סודות הספר השחור
אוקיי, רבותיי וגבירותיי וידידיי וידידותיי, התניעו את הספירה לאחור: ביום שלישי בבוקר תשיק אורנג' את אתר "אורנג'-טיים" שיהפוך – אם לא יהיו תקלות של הרגע האחרון – לבית החדש של "סינמסקופ". ואני מודה: אני משקשק מפחד. חושש מבאגים, מבעיות, מצרות, מתקלות שאני בכלל לא מודע שיהיו. בינתיים העסק רץ מאחורי הקלעים והכל עובד פחות או יותר בסדר. אני גם משקשק ונרגש מהצד השני של הפרויקט הזה: אתר קולנוע לצפייה בסרטים בסטרימינג שאמור להיות עצום מימדים. לא ראיתי עדיין דבר ממנו, ואין לי מושג מה האיכות, אבל כן עזרתי לאנשי אורנג' בייעוץ תוכני. לכן אני סקרן לראות האם אימצו את עצותיי, כי אם כן, יהיו שם הברקות ענקיות וספריית סרטים בלתי רגילה. אבל את זה אגלה, יחד אתכם, רק בשלישי בבוקר.
מה זה אומר מבחינתכם? כאמור, כלום. אתם תשוטו לשם אוטומטית בכוחות הטלפתיה של האינטרנט. אבל אם אתם קוראים את האתר הזה דרך קורא RSS יש סיכוי סביר שתצטרכו להזין לקורא כתובת חדשה. אעדכן ברגע שאדע סופית.
=======
ג'ייסון אייזקס (אבא של מאלפוי מ"הארי פוטר") יגיע מחר לפתיחת פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, שם הוא יציג את הסרט "טוב" בו הוא מככב בתור החבר היהודי של ויגו מורטנסן הנאצי. השבוע הסרט יוצא גם באמריקה, ובראיון ל"ניו יורק מגזין" מודה אייזקס שהרעיון המקורי של ההצגה והסרט הרתיעו אותו כי הוא חשב שזה כתב הגנה לנאצים. "תתביישי לך שאת רוצה לעשות את הסרט הזה", הוא אמר למפיקה שהציעה לו את התפקיד. ואז הוא קרא את המחזה. ובכלל, אומר אייזקס, שכיהודי הוא מאוד רגיש לסרטי שואה ושונא כמעט את כולם.
ועוד קצת שואה: האנשים הטובים ב"Vulture" ספרו ומצאו שיש שישה סרטים העוסקים בשואה שעולים באמריקה לקראת חג המולד: "טוב", "נער קריאה", "הנער בפיג'מת הפסים", "מבצע ואלקירי", "אדם בן כלב" ו"התקוממות". הם נתנו בהם סימנים בתרשים זרימה.
========
מדי שנה, לקראת סופה, מתפרסם בהוליווד מסמך פנימי הנקרא "הספר השחור": מדובר בחוברת המסכמת את בחירותיהם של סוכנים ומפיקים לגבי התסריטים הטובים ביותר שעדיין לא הופקו. העסק הזה היה די סצוי מהעין עד שניקי פינק פרסמה אותו לפני שנה, אז התסריט שאנשי הוליווד הכי התלהבו ממנו היה "ספירה חוזרת" של דני סטרונג, שהפך מאז לסרט טלוויזיה של HBO עם קווין ספייסי ובבימויו של ג'יי רואץ'.
השנה התסריט במקום הראשון נקרא "הבונה" (The Beaver), התסריטאי הוא קייל קילן ויש סיכוי שסטיב קארל יככב בסרט, אם וכאשר יופק.
השנה אפילו אנשי "אנטרטיינמנט וויקלי" כבר הבינו שהמסמך הפנימי הזה די מסקרן והם פירסמו פרטים על עשרת התסריטים הכי מבוקשים בהוליווד, חלקם כבר בדרכם לאתרי הצילום.
וב-"Vulture" פרסמו את הרשימה המלאה. משך את תשומת ליבי התסריט של מאט גרינלה ("קונטרול") בשם "Nowhere Boy", העוסק בילדותו ונעוריו של ג'ון לנון. גם הגרסה של ג'יין גולדמן ומתיו ווהן ל"החוב" של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום נמצאת שם.
יש בי התנגדות אינסטינקטיבית לראות סרטים באינטרנט.
יש את הסרטים המופצים בצורה רגילה.
יש את הסינמטקים.
יש שני פסטיבלים גדולים ומכובדים (חיפה וירושלים). בשביל הדוקומנטרים – יש גם את "דוקאביב".
ואם אין אפשרות לראות משהו על מסך גדול – יש את "האוזן".
כל אלה מכסים כמעט את כל מה שמעניין אותי. האינטרנט מרגיש לי פלטפורמה לא רצינית לראות סרטים רציניים באורך מלא.
