16 יולי 2006 | 10:03 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

שוט אחד

היצ’קוק/טריפו, פרק 8 (27 דקות).
ht8.mp3

פרק משובח במיוחד. פרנסואה טריפו מבקש מאלפרד היצ’קוק לסכם את הקריירה הבריטית שלו, לפני שהוא פונה לסרטים האמריקאיים שלו מ”רבקה” ואילך. טריפו די נכנס בקולנוע הבריטי ומאשים אותו ב”אנטי-קולנועיות”. היצ’קוק בעצמו לא מפגין לויאליות לקולנוע הבריטי. הוא לא מתלהב במיוחד מסרטי הקולנוע הבריטי החדש (של שנות הששים), הוא מנסה לדמיין איך היה נראה “רבקה” אם היה מופק כסרט בריטי (למרות שזה סיפור בריטי, עם שחקנים בריטיים ובמאי בריטי, זהו סרט אמריקאי בהפקת סלזניק), הוא מספר על רתיעתם של העשירים להתקרב לקולנוע, עד שלא נפתחו עבורם “שורות למיליונרים” בבתי קולנוע חדשים, הוא מאשים את הקהל הבריטי שהוא מתנהג בסרטים כמו שהוא מתנהג כתייר – מתפעל מעליבות חיים אקזוטית. והוא מאוכזב מהיעדר ההומור של המבקרים הבריטיים, למשל בהתייחסות שלהם ל”פסיכו”. “כשנכסנסתי לראשונה לאולפן הוליוודי הבנתי שכל ההשכלה הקולנועית שלי היתה אמריקאית, ולא בריטית”, אומר היצ’קוק. “מה שאני לא מבין בדיעבד הוא איך לא נסעתי לבקר באמריקה לפני 1937”. וטריפו מציע מחשבה מרתקת: “אולי כי לא רצית להגיע לאמריקה בתור תייר, אלא בתור במאי”. “זה נכון”, עונה היצ’קוק.
שימו לב למשפט של היצ’קוק “הבריטים אמורים להיות מפורסמים בחוש ההומור שלהם, אבל זה לא חוש הומור אינטלקטואלי”, ואז הוא מושך באפו באופן די וולגרי. רגע קל של איפיון הדמות.

========================

“ג’רי” של גאס ואן סאנט הוא יצירת מופת שרוב העולם לא מסוגל להתמודד איתה. הסרט מונוטוני, מינימליסטי וכמו שצופים רבים אוהבים להגיד על סרט ששיעמם אותם -“לא קורה בו כלום”. קראו לו מדיטציה, קראו לו אקספרימנט קונספטואלי, קראו לו הגיג מסוגנן, תייקו אותו איפה שתרצו, אם אתם באמת פנאטיים בעניין קולנוע, ואם אתם מצליחים להתמודד עם הקולנוע כאמנות מופשטת, ולא כאמנות נראטיבית, זה סרט שאתם חייבים לנסות להתמודד איתו (והוא היחיד מבין טרילוגיית המוות של גאס ואן סאנט שיצא בדי.וי.די מתורגם לעברית. “אלפנט”, סרטו השני בטרילוגיה, הוקרן מסחרית בארץ אבל מעולם לא ויצא בדי.וי.די, “הימים האחרונים”, לא יצא בקולנוע ולא יצא בדי.וי.די. סוג של ביזיון).
ועכשיו, ארבע שנים שאחרי נעשה, תוכלו לקרוא רצנזיה לא רעה בכלל על “ג’רי”, ועל טרילוגיית המוות של ואן סאנט, כאן. N+1 הוא מגזין תרבות ופוליטיקה גבה מצח, מהסוג ש”מערבון” הישראלי היה בוודאי רוצה להיות, שכבר הכיל בעבר מאמר מעולה על ווס אנדרסון ותרבות ההיפסטרים (הנה).
כדאי לכם לראות קודם את הסרט, בלי לדעת בכלל מה קורה בו, ורק אז לקרוא את הטקסט של הולי מאיירס. ואז לצפות בסרט שוב. שלושת הסרטים מתגאים בצילום פשוט לא יאמן של האריס סבידס. הנה שוט אחד ממנו, הנמשך שלוש דקות וחצי. זה שוט שדי מאפיין את שאר הסרט. תמדדו אותו עליכם, תראו אם הוא מתאים לכם (סטיבי, אני מהמר שתתמוגגי. האם צדקתי?)

