13 דצמבר 2008 | 14:00 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

"דיזסטר מובי", הביקורת

disaster movie


פשוט אסון
ב”דיזסטר מובי” הבדיחה המצחיקה היחידה היא האופן שבו תורגם שם הסרט לג’יבריש… סליחה, לעברית

קומדיה

בלוגו הקטע שלצד הטקסט כתוב “קומדיה”. מדובר, חוששני, בהטעיה. בכותבי “קומדיה” אני משתף פעולה עם כוונות היוצרים ומסרי אנשי השיווק שלהם, במקום לתת הד לתחושותיי האמיתיות: שמדובר בטרגדיה, בסרט שאין בו קמצוץ כשרון, שלא לדבר על הומור. סרט שכל מטרתו היא לדחוס ל-90 דקות כמה שיותר איזכורים לסרטים אחרים, מתוך תקווה שעצם האזכור יגרום לצופה הלא מפותח לצחקק ולחשוב שיש כאן פרודיה. ג’ייסון פרידברג וארון סלצר, התסריטאים והבמאים, לקחו ז’אנר קולנועי משובח, הפרודיה (או ה-spoof) והוציאו אותו להורג. תחילה כתסריטאים בסדרת סרטי “מת לצעוק” ואז כיוצרי שרשרת פרודיות לא מצחיקות: Date Movie, Epic Movie ועכשיו – “דיזסטר מובי” (“סרט אסונות”, בעברית. ותהרגו אותי אם אני מבין את המחשבה מאחורי התרגום העקום שבחרו מפיציו בארץ לג’יבריש… סליחה, לעברית). יוצרים חכמים – והאחים צוקר ואייברהמס היו כאלה ב”סודי ביותר” ו”טיסה נעימה” – היו לוקחים את הז’אנר בכותרת ומפרקים לו את הצורה, חושפים את כל קלישאותיו. אבל פרידברג וסלצר כותבים במהירות ובעצלנות שהיתה מעיפה אותם מכל שולחן כותבים של תוכנית מערכונים בינונית. וכל מטרתם, לדחוס כמה שיותר איזכורים לסרטים שהיו טובים יותר משלהם (ועצם הכללתם בסרט הוא בעיני לשון הרע): “10,000”, “האנה מונטנה”, “אינדיאנה ג’ונס וממלכת גולגולת הבדולח”, “ג’ונו”, “טוויסטר”, “גודזילה”, “קלוברפילד”, “איירון מן”, “הלבוי”, “הענק הירוק”, “מכושפת”, “סטפ אפ”, “לאב גורו”, “לילה במוזיאון”, “היום שאחרי מחר”, “היי סקול מיוזיקל”, “סופרבד”, “ארץ קשוחה”, “נרניה 2”, “ג’אמפר”, “אל תתעסקו עם הזוהן”, “סיינס”, “אלווין והצ’יפמנקס”, “הנקוק”, “מבוקש”, “כוכב הקופים”, “באטמן”, “ספיד רייסר” ו”קונג פו פנדה”. כל כך הרבה סרטים, בלי אף בדיחה אחת. טראגי (אה, כן: מישהי שאמורה להיראות כמו איימי וויינהאוס – למה איימי וויינהאוס דווקא, לא ברור – תוקעת גרעפס של שלוש דקות בהתחלה, זה אמור להשכיב את בני ה-12 מצחוק).

נושאים: ביקורת

15 תגובות ל - “"דיזסטר מובי", הביקורת”

  1. רני 13 דצמבר 2008 ב - 18:42 קישור ישיר

    הממ… עושה רושם שזה גרוע אף יותר מ”כשהעולם עמד מלכת”, סרט אסוני בפני עצמו.

  2. דרורית 13 דצמבר 2008 ב - 20:10 קישור ישיר

    מזל טוב רני!
    שנה מלאה סרטים מצויינים.
    🙂

  3. טרראם 13 דצמבר 2008 ב - 20:45 קישור ישיר

    חשוב לציין שצמד היהודונים לקח את העניין צעד אחד רחוק יותר. צוקר ואבראהמס לפחות ראו את הסרטים עליהם הם צחקו. צילומי “סרט אסונות” הסתיימו עוד לפני שהרבה המהסרטים שציינת בכלל יצאו. לכן ברור לחלוטין(וגם ידוע) שסלצר ופרידברג כתבו את הבדיחות על פי הטריילרים של אותם בלוקבאסטרים.

