13 דצמבר 2008 | 10:00 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

יהודים בחוץ

שני אייטמים על סרטים בפסטיבל הקולנוע היהודי, בהם אין (כמעט) בכלל יהודים. פסטיבלים כאלה (“סרטים יהודיים”, “סרטי נשים”) תמיד מלחיצים אותי כי אני תמיד חושש שמסגרות מגבילות שנועדו לייצר “פלורליזם” עושות בפועל את ההפך: גטאות. הכותרת של הפסטיבל משתלטת על תוכן הסרטים ולא פעם עולה השאלה “מה היה ‘נשי’ או ‘יהודי’ בסרט הזה שהגגיע לו להשתלב בפסטיבל”, וכל תשובה שתיענה תיצור תחושה לא נעימה. האם “הקן המתרוקן” פותח את הפסטיבל כי הבמאי שלו יהודי? זהו? זה הקריטריון היחיד? האם “הנחשול” הגרמני נמצא בפסטיבל רק כי הוא עוסק באופן עקיף בנאציזם? זהו? האם “פסטיבל קולנוע יהודי” או אוטומטית גם “פסטיבל סרטי נאצים”?
אבל אין לי כוח לדיונים הנצחיים האלה, לכן אני מנסה למצוא בפסטיבלים כאלה לפחות כמה סרטים ראויים לצפייה. במקרה של הפסטיבל היהודי שייפתח הערב בסינמטק ירושלים (בפעם העשירית) מצאתי שניים:

empty-nest_poster.jpg

1. פורסם ב”פנאי פלוס”, 10.12.2008

דניאל בורמן כותב בחסד. הוא גדל בשכונה היהודית של בואנוס איירס, ארגנטינה, והוא מקדיש את הקריירה הקולנועית לעיסוק בקהילה הזאת, ובקונפליקטים שיש לצעירים – בעיקר בני דמותו וגילו – במפגש שבין המסורת ובין הקידמה, בין היהדות המסוגרת ובין השאיפה לקוסמופוליטיות המשוחררת. וברקע, כמעט תמיד, נוכחותה של ישראל. לפעמים, ממש כמו גיבוריו, גם לו נמאס מכל זה והוא מנסה לעשות סרט אחר, שלא יתעסק ביהודים ובהוריהם. סרט כזה, חינני להפליא, היה “כל הדיילות מגיעות לגן עדן” שהוקרן לפני כמה שנים בפסטיבל ירושלים. אבל בסופו של דבר, הוא חזר לבית ההורים, לעסוק בעולם אותו הוא מכיר. שני סרטיו האחרונים, “חיבוק אבוד” ו”לה פמיליה” הוקרנו בארץ מסחרית, והצלחתם בפסטיבלים בעולם – והעיסוק שלו ביהדות, הורים ונוירוזות – כבר הביאו לו את הכינוי “וודי אלן הארגנטינאי”. בפסטיבל הקולנוע היהודי שייפתח הערב יגיע בורמן לקבל אות הוקרה, וסרטו האחרון, “הקן המתרוקן” יוקרן בערב הפתיחה.
לכאורה, “הקן המתרוקן” הוא שינוי כיוון של בורמן. ראשית כל, איפה היהודים? שנית, איפה רובע אונסה, הרובע היהודי של בואנוס איירס, בו התרחשו לא מעט מסרטיו הקודמים. ושלישית, איפה דניאל הנדלר, השחקן שהפך למעין אלטר-אגו שלו בסרטיו היהודיים? (הנדלר משתתף בסרט הזה רק כשותף לכתיבה).
במקום כל אלה מתמקד הפעם בורמן בזוג נשוי ומבוגר ש – כפי ששם הסרט מעיד – הגיעו לגיל בו הם שוב לבד בבית, וכל ילדיהם עזבו. הגבר הוא סופר ומחזאי ששרוי במשבר כתיבה מתסכל, האשה היא עקרת בית שוויתרה על קריירה אקדמאית, ומרגישה שכעת סוף סוף היא יכולה להגשים את עצמה. השניים הולכים ומתרחקים זה מזו. היא חוזרת להשלים את לימודיה, והוא מוצא את עצמו מתאהב ברופאת השיניים (זה טרנד? סרטים על אהבה בכסא רופא השיניים? “הקן המתרוקן” ו”עיר רפאים” מכילים סצינות דומות על פלירטוט בזמן טיפול דנטלי). בורמן מאט את הקצב (סרטיו הקודמים היו היפראקטיביים יותר) ובגיל 35 מנסה להתמודד עם קבוצת גיל המבוגרת ממנו בהרבה. ועדיין הוא מצליח לנפק רגעים תסריטאים חינניים מאוד, גם כשהוא לא כותב את מה שקורה בסביבתו המיידית.
“הקן המתרוקן”, אולי בגלל שפחות מצאתי נקודות הזדהות עם הגיבורים, הוא סרט פחות טוב, חינני, אנרגטי, מצחיק או מחמם לב משני סרטיו הקודמים, שחיבבתי מאוד. הוא סרט שמראש פונה לקהל מבוגר יותר. אבל, בורמן לא מוותר, הוא מחזיר את גיבוריו לטריטוריה שלו למערכה האחרונה. כדי לתת לזוג המתרחק זה מזו מעט חסד, הוא מטיס אותם לישראל, שם (כאן) הם באים לבקר את בתם שהתחתנה עם ישראלי. ושם (כאן) כשהם צפים בים המלח ומביטים בנופי המדבר, יחול בהם השינוי.

