סרט גדול או חשוב, אבל מעניין בעיקר כי מתחילים לראות בו איך היצ׳קוק חושב על ויזואליה, ועל הרגעים האלה שבין רגעי העלילה. ובעיקר, הוא מפנה את תשומת ליבנו שלמרות שהיצ׳קוק מזוהה עם סרטי מתח, ועם עלילות העוסקות ברדיפה ובטעויות בזיהוי, הוא בעצם היה במאי שמיומו הראשון בקולנועעסק בנשיות, והניסיון שלו לפצח את דמות האשה, שלעיתים נדירות הוצגה אצלו באופן חיובי ולא מאיים.
ובזה לא מסתיימת עונת היצ׳קוק. נחמד לראות ש-113 שנים אחרי לידתו ו-33 שנים אחרי מותו, אלפרד היצ׳קוק הוא עדיין אחד הבמאים הכי מבוקשים ומוכרים בעולם. בימים אלה עומדת להיפתח בפילם פורום במנהטן הרטרוספקטיבה הכי מקיפה עד כה לסרטיו של היצ׳קוק, שמבטיחה להקרין כל אחד ואחד מסרטיו. בארץ לא נראה לי שנזכה לראות בקרוב את כל סרטיו של היצ׳קוק, אבל מבטיחים לנו שאחרי הסיבוב של תשיעיית הסרטים האילמים, תתקיים מחווה לסרטיו המאוחרים של היצ׳קוק גם אל תוך הקיץ והמשך השנה.