  4. james newton howard 13 דצמבר 2008 ב - 22:09 קישור ישיר

    אני לא מצליח להבין למה סלצר ופרידברג ממשיכים לקבל תקציב מהאולפנים ליצירת סרטי הג’אנק שלהם אחת לשנה. הרי כל הסרטים שלהם עד היום הכניסו סכומים מגוחכים וקיבלו ביקורות נוראיות (אפילו ב-IMDB, אתר שלא בדיוק ידוע בטעם האנין שלו, נכנסו כמעט כל סרטיהם ל- Bottom 100). כאילו, מה צריך לקרות כדי שסרט ייחשב בעיניהם ככישלון?

  5. איתן 13 דצמבר 2008 ב - 22:55 קישור ישיר

    חזרתי לא מזמן מההקרנה של “רייצ’ל מתחתנת” בסינמטק תל אביב. לא אהבתי.לא הייתי מוכן לג’ונתן דמי עושה דוגמה. ולמרות שאני אוהב דוגמה, ג’ונתן דמי לא עושה את זה טוב.

    מצד אחד, יש להודות שהמשחק, ברובו, טוב מאוד. אן האת’אווי נהדרת, וגם רוזמרי דה-וויט, בתפקיד רייצ’ל, טובה מאוד. מצד שני, הצילום עצבני עד בלתי אפשרי לעיתים. כדאי שדמי יסתכל על סרטים דניים מסוימים. גם מצלמת כתף יודעת לנוח לפעמים. דמי לא למד את זה. ואז באה העריכה. “רייצ’ל מתחתנת” סובל מעריכה איומה. יש סצינות א-ר-ו-כ-ו-ת מ-א-ו-ד (הסצינה שבה כולם מרימים כוסית לחיי הזוג המאושר, למשל. ויש עוד כמה), יש סצינות חשובות, אבל קצרות מדי (אם הסצינה אצל האמא היתה מתארכת, אולי היא היתה יוצאת הרבה פחות היסטרית), ויש סצינות מיותרות לחלוטין (הסצינה שבה האת’אווי מספרת על האח הקטן במפגש המכורים. הסיפור הזה חוזר שוב בקונטקסט אחר).

    ג’ונתן דמי לא למד את חשיבות השקט. כמעט כל הסרט מלווה במוזיקה. באחת הסצינות האת’אווי אומרת : “אלהים, הם הולכים לנגן לאורך כל סוף השבוע ?”. ואז הם שותקים. לחמש דקות בערך. אין כמעט רגע ללא מוזיקה בסרט. וזה מטמטם את השכל.

    בנוסף, בהחלטה משונה, הרגיש דמי שהוא צריך להיות פוליטיקלי קורקט מאוד, ולרצות את כל העולם. יש את כל סוגי המוזיקה בסרט : מחיקוי עלוב של הנדריקס מנגן את “הנה באה הכלה”, דרך מוזיקת פולק, סמבה ברזילאית ועד מוזיקה שחורה. הכלה לבנה, הבעל שחור, אחד מחבריו אסיאתי, מישהי מגלגלת בלשונה קריאת שמחה ערבית, והמילה “לחיים” (בעברית) נאמרת כמה פעמים במהלך הסרט. מישהו אמר לי פעם שככל שאתה יותר ספיציפי, כך אתה יותר אוניברסלי. ג’ונתן דמי לא היה בשיעור הזה.

    לגבי הגניזה : מצד אחד, אני מבין את המפיצים. מדובר בסרט די נודניקי. אבל, טעם אישי הצידה, מדובר באירוע קולנועי עולמי, גם אם צנוע. בעונת הפרסים המתרגשת עלינו בימים אלו, שמו של הסרט מופיע יותר מפעם אחת. ותושבי ישראל, ברובם, לא יזכו לדעת במה מדובר. תעשו את החשבון לבד.