welle.jpg

2. פורסם ב”7 לילות”, 12.12.2008

פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים ישיק במוצאי שבת את מהדורתו העשירית בהקרנת סרטו של הבמאי החינני בן ה-35 דניאל בורמן, “הקן המתרוקן”. חצי השעה האחרונה של הסרט הארגנטינאי הזה אמנם מתרחשת בישראל, אבל הגיבורים אינם יהודיים. מה שמעלה את השאלה בת העשור (שנשאלת מבחינתי בכל פסטיבל נישה): מה היא ההגדרה של “קולנוע יהודי”? האם הבמאי צריך להיות יהודי? הנושא? הדמויות? החשודים הרגילים בפסטיבלים כאלה (ולא תמצאו עיר בעולם בלי פסטיבל יהודי) הם סרטים על זהות יהודית, הגירה, התבוללות, אנטישמיות ושואה. מה שמעלה את תת-השאלה: מה ההבדל בין הפסטיבל היהודי ובין מסגרת “החוויה היהודית” בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי המתרחש מדי קיץ באותו סינמטק ירושלמי? אבל לכבוד חגיגות העשור, נניח לשאלות בצד. בעיקר כי מדי פעם תמצאו גם בפסטיבל כזה, שסרטיו נוטים להיות כבדי ראש, גם כמה סרטים שיש בהם יותר “קולנוע” מ”יהודי”.
אחד מהם הוא הסרט הגרמני האולטרה-מטריד “הנחשול”, שהקרנתו בפסטיבל הירושלמי – אחרי שסבב בכל הפסטיבלים בעולים, מסאנדאנס ועד טורינו והיה מועמד בשבת שעברה לפרס הקהל בפרסי הקולנוע האירופיים – תהיה כנראה ההזדמנות היחידה לראות אותו על מסך גדול. למעלה משני מיליון גרמנים כבר צפו בו, ואם אתם בני שלושים ומעלה עלילתו תישמע לכם מוכרת.
בתחילת שנות השמונים הפיקה רשת איי.בי.סי סרט טלוויזיה בשם “הנחשול”, שעשה לא מעט רעש ושהוקרן בארץ בטלוויזיה החינוכית כמעט בכל שנה ביום השואה. הסרט היה מבוסס על מקרה אמיתי שקרה ב-1967 בפאלו אלטו קליפורניה כשמורה התיכון רון ג’ונס ניסה ללמד את תלמידיו על שואת יהודי אירופה ורצה לגרום להם להבין איך קרה שכל אזרחי גרמניה הפכו לנאצים ולמעשה נתנו יד לשואה הזאת. ההיסטוריה נוטה להתייחס לנאציזם ולשואה כאל מאורע מבודד וחד פעמי והנה מגיע מורה תיכון ועורך ניסוי פדגוגי בו הוא בונה עם תלמידיו מפלגה פשיסטית וסוחף אותם – באמצעים דמוקרטיים תחילה – לתוך עולם של עיוורון אידיאולוגי.