=====================

יש אנשים שאתם פוגשים במהלך החיים ומשהו בהם מסמן אותם עבורכם. זה לא רציונלי, ה לא מנומק, אבל אתם יודעים שעוד יבוא יום ונשמע על המישהו הזה. אני, אולי מתוך אמונה שממני כבר לא ייצא כלום, הפכתי את איסוף האנשים האלה לתחביב. קחו למשל את רונה סגל, בת 25. כשנתקלתי בה לראשונה היא בדיוק השתחררה מהצבא וניסתה למצוא דרך להיכנס ל”העיר” ככתבת. והיא הצליחה. שנים אחר כך, היא היתה בחו”ל, שנינו עזבנו את “העיר”, אני רואה את שמה מדי פעם ב”7 ימים” וכשאני נתקל בה ברחוב אחת לעשרות חודשים אני מתעדכן בדברים שעשתה, קצת כתיבה לטלוויזיה, קצת אקטיביזם, קצת לימודים. והנה השבוע נתקלתי בשמה שוב: הוא צץ על מוניטור בלובי של סינמטק ירושלים בקרדיטים של אחד הסרטים הקצרים בתחרות של אורנג’. תהיתי כמובן אם זו אותה רונה שהכרתי ב”העיר”, וניסיתי למצוא את הסרט שלה בלופ. לא הצלחתי להחזיק מעמד לופ שלם כדי למצוא שוב את שמה. אבל באחת הפעמים שחלפתי על פני המוניטורים עם סרטי התחרות נתקלתי בסרט שמשך את תשומת ליבי – רואים בו בחורה בהריון מתקדם, נכנסת לבריכה, שוחה, שוחה, ויוצאת מהבריכה ללא ההריון, רזה כמקלון. זה מהסרטים האלה שגורמים לכם לעשות דאבל-טייק. הוא היה כל כך שנון וזכיר שחבר שלי התקשר אלי לשאול אם נתקלתי בסרט עם השחיינית בהריון בתחרות של אורנג’. התחלנו להתפלפל בינינו איך עשו את זה – הרי הסרט אמור להיות בשוט אחד.
ביום שישי, כל החוטים נשזרו יחד: את הסרטון הזה ביימה רונה סגל. אותה רונה סגל שסימנתי כבר מזמן. והיא זכתה במקום הראשון בתחרות של אורנג’. כולה תחרות סרטי דקה של אורנג’, אתם אומרים. אבל חכו שניה, צפו בקטע. תגידו לי אתם אם אין כאן כשרון שעוד יעשה דברים נפלאים בעתיד. ואולי אני סתם יוצא מגדרי לפרגן לאנשים שאני מכיר, כדי למצוא הצדקה לחיי. לא, נראה לי שהיא באמת מוכשרת. הנה הלינק לקליפ הזוכה (הוא מצד ימין).
ואיך היא עשתה את זה? כמו שהימרתי: תאומות זהות, האחת בהריון מתקדם, השניה לא. השוט שהוגש לתחרות היה הטייק השישי. היה טייק שביעי שהיה מדויק אפילו יותר, אומרת סגל, אבל כיסוי המצלמה נפתח, המצלמה נרטבה והשוט נהרס.

=====================

מישהו מהשופטים של וולג’ין העלילתי קורא כאן? סייד? גדי? וידי? דברה? ליידי כהן? אם כן, אנא מסרו עוד מידע על תהליך הבחירה שלשום, שבסופו נבחר “נו אקזיט” כסרט הזוכה. המייל בראש העמוד פתוח לדיווחיכם. תודה.

20 תגובות ל - “שוט אחד”

  1. מטין 16 יולי 2006 ב - 10:38 קישור ישיר

    מאיפה המצאת שאלפנט לא יצא בתרגום עברי?
    http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=27531

    רוה למטין: כנראה חלמתי. פדיחה. תוקן. תודה.

