12 דצמבר 2008 | 10:00 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

דיוויד פולנד מראיין את ארי פולמן

נושאים: כללי

8 תגובות ל - “דיוויד פולנד מראיין את ארי פולמן”

  1. אסף 12 דצמבר 2008 ב - 10:39 קישור ישיר

    אני לא מבין למה הוא חושב שהוא עשה כזה סרט שמאלני. יכול להיות שיש לו דעות מאוד שמאלניות, אבל הסרט עצמו הוא בכלל לא פוליטי אם חושבים על זה לעומק. הזרט מתאר את אותה כרוניקת מלחמה ישנה, שמוכרת לנו מסרטים אמריקאים על ויטנאם. יש דגש על הפרט, על זיכרון, על חוויה סוביקטיבית. הסרט לא נוקט עמדה שיפוטית בכלל, בטח שלא פוליטית, למרות שהוא מתעסק באירועים מאוד ספציפים וקונקרטים שקרו במציאות.

    אני לא אהבתי את הסרט כלכך, למרות שהוא מעביר חוויה שאיאפשר להתעלם ממנה.

  2. ארז 12 דצמבר 2008 ב - 11:34 קישור ישיר

    הראיון חושף את מה שהסרט לא מצליח להסתיר..
    לפולמן אין שום דבר להגיד. הסרט והמסיבה שאחריו הם הירהורים נרקיסיסטים משעממים ומאוד רזים מבחינה אינטלקטואלית. שום דבר בעל ערך לא שמעתי ממנו אף פעם, זה תמיד יהיה על מה הסרט “עשה” ולמה. מדכא.

  3. תומאס 12 דצמבר 2008 ב - 12:14 קישור ישיר

    נקודה נכונה מאוד, אסף, אך אצלי זה דווקא מגיע מהכיוון החיובי. הכביכול שמאלניות של הסרט נובעת מעצם העיסוק בארוע, וכיוצר, פולמן הבין זאת היטב ובמקום לטחון עמדות פוליטיות כאלו או אחרות הוא הסתפק באימקפט, שנוצר מעצם השימוש בארוע, וניצל את הזמן להעברת החוויה האנושית, הפרטית, שהיא כ”כ קולקטיבית.
    אמנם גם בסרט מוצלח מצליח פולמן לעצבן אבל אולי זה רק את מי שמכיר את הדמות.

  4. רותם 12 דצמבר 2008 ב - 16:15 קישור ישיר

    נראה לי שזו “טעות” שלנו (שארי פולמן ממשיך את השיח למעשה) להתייחס לשאלה הומאנית אישית כעניין שמאלני/ימני. ההרהור שלו זה לא על נוכחות צה”ל או על מעורבתו בלבנון (כשמעורבתו בטבח היא ברמה האישית ולא המדינית) אלא על החוויה האישית המלחמתית. איך זה קשור לימין ושמאל אין לי מושג. זו חוויה שעובר אדם שהיא גם פרטית וגם קולקטיבית כפי שנכתב לעיל.
    אבל זה לא שהוא המציא את השיח הזה, אלא זה האופי הפוליטי בארץ, ואת ההפגנות כנגד סברה ושתילה ארגנו ארגונים שמאלניים.

  5. ? 13 דצמבר 2008 ב - 11:18 קישור ישיר

    ואלס עם באשיר הוא הסרט היחיד שיש לו יותר פרסים מצופים.

  6. יובל 13 דצמבר 2008 ב - 11:44 קישור ישיר

    הסרט הוא שמאלני (במובן הישראלי של המילה) מכיוון שבין השאר הוא מציג חיילים ישראלים יורים ללא הבחנה וטוען שאריאל שרון ידע (במובן שאמרו לו) שמתרחש טבח והוא לא עצר אותו יותר מוקדם. השאלה אם הדברים האלו נכונים או לא, או אם הם צריכים להיות מתוארים בתור דבר שלילי היא שאלה שמפצלת את השמאל והימין במדינת ישראל. ברוכים הבאים לישראל.
    אסף, אלו טענות ספציפיות שהסרט מציג, שבוודאי לא תמצא בסרט על מלחמת וייטנאם.
    רותם, השאלה בנוגע לטבח בסברה ושתילה היא לא רק שאלה הומנית אישית, גם לא בסרט. הסרט לוקח את הזמן להציג מספיק אנשים אחרים כדי ליצור סיפור רחב, קולקטיבי יותר, ובין השאר, מקדיש זמן כדי שנשים לב מתי אריאל שרון ידע מה. הסרט מסתיים בצילומים אמיתיים מהטבח, לא בארי פולמן.

  7. רותם 13 דצמבר 2008 ב - 13:51 קישור ישיר

    כשחיילים יורים ללא הבחנה – זו בעיה טקטית, לא אידיאולוגית. אבל כשחיילים נמצאים באיזור שאנחנו שנוכחותנו בו היא עניין לדיון – זו בעיה של ימין ושמאל. בסרט אין כמעט התייחסות ללמה, רק לאיך. וזו לדעתי ממש לא עניין של ימין/שמאל.
    והסרט משתמש בסיפורים של אחרים כדי להשיב לעצמו את הסיפור שאבד לו. הוא לא יכול להיות בנוי מהסיפור שלו – כי הוא לא זוכר אותו. הסרט היה ממש משעמם אם הוא היה מסתמך על ארי פולמן עצמו – הוא הרי לא יודע מה קרה שם.
    הסוף של הסרט (לדעתי לפחות) בא להזכיר לנו שכל המסופר פה היה אמיתי. והסיפור האישי מתגמד לעומתו. וייתכן גם שכך הוא מבין את הזכרון. אם עד שחזר אליו הזכרון, הטבח היה עבורו משהו מרוחק, לא אמיתי, מונפש, אז ברגע שהוא הבין איפה הוא היה בעניין, הוא היה יכול להבין את הצד המציאותי.
    ברור שהסרט הוא לא אישי, אישי. אחרת לא היינו מתעניינים. אם זה היה אישי אישי, הסרט היה יכול להיות על זכרון אבוד אחר: מה קרה לארי פולמן באיזו מסיבה שהוא שכח 5 דקות ממנה. אבל זה היופי בסרט: מתוך הסיפור (או יותר נכון לומר, שיחזור וגילוי הסיפור) האישי, ניתן להבין קצת את הסיפור הגדול.

  8. יובל 13 דצמבר 2008 ב - 23:12 קישור ישיר

    “כשחיילים יורים ללא הבחנה – זו בעיה טקטית, לא אידיאולוגית.” – המשפט הזה הוא אידיאולוגיה. האידיאולוגיה שאתה, באופן אישי, מאמין בה, ואני לא. אמנות בינלאומיות שאוסרות על צורות לחימה נוצרות כי יש אנשים שמאמינים שטקטיקה צבאית כן שייכת לתחום המוסרי.
    ” הסרט היה ממש משעמם אם הוא היה מסתמך על ארי פולמן עצמו – הוא הרי לא יודע מה קרה שם.” – בוא נעשה סדר בדברים, אתה בעצם אומר שפולמן ישב וחשב לעצמו “על מה אני אעשה את הסרט הרי אני לא זוכר כלום” ואז הוא אסף סיפורים של אנשים אחרים כדי להזכיר לעצמו מה קרה, כשהוא בו זמנית כותב כבר את התסריט עם הקטעים המעניינים של מה אנשים כן זוכרים, ורק אז כשכל התסריט היה גמור חוץ מהסוף הוא נזכר והוסיף את הסוף. רק דבר אחד אני לא מבין, הרי גם אם הוא כתב את התסריט בקצרנות תוך כדי שהוא נזכר, מה מנע ממנו לערוך אותו מחדש בסוף כך שהוא יכלול רק קטעים מעניינים שהוא כבר כן זוכר?
    את מה שהוא כן יודע, ומה שהוא מציג בסופו של דבר, הוא ידע לפני שהוא התחיל לעבוד על הסרט, כפי שהוא אמר בראיון. אם הוא היה רוצה הוא היה יכול להתחיל את הסרט בכרונולוגיה של האירועים שקרו לו, לוותר על רון בן ישי, לוותר על אריאל שרון, לוותר על הרבה דברים אחרים שהוא לא רצה לוותר עליהם.
    “אבל זה היופי בסרט: מתוך הסיפור (או יותר נכון לומר, שיחזור וגילוי הסיפור) האישי, ניתן להבין קצת את הסיפור הגדול.” – כן, אני מסכים, רק תוריד את ה”קצת” ותשנה את “הסיפור הגדול” ל”דרך שבה יוצר הסרט רואה את הסיפור הגדול”


השאירו תגובה