וכעת, 31 שנה אחרי הניסוי ההוא, מגיעה גרסה קולנועית, ומטריד מזה: תוצרת גרמניה. גם אם יש טענות שהניסוי של ג’ונס לא הצליח כמו שהסרט ההוא טען שהצליח, עדיין הסרט יצר תחושה שדיקטטורה רצחנית – שאזרחיה יעצמו עין, שלא לומר יזדהו, למול רצח עם אפילו – יכולה לצמוח גם בפרבר אמיד של סן פרנסיסקו, מגיע הבמאי הגרמני דניס גנסל ומחזיר את הדיון הביתה, לגרמניה. הסרט מתחיל כשיורגן פוגל, המגלם מורה תיכון עם רקע אנרכיסטי, מנסה ללמד את תלמידיו מהי אוטוקרטיה. ברגע שהמילה “נאציזם” נזרקת לחלל הכיתה הילדים רוטנים. “אוקיי, הבנו”, הם אומרים, “הנאצים היו מעאפנים, אבל למה אנחנו צריכים להמשיך ולהרגיש אשמים על משהו שלא אנחנו עשינו ושלעולם לא יכול לקרות שוב?”. וכדי להוכיח שזה יכול לקרות שוב ועוד איך, הוא מחליט – בתמיכתם המלאה – לערוך ניסוי. להקנות להם כוח באמצעות משמעת, אחדות, פעולה וגאווה. עד מהרה דווקא אלה בעלי הבטחון החלש הם שמוצאים את עצמם מתחזקים באמצעות האירגון – שמקבל את השם “הנחשול”. ואז כל הניסוי הזה גם הולך צעד אחד רחוק מדי.
גם ללא הידיעה שניסוי מטריד שכזה אכן נעשה (ומאז דווח בעיתונות שכמה וכמה בתי ספר ערכו ניסוי דומה אצלם), גם אם נתייחס לשני הסרטים – האמריקאי והגרמני – כבידיון מוחלט, עדיין שניהם מצליחים להעביר היטב את התחושה שזה יכול לקרות שוב. הקסם של הסרט האמריקאי היה ביובש שלו: את המורה גילם ברוס דייוויסון נעים ההליכות והסרט היה נקי וקורקטי. סרטו של גנסל מעדכן את ההתרחשות לימינו: עם המוזיקה העכשווית, האינטרנט, תחושת השיעמום המוחלטת של בני הנוער, והעובדה שהתלמידים והמורים קרובים זה לזה ושנדמה שנשבר הדיסטאנס בין מורה ותלמיד שהיה מאפשר לדבר כזה לקרות בעבר. ועדיין הסרט משכנע שזה אפשרי.
אז כן, אולי בסופו של דבר “הנחשול”, לא משנה באיזה גרסה, הוא בראש ובראשונה סרט להקרנה בתיכונים, מלווה בימי עיון מצקצקי לשון. אבל התחושה ששני הסרטים מעבירים מצמררת: בין אם זה בשנות הששים, השמונים או האלפיים, בין אם זה בארצות הברית או גרמניה, ואולי אפילו ישראל, הנאציזם, במסיכה כזו או אחרת, יכול לחזור. העובדה ש”הנחשול” יוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי ולא בבתי הקולנוע המסחריים גם יוצרת תחושה מזויפת של צדקנות: העולם מכא על חטא, נבהל מהעובדה שיהודים יכולים שוב להיות הקורבנות. כשהאמת שהסרט מעלה היא שזה יכול לקרות בכל מדינה, בכל לאום, בכל דת. והקורבנות לא חייבים להיות יהודים. את המסר הזה, חוששני, אנחנו בארץ מעדיפים שלא להפנים.

נושאים: פסטיבלים

4 תגובות ל - “יהודים בחוץ”

  1. איתן 13 דצמבר 2008 ב - 13:04 קישור ישיר

    עוד לפני שאני קורא את הפוסט : תחליף את הכותרת. צורמת מדי.