    רוה: בעניין העריכה: אני דווקא יצאתי בתחושה שהסרט יהיה ללא ספק מועמד לאוסקר על התסריט ועל העריכה. כל השאר, מחר.

  6. בינימין 13 דצמבר 2008 ב - 23:34 קישור ישיר

    אני מהאנשים האלו שאתה מדבר שלא יראו את הסרט “רציייל מתחתנת”.
    לפני חודש קראתי באתר הנ”ל על האדם שעלה את התוכנייה של הסנמטק לגוגל והתרגשתי גילתי שם את סינדוכה ניורק של קאופמן ואת הרסטורפיקבה של ויסקונטי וכו’.
    את כל אלה ראיתי תכננתי לראות היום את רצייל אבל כאשר הגעתי למקום ב7 גיליתי לצערי שטעיתי האדם שעלה את התוכנייה לגוגל ועכבר העיר הטעו אותי הם טענו שהסרט מתחיל ב8 ואני קראתי ואני הגעתי מאוחר מתי ב6 וחצי מעצבן.
    מאוכזב ככל שאהיה הבנתי גם שלא נשארו כרטיסים גם כך וזה למרות שניסיתי להזמין לא מעט(עד הגילוי שאפשר גם באינטרנט)

  7. רוני 14 דצמבר 2008 ב - 0:16 קישור ישיר

    יום שבת הקרנת הסרט ‘ההבטחה’ בקולנוע דיזינגוף – בדיזינגוף סנטר. לאורך כל ההקרנה הסאונד עלה וירד, המקרין לא הצליח לפתור את הבעיה. בנוסף הפוקוס בתרגום הלך וחזר. בקיצור – ממש לא מומלץ לצפות בסרטים בקולנוע זה.

  8. hod 14 דצמבר 2008 ב - 0:55 קישור ישיר

    גם אני ראיתי את רייצ’ל…ועליי לחלוק. אני מחכה כבר הרבה מאוד זמן לסרט שירגש אותי (אחרי גל סרטים ,אירופאים ברובם, מנוכרים ואובר ריאליסטים) והנה קם האחד שמצליח לעשות זאת.סיפור קטן עם הרבה רגש ועוצמה. לא אובר דרמטי או מלודרמטי. העריכה שירתה את המטרה: משפחה מפורקת, לא מתקשרת- הרבה ג’אמפקטים,והרבה נק’ מבט בסצנות בעלות מספר רב של משתתפים. בנוסף לכך, לדעתי דמי הוא אמן. אני מאמין שהיכולת הגדולה ביותר שיכולה להיות לבמאי היא היכולת לעבור מרגע שנראה מאוד קומי אולי בנאלי לרגע שהוא מאוד דרמטי וטעון רגשית ולהפך. סצינת המדיח,סצנת הברכות,או סצנת הריב שמתרחשת במעבר הדמויות בכל חדרי הבית עד העצירה במטבח ווהכרזת האחות על הריונה ,הם המעידים לא רק על תסריט מבריק אלא על בימוי סוחף ומרשים. לגבי קיבוץ הגלויות,אני דווקא חושב שהוא הראה את זה כדי שנשים לב אבל לא על זה הסרט.זה אמור גם להוסיף קצת לבלאגן הכללי אבל גם להראות שכיום אין בעיה לדוגמא, ששחור יישא לבנה ולא כל סרט שיראה זוג כזה יצטרך לתת דין וחשבון על העובדה הזו וליצור איזו דמות משנה גזענית לדוגמא…

  9. ליאור 14 דצמבר 2008 ב - 1:01 קישור ישיר

    ג’יימס, הם מקבלים אור ירוק כי הסרטים שלהם עושים כסף. לפחות יחסית לתקציב שלהם. Meet The Spartans עלה 30 מיליון ועשה 18 בסופשבוע ראשון. 18 מיליון דולר!!! החדש שלהם כבר עשה הרבה פחות אז נקווה שעכשיו הפשע הקולנועי הזה יבוא לקיצו או לפחות יאט את הקצב.