איתן, כל עוד ההתנגדות שלך אישית ולא גורפת הכל טוב.
אבל אני למשל, הייתי אמור לראות את הדיזסטר מובי ולכתוב עליו כמה שיותר מהר. יש אותו בקולנוע אחד בארץ, אי שם בצומת גלילות. מאוד שמחתי שיש לי אינטרנט באותו יום.
ואם זה לא סרט מספיק רציני בשבילך (:-)), אז גם סרטים כמו "M" ישבתי לראות בסטרים, והיה יופי וטופי, כיף גדול. האם גם הטלוויזיה אינה פורמט רציני מספיק בעינייך? כי אם כן, אאלץ לשאול מה ההבדל בינה לבין האינטרנט (מלבד היתרונות הברורים של הרשת וחוסר הרלוונטיות של הטלוויזיה לחיים, שלי לפחות).
ויאיר, אל תשקשק – אנחנו נהיה כאן איתך (בשביל לזעום בתגובות על כל גליצ' 🙂
אורון,
מבחינתי גם הטלוויזיה היא לא פורמט רציני מספיק. הקולנוע הוא אמנות שנועדה לצפייה על מסך ענק, ולא פחות חשוב, יחד עם קהל מסביבך. זה לא שאני לא רואה סרטים על מסך קטן, אבל הצפייה כמעט תמיד מלווה בתחושת החמצה וכאב לב. יצא לי לראות כמה וכמה סרטים גם על מסך הטלוויזיה וגם על מסך הקולנוע, ובאף מקרה זה לא היה בר השוואה. זה כמו ההבדל שבין צפייה בציור בתוך אלבום, וצפייה בו על הבד המקורי, כמו שמיעת הקלטה של הופעה חיה, ובין השתתפות בה.
אגב, אני עוד זוכר את תחושת ההתפעמות שחוויתי כשראיתי את "התפוז המכני" בסינמטק הירושלמי, אחרי שכבר למעשה הכרתי את הסרט בעל-פה מצפיות חוזרות ונשנות בוידאו. פתאום הבנתי שעד אותו רגע, לא ממש ראיתי את הסרט שקובריק רצה שאראה.
בפראפרזה על הקלישאה הידועה, לראות קולנוע על מסך הטלוויזיה זה כמו להתנשק דרך מטפחת. לראות אותו בסטרימינג מפוקסל ומקרטע, זה כבר לקבל נשיקה דרך בלוק בטון.
אני רוצה להזמין את כולם ביום שני ב"לנדן" הקרנת בכורה של הפרק הראשון של "המרוץ לראות הממשלה"
סידרה חדשה שצלמתי
פתיחת דלתות 19:30
הסידרה תוקרן בערוץ1 בכול יום שני בשעה 20:30
במשך 10 שבועות החל מיום שני הקרוב ה 15.12
כולכם מוזמנים
הצטרפו גם לקבוצה שלנו בפייסבוק:
http://www.facebook.com/s.php?q=rotem+grosman&init=q&sid=5f54b9428d5ab353ce3398ae3dd17884#/profile.php?id=1007376826&ref=profile
איתן,
יש גם את "פסטיבל קולנוע דרום" בשביל קולנוע עולם שלישי שלא מגיע בחיים לסינמטקים שלא לדבר על טלוויזיה או קולנוע מסחרי.
קשה לי להחליט איזה סרט גרוע יותר:
כשהעולם עמד מלכת
פריז 36
מה אתה אומר יאיר?
Hugh Jackman will be hosting the Oscars:
http://www.people.com/people/article/0,,20246416,00.html?cnn=yes
סצוי=סמוי(כנראה)
זאת אומרת שמחלקת יחסי הציבור של "אוסטרליה" עשתה שעות נוספות, ומנהלת קרב בלימה מול הביקורות המסתייגות. בינתיים מצליח לה.
ושלא תבינו אותי לא נכון : ג'קמן שחקן נהדר בעיניי. אהבתי אותו ב"יוקרה", והוא היה מצוין לטעמי ב"מעיין". אני לא בטוח בכישוריו כמנחה-בדרן.
לאיתן – הציעו לריקי ג'רווייס להנחות את האוסקר והוא דחה את ההצעה מחשש שייאלץ לצנזר את הבדיחות שלו בהתאם ל"טעם" ההוליוודי.
הבעיה העיקרית עם כך שג'קמן ינחה את האוסקר, היא שהשנה טקס יזכה לרייטנג יחסית גבוהה בגלל האביר האפל והמפיקים עלולים לחשוב שהוא היה בחירה מוצלחת.
צירוף מקרים מעניין הוא שואן ג'ונסון, שאחד מתפקידיו הידועים הוא בתור החלילן מהמלין, הלך לעולמו היום, 12/12 (מוזר גם שקראתי את הידיעה על מותו בעודי שומעת שיר של דונובן, שכיכב ב"חלילן מהמלין" של ז'אק דמי).