  2. היהודי הבודד 13 דצמבר 2008 ב - 13:35 קישור ישיר

    בסינמטק חיפה!

  3. אוטו פוקוס 13 דצמבר 2008 ב - 14:36 קישור ישיר

    ארבעים נאומים הוליוודיים מעוררי השראה ערוכים לשתי דקות של סופר-נאום הוליוודי אחד ויחיד:

    http://www.youtube.com/watch?v=d6wRkzCW5qI

  4. יחיאל 13 דצמבר 2008 ב - 20:50 קישור ישיר

    בדרך כלל אני ממעט להגיב באתר, אבל דוקא המשפט בסוף הכתבה קצת קומם אותי.
    מבחינתי הסרט ‘הנחשול’ בגרסתו האמריקאית הוא אחד הסרטים האהובים של ימי נערותי. אהבתי את הדינמיקה של ההתפתחות הקבוצתית, והזדהיתי עם הבחורה (שעם זכרוני אינו מטעה אותי, מצרפת אליה עוד בחור) בעומדה כנגד למהלך שסוחף את התיכון כולו.
    בשנים האחרונות במסגרת נסיונותי לבנות ספרית וידאו קטנה משלי, ניסיתי אף לשים את ידי על עותק של הנחשול ולצפות בו שוב מנקודת מבט בוגרת מעט יותר. הרושם החיובי התחלף אצלי לחשיבה עגמומית על הקף הצפיה הנרחב שזוכה לו הסרט בקרב תיכונים ברחבי הארץ למרות המסר השלילי שהוא מביע.
    יאיר מסיים את המאמר במשפט: “שהאמת שהסרט מעלה היא שזה יכול לקרות בכל מדינה, בכל לאום, בכל דת. והקורבנות לא חייבים להיות יהודים. את המסר הזה, חוששני, אנחנו בארץ מעדיפים שלא להפנים.” אני חושב שבעת האחרונה אנחנו דוקא כן מעדיפים להפנים את המסר שהשואה היא לא ארוע בודד, אלא כזה שיכול לקרות לכל עם ולכל לשון. אני בא לומר שהשואה כארוע שהתרחש על גבי חיי יהודים, הוא דוקא כן ארוע יחידני. אולי האובייקט המבצע יכול להשתנות מדור לדור, אך מסע השמדה רצחני של עם, יכול לנבוע רק מהשנאה הלאומית העמוקה ביותר והשורשית ביותר שאובחנה באנושות – האנטישמיות. אנחנו כל הזמן מקפידים להתעלם מכך, ולנסות לחפש את המכנה המשותף עם כל המתנגדים לשנאת זרים על פני הגלובוס, אך אנחנו שוכחים שהאנטישמיות הינה בעלת מאפיינים ייחודיים שלא חוזרים בשום שנאת זרים אחרת.זה לא אין לאמר את זה, אבל ברגעי משבר גם הידידות הגדולות ביותר יכולות להפנות לנו את גבן.

    נ.ב. אפשר גם לעשות פסטיבל קולנוע יהודי שיעסוק לא רק באנטישמיות ובשואה. לא תמיד חייבים לעסוק בזהות יהודית ‘שלילית’ (כזו שמונעת מכך ששונאים אותנו), אלא בכזו ‘חיובית’. לעמוד באופן קולנועי על תכונות יהודיות, היסטוריה יהודית, אמות מוסר שהיהדות קידמה במשך הדורות ושהשאירו את אותותיהן על האנושות. לא הכל חייב להתנקז ל5 שנים אי שם באמצע המאה העשרים (או באופן רחב יותר לקצת יותר מעשר שנים, או הכי רחב 100 שנה). אנחנו חיים כאן בעולם הזה כמעט שלושת אלפים שנה, בטוח אפשר למצוא נושאים קולנועיים מגוונים שיגעו באפוס רחב היריעה הזה.

    יצא ארוך, אבל זה מתקזז עם מאות מאמרים שלא הגבתי עליהם 🙂


השאירו תגובה