  2. ערס פואטי 16 יולי 2006 ב - 10:53 קישור ישיר

    יאיר, תתחיל לפלקר, וגם לעקוב. התמונות מהסט היו ברשת כבר הרבה קודם. ואכן הסרטון מרשים.
    http://www.flickr.com/photos/10521057@N00/

    רוה לערס: אלוהים אדירים, גם לנסות לראות את כל הסרטים וגם לעקוב אחר התמונות בפליקר? וחיים, מתי? תודה על הלינק. בוא נמשיך את החלוקה: אני על הסרטים, אתה על הפליקר. הולך?

  3. ברווז גומי 16 יולי 2006 ב - 11:52 קישור ישיר

    בקשר לפוסט הקודם על “מסיבת שכונה”, הייתי מציע את הביקורת של יקיר אלקריב כמועמד – מוביל לדעתי – לראזיסקופ.
    אני לא מבין איך אפשר שלא להבחין באג’נדה החברתית של “מסיבת רחוב”, איך אפשר להתלונן על המסחריות והראוותנות של ההיפ הופ בהקשר של האמנים שהופיעו בסרט, איך אפשר להתעלם מהביקורת שהושמעה בו על אותה גישה. אני לא מבין מה הקשר בין הביקורת לסרט.

  4. איה 16 יולי 2006 ב - 12:02 קישור ישיר

    נדמה לי שהתבלבלת קצת. אלפנט יצא בדי וי די. סרט מעולה, אגב.

  5. רון 16 יולי 2006 ב - 14:29 קישור ישיר

    ליאיר – ג’רי הוקרן בלווין כמה וכמה פעמים והוא אכן סרט מרתק. אבל – פספסת את הנקודה. ג’רי הוא פשוט סיפור אהבה בין שני נערים. המימד הסימבולי בסרט כל כך זועק שמוזר שפיספסת אותו. אחד הסרטים הכי הומואים שנוצרו מעולם, לדעתי. ואגב, מישהו יודע אם הבחור שמת בסוף שיחק מאז בסרט נוסף???

    רוה לרון: נקודה? לא נגעתי בשום נקודה. רק הפניתי למאמר חדש שעוסק בסרט ומשווה אותו לאירוע האמיתי עליו הוא מבוסס. ולמרות שהסרט משודר בלוויין כדאי להשיג אותו בדי.וי.די כדי לראות את השימוש המופלא שלו בפריים סינמסקופי, שנקצץ בלוויין. השחקן שאינו מט דיימון הוא קייסי אפלק, אח של בן, והוא שיחק בהרבה סרטים, מ”סיפורו של וויל האנטינג” ועד “אושן 11”.

  6. סטיבי 16 יולי 2006 ב - 19:07 קישור ישיר

    יאיר, בהחלט אינך טועה. אכן התמוגגתי, יותר מפעם אחת. שיעמום? איטי? לא קורה כלום? הבו לי עוד! אני לא אוהבת *רק* סרטים “משעממים”. [אני מאוד אוהבת את ‘אשתקד במריאנבד’. וסוף סוף יצא לי לראות את הסרט האחרון של רובר לפאז’ (lepage) ואהבתי קשות. הוא גם יותר נגיש (ומצחיק) מהקודמים שלו, אז הרשו לי להמליץ על “הצד הנסתר של הירח”]. אני בעיקר אוהבת סרטים שגורמים לך לחשוב.

    אין לי זמן כרגע לקרוא את הכתבה, אבל אני אגיע לזה. מעניין, אני מכירה מאמר אחר על טרילוגיית המוות, רק שהוא לא יוצא לאור מכל מיני סיבות.

    וכן, אם אתם יכולים (ואתם בטח יכולים), אל תראו את “ג’רי” בלוויין. לא רק שזה מקוצץ, גם הצבעים מעפנים משום מה, וזה באמת הורס את היופי המדהים. “אלפנט” זכור לי כשידור בסדר.

    אם מישהו עוד לא ראה את הסרט, רצוי שיפסיק עכשיו לקרוא.