אהבתי את הקטע המרושע והציני קצת מ-Vulture. אין ספק, שוואלקירי הוא האחד שאני מחכה לו במיוחד. בראיין סינגר, קנת בראנה וטום קרוז בסרט אחד? אני רוצה להאמין שיש פה יצירת מופת של ממש… והילד בפיג'מת הפסים הוא סרט נפלא וחזק בעיקר בזכות החלק האחרון שלו, שממש עשה לי קווץ' בלב.
ואתמול ראיתי את ההחלפה. יצאתי מנוכר ומאוכזב מאד. לא מהגדולים של איסטווד. בעיקר, הרגשתי שזה סרט מאד מפוזר, שלא החליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול… אז הוא הלך לאלף ואחד כיוונים, והתוצאה היא סרט מאכזב מאד. לפחות בעיני. ואנג'לינה היא שחקנית מזעזעת פשוט. מה שהיא עושה בסרט זה פשוט הרס והחרבה מוחלטת שלו. מתצוגות המשחק הגרועות ביותר שראיתי, אי פעם. אולי הגיע הזמן שהיא תתחיל לחשוב על פרישה ממשחק?
לניר 4819 – אהבת את החלק האחרון של "הנער בפיג'מת הפסים" ?! בעיני החלק הזה היה לא אמין באופן קיצוני והרס את מה שהיה עד אז סרט טוב למדי.
אוטו, אני מקווה שאפשר לקרוא לך אוטו – מסכים לחלוטין בקשר למסך הענק ומוסיף סאונד מיטבי ושאר תנאי צפייה. אבל קהל מסביבי? פיכסה 🙂
הסיבה שאני כמעט ולא הולך יותר לקולנוע ואף ממעט לדרוך בסינמטקים, היא הקהל מסביבי. אם קובריק רצה שאני אראה סרטים כאשר כל שניה שניה מישהו מפריע לי, מוציא אותי מהסרט והורס לי את החוויה – שישתול הפרעות כבר בעותק המוקרן. ואני לא בוחל בקהל ומדבר על הקרנות עיתונאים/זאטוטים/קשישים כאחד. אוף, שוב יצאתי מיזנתרופ… אז ארכך את דבריי ואוסיף שלפעמים, קהל משפר את הצפייה. בעיקר בקומדיות אמריקאיות. למרות שאלה סרטים בהם מסך ענק הוא ממילא לא הכרחי…
בוא ננסה להסכים שמדובר בפשרה, אלא אם אתה מסוגל לארגן לעצמך הקרנה פרטית באולם ראוי לשמו. הפשרה שלי היא לראות סרט בלי הפרעות אבל בתנאים נחותים יותר (אחלה סטרים שבעולם, לא מקרטע ולא מתפקסל – אתן לינק אם תרצה).
**ספוילר**
לעדן – כן, החלק האחרון של הנער בפיג'מת הפסים הוא החלק האהוב עלי בסרט, ללא ספק. הצרה היא, ששינו אותו קצת ממה שהיה בספר – שם האבא מגלה מה קרה לברונו רק בערך שנה אחרי ההתרחשויות, ואז זה יותר חזק ואינטנסיבי ופחות קלישאי.
אבל גם בסרט, הסצינה הזו, כשהם נלקחים לתאים ומומתים, היא סצינה חזקה ביותר, מרגשת, עוצמתית. והתמונה האחרונה של הסרט, עם הבגדים התלויים, היא תמונה שפשוט עושה מחנק בגרון. באמת, אחרי שראיתי את הסרט, ישבתי איזה כמה דקות במקום שלי, עד שנגמרו כותרות הסיום, עם מחנק עצום בגרון ועם דמעות בעיניים.
אני לא אומר שהסצינה הזו אמינה. היא לא, ומהרבה סיבות. אבל כל הסצינות שמתרחשות במחנה אינן אמינות – אתה חושב שילד כמו שמואל באמת יכול היה, מתי שהוא רוצה בערך, ללכת ולשבת ולדבר ולשחק עם ילד מהעבר השני של הגדר? ואם כבר נגענו בעניין – לא זכור לי שהיו שומרים או חיילים בתוך המחנה… אמינות היא מראש משהו שאני חושב שהסרט קצת מוותר עליו, לטובת הסיפור החזק (או במילים אחרות, בלי לוותר על האמינות, ואפילו בצורה קצת קיצונית, לא היה סרט, וזה היה מאד מאד חבל, לדעתי). הסיום רק מביא את חוסר האמינות הבסיסית הזו לשיא. אבל הוא כל כך חזק, וכואב, ומרגש ואמיתי, שאני מוכן לוותר לו על זה.