    אגב, אם אני לא טועה, זה הסרט הראשון שלהם שמופץ בארץ. ודווקא “סרט אסונות” הוא הפחות מצליח שלהם מבחינה כספית. אפילו לא הצליח להחזיר את ההשקעה. אני חושב שהעם בציון היה מסתדר גם בלעדיו.

    למה הם מצליחים? זה אולי נשמע כמו תקליט שרוט, אבל בני הנוער הם האשמים. הדור שלא ידע את “טיסה נעימה”. עצוב.

  10. רני 14 דצמבר 2008 ב - 1:51 קישור ישיר

    היי דרורית, תודה 🙂

  11. ניר נ. 14 דצמבר 2008 ב - 9:09 קישור ישיר

    לאיתן.

    הבעיה שלי היא השימוש התכוף והפזיז (לטעמי) במילים גדולות. המילה א-י-ר-ו-ע היא לא מילה גמישה(בפרפרזה על דברי דורותי פרקר). תן לסרט צ’אנס להוכיח את עצמו לפני שאתה קושר מועמדויות שהוא זוכה להן לאיזה תואר רם מעלה. שים לב שבגלובוס הזהב למשל גם מריל סטריפ קיבלה מועמדות על משחקה ב”מאמה מיה”.

    אתה בעצמך אמרת לי לא פעם שאני קיצוני בהכרזות שלי על טוב ורע – אז הבה נשמור על פרופורציה גם בטרמינולוגיה.

  12. איתן 14 דצמבר 2008 ב - 10:15 קישור ישיר

    קודם כל, כתבתי “אירוע קולנועי” והוספתי הסתייגות – צנוע. כלומר, “רייצ’ל מתחתנת” לא עומד בשורה אחת עם “בנג’מין באטן”, שכנראה יוביל את המועמדויות לאוסקר, אבל הוא יהיה בשורה השניה. אן האת’אווי כנראה תהיה מועמדת (ואולי אפילו תזכה). ואולי גם תסריט, ועוד שתיים-שלוש מועמדויות לא נראות לגמרי מופרכות. שנית, הסיבה שאני בכלל מכיר את שמה של רוזמרי דה-וויט (שמשחקת את רייצ’ל) היא שקראתי עליה אצל ג’פרי וולס (מסכים איתו לגמרי : היא בהחלט תגלית). וחוץ מוולס עוד כמה מבקרים נחשבים שמים את הסרט בצמרת רשימות סיכום השנה שלהם. ויאיר ידידנו פרסם לפני כמה ימים שלארי גרוס, התסריטאי של “48 שעות” ו”פשע אמיתי”, כותב שזהו הסרט האמריקאי הטוב ביותר של 2008. זה לא מספיק אירוע בשבילך ?

  13. ניר נ. 14 דצמבר 2008 ב - 11:08 קישור ישיר

    לא.
    זה לא אירוע.
    זה מעניין, זה מסקרן.
    דמי היה יופי של במאי. היה.
    אני לא חושב שדי.וי.די. הוא תחליף לקולנוע,
    אבל העור שלי לא סמר עקב גניזת הסרט-כי הוא ימצא את הקהל שלו מה גם שיש עותק בארץ.
    חמורה הרבה יותר היא הגניזה של סרט כמו “סונטת טוקיו”.
    הקרנתו היתה הרבה יותר “אירוע”. חשיפת במאי מעניין לקהל שאינו מכיר אותו – זה אירוע.

  14. עדן 14 דצמבר 2008 ב - 11:51 קישור ישיר

    לא ראיתי את “דיזסטר מובי” אבל סרטם הקודם של היוצרים MEET THE SPARTANS הוא בהחלט הסרט הגרוע ביותר שראיתי בשנים האחרונות. למעשה הוא כל כך גרוע עד שהגדרתו כ”סרט” עושה עמו חסד שלא מגיע לו לקבל.

  15. רוני 14 דצמבר 2008 ב - 18:32 קישור ישיר

    תיקון למספר 7 – שם הסרט ההחלפה.


השאירו תגובה