    יש לי תיאוריה לגבי הסרט הזה. כבר התדיינתי על תאוריות אחרות, אבל זו שעלתה לי בצפיה ראשונה עדיין הכי נראית לי. אני מניחה שאני לא היחידה שרואה את זה כך, אבל ניסיתי להימנע מלקרוא ניתוחים.
    אין פה בכלל שני אנשים. יש איש אחד, קוראים לו ג’רי. משחק אותו מאט דיימון. לג’רי יש איזו בעיה. רגשית. לא משנה מה כרגע. זה הג’רי השני, האח המועדף בין בני אפלק. אי אפשר בעצם להפריד ביניהם. אפשר לפעמים להדחיק, להעלים, לשכוח, אבל זה תמיד חוזר. ולא תמיד ברגעים נוחים ושקטים למחשבה, גם כשזה הכי מפריע. וג’רי מנסה להתגבר. בהתחלה הוא חושב שיהיה בסדר וזה יעבור. הוא מבין שלא. הוא נאבק. הוא חושב שהוא מנצח, אבל זו רק העמדת פנים. פטה מורגנה. הפתרון לא כל כך קל. מי שמכיר את הנושא יודע שזה יכול להיות, ואולי בדרך כלל, תהליך ארוך, כואב, מתמשך, שבו אפשר להרגיש שאתה חייב “להרוג” את הבעיה שלך. אם אפשר, רצוי לקחת איזו עזרה לדרך, לא חייבים להיכנס למדבר בלי מים.
    זה תהליך שגם מסתיים בכאב, בכי (אפילו לא חיצוני), הלם ואי ודאות, שקשה להתמודד איתם ולכן הם מלכתחילה מרתיעים מפני התמודדות, אפילו אם יודעים שבעקבותיה מגיע השחרור המיוחל.
    אולי עם איזו משפחה שמסיעה אותך לתחנה הבאה בחיים.

    בהערת אגב, מוזר איך דברים נראים שונה כשכותבים אותם אחרי שעד אז רק אומרים אותם בקול.
    יאללה, ללחוץ על ה”לפרסם”.

  7. סטיבי 16 יולי 2006 ב - 19:12 קישור ישיר

    במקור היו שם יותר אנטרים, כך שזה היה יותר מסודר.
    אררררג.
    וואו, כתבתי פוסט שלם וארוך יחסית בלי סמיילי.
    הנה פיצוי לקבוצת הציורים המועילים.
    🙂

  8. איתי 16 יולי 2006 ב - 21:37 קישור ישיר

    אני לא יודע, אני מתחיל להרגיש טיפש שאני מתעב כל כך את הסרט הזה, אז אני אנסה להעלות כמה נימוקים.
    נדמה שהביקורות להגנתו של ג’רי מיועדות להדיוטות מוחלטות, לאנשים שלא יודעים שקיים קולנוע כמו של טרקובסקי או ברסון. לא, סרט שלא קורה בו כלום הוא לא חילול הקודש, אבל הוא גם לא המצאת המאה, והמאמר שנתת (שדווקא כתוב מעולה) נדמה שקצת מאוהב ברעיון שהפשטה מוחלטת של הסרט מיסודותיו הנראטיביים לטובת ה”שתיקה” שמדובר עליה שם, הופכת את הסרט מיידית למדיטציה טרנצנדנטלית שתעביר אותך חוויה רגשית עמוקה.
    הדרך להגיע לשם היא דרך האסתטיקה, דרך האווירה, דרך מצב הרוח שנבנה, השפה שהסרט מגבש לעצמו והעולם שהוא בורא. ג’רי, מהבחינה הזאת, הוא פשוט סרט עילג. זה מתחיל מההחלטה האומללה ללהק שני אידיוטים מרוצים מעצמם כמו דיימון והאח של אפלק לסרט כל כך אומנותי ושונה ממהותם, וממשיך בהחלטה לתת להם לאלתר את כל הדיאלוג בעצמם (אתם בטוחים שלא הרגשתם בקטעים האלה שנתקעתם בתוך סדנת משחק גרועה במיוחד?). אז נכון, העלילה והשחקנים רחוקים מלהיות העיקר בסרט הזה, אבל תורמים לאווירה שכל הסרט הוא פשוט יותר מדי Self-Indulgent (מה המקבילה בעברית?). דווקא הצילום הבאמת מרהיב בסרט תורם להרגשה הזאת, של צילומים יפים שלא משרתים שום מטרה, וגם אם הם תורמים לערך האסתטי מבחינה ויזואלית של הסרט, כשהוא משולב בהרגשה הסטודנטיאלית של שאר מרכיבי הסרט, הוא חלול.
    אז אני לא יודע, אולי ואן סנט מנסה לתאר באותנטיות את הריקנות והחיפוש אחר משמעות של אנשים צעירים בארה”ב, שאין לי ספק שככה הם מדברים ומתנהגים, אבל לשים את זה בסרט כבד ראש שכזה פשוט הורס את האווירה.
    על שאר הדברים שמפריעים לי בסרט קשה לי לשים את האצבע, רק אומר שוב שלא הצלחתי מבחינה רגשית להבין אותו כהתעלות קולנועית מהסוג שברסון וטרקובסקי כה היטיבו ליצור, אלא להתייחס אליו כקשקוש מרוצה מעצמו של במאי אמריקני במהותו.
    ולגבי אלפנט, מדובר בסרט לא רע לטעמי, אבל המקור שעליו הוא מבוסס (סרט קצר באותו שם של אלן קלארק) אפקטיבי הרבה יותר, וברגע שואן סנט לקח את תנועת המצלמה במדויק מהסרט ההוא, הוא קצת עבר את הגבול בין הומאז’ ופלגיאט.

  9. james newton howard 16 יולי 2006 ב - 21:59 קישור ישיר

    אם אנחנו כבר בענייני ביקורת קולנוע (נושא די נדיר בבלוג הזה, שמתי לב), הרשו לי להביע פה את דעתי על שודדי הקריביים 2:
    זה רק אני, או שמדובר בחתיכת סרט מחורבן? כי נראה שב-IMDB כולם ממש אהבו אותו. לא הצלחתי להבין מה בדיוק יש לאהוב בו: את התסריט האינפנטילי, המשעמם והלא מצחיק (איך, איך אותם אנשים כתבו את “אלאדין” ו”שרק”)? את הבימוי המאוד מייקל-ביי-וונאבי של ורבינסקי? את המשחק המתאמץ של ג’וני דפ שמנסה למחזר את אותם שטיקים מהסרט הראשון? או את המוזיקה של האנס זימר, שהפעם קיבל קרדיט על פסקול שהוא לא יותר מאשר קופיפייסט של הפסקול מהסרט הראשון (שמלכתחילה היה הכלאה בין פסקולי “גלדיאטור” ו”אלקטרז”)?
    ומה היה הסוף הדבילי הזה? אין עוד שחקנים בעולם חוץ מג’פרי ראש? לא נראה לי שלמישהו היה ספק שברוקהיימר יפספס הזדמנות להפיק עוד המשכון לסרט שהכניס בינתיים 258 מיליון דולר רק בארה”ב, אבל למה להוציא כבר עכשיו את החשק לראות את הסרט השלישי?

  10. ליאור 16 יולי 2006 ב - 22:57 קישור ישיר

    Self Indulgent – מאוהב בעצמו

  11. VAN ERIK 16 יולי 2006 ב - 23:04 קישור ישיר

    יאיר תןדה הפוסטים נהדרים איזה כייף

  12. עידן 17 יולי 2006 ב - 10:40 קישור ישיר

    את סופרמן חוזר אראה כנראה רק ביום חמישי(אינני אוכל חינם כמו רוה וחלק מהמגיבים פה) אבל כבר שמתי לב בצפייה בפרומו בקלוז אפ יפה על כפות רגליה היחפות של קייט בוסוורת’ שעשוי להתחרות בקלוז אפ הנפלא על כף רגלה של ליב טיילר מארמגדון. לו רק בשביל רגעים כאלה שווה ללכת לקולנוע.

  13. גל-Z 17 יולי 2006 ב - 13:18 קישור ישיר

    אני לא אוהב את ג’רי, אני לא אוהב את אלפנט ובגלל זה אני לא רוצה לראות את האחרון על קוביין (אני לא בטוח איך קוראים לו). אני יודע שיש אנשים שאוהבים את הסרטים האלא ולכן אני יכול לדבר רק על עצמי. אני חושב שהסרטים משעממים וחסרי קונפליקט. זה לדעתי החלק שבו אני שואל את עצמי מה בקולנוע הוא אמנות, הרי יש את הסרטים של קובריק, למשל, שהם אמנות אך מהנים ויש את ואן סנט שעושה אמנות ,אני מסכים, אך היא בלתי ניסבלת לטעמי. האם זה יפגע באמנות אם הוא יהפוך את הסרט ליותר מעניין? אני לא בטוח. או אולי פשוט לקצר אותו?
    כמובן שכל זה היא דעתי האישית ואני מכיר הרבה אנשים שנהנו מהסרטים האלא, אני חושב שהוא מאוהב בעצמו ובלתי ניסבל.

    תודה.

  14. דניאל פאיקוב 17 יולי 2006 ב - 17:15 קישור ישיר

    ראיתי את “הימים האחרונים” בלונדון. לדעתי הוא הכי חלש מבין שלושת האחרונים של ואן סאנט.

  15. רון 18 יולי 2006 ב - 8:54 קישור ישיר

    “הימים האחרונים” הוא החלש בטרילוגיה אם כי יש בו רגעים יפים. למשל הסצנה בה קורט (בגילומו של השחקן מ”החולמים” לא זוכר את שמו) מכין לעצמו סנביץ’ במטבח, זה טריוואלי אבל זה מוזר כמעט פרוורטי. או הסצנה בה סוכן ביטוח נקלע לביתו של קורט ומציע לו לרכוש ביטוח חיים. זאת סצנה כמעט מצחיקה. אהבתי גם שואן סנט הלביש את קורט בשמלה וצייד אותו ברובו צייד. פרוורטי אבל מהפנט.

  16. תום 18 יולי 2006 ב - 10:07 קישור ישיר

    היי יאיר,

    קצת מוזר לי לראות את “ג’רי” פה פתאום. נראה לי שראיתי את זה בארה”ב לפני שלוש שנים לפחות, והאפילו הדי-וי-די כבר הספיק להצהיב. מה פתאום הם נזכרו בזה עכשיו?
    בכל מקרה, הביקורת שהפנית אליה אכן מעניינת, אבל נדמה לי שהיא מחמיצה עניין אחד מרכזי. כל טרילוגיית המוות – אבל היצירה הזאת באופן ממש בוטה – מתכתבת עם בלה טאר המאוחר, ובמיוחד עם “סאטאנטנגו” ו”הרמוניות ורקמייסטר”. ב”ג’רי” יש לפחות שלוש סצינות שהקומפוזיציות שלהן משחזרות ממש אחד לאחד סצינות מקבילות ב”סאטאנטנגו”, ונדמה לי שזה הסרט ששם העצם הדי מעצבן “הומאז'” הכי הולם אותו שנעשה בקולנוע בשנים האחרונות. כמו שכתבו כאן, זה אכן סיפור אהבה, אבל בעיקר סיפור אהבה א-מיני בין במאי לבמאי, ובתור שכזה גם דיון די מעניין (שזו כמובן לא הפעם הראשונה שואן סאנט משתתף בו) בשאלת היצירה המקורית לעומת השעתוק. “ג’רי” הוא בעיניי סרט פגום, כי בסופו של דבר לא איתרתי בו משהו באמת חדש שיש לואן סאנט לומר על הקולנוע – פרט לתובנות די בנאליות על הכוח המיסטי והטרנסצנדנטלי שלו – אבל הוא ניסיון אמיץ, ובהחלט ראוי מאוד לצפייה. נדמה לי שקשה מאוד לאהוב קולנוע ובאמת לשנוא את הסרט הזה.

    רוה לתום: אם אני זוכר נכון, ואן סאנט נותן קרדיט תודה מפורש לבלה טאר בסוף “ג’רי”. ומי מתלמידי הקורס שלי על טרקובסקי שנשאר ער עד סוף הסמסטר זכה לראות קטעים מ”ג’רי” ו”הרמוניות ורקמייסטר” זה לצד זה. ולמה המאמר הזה מופיע ככה פתאום? לא יודע. הייתי מהמר שזו עבודה אקדמית של הכותבת שעובדה למאמר מגזיני. החלק הראשון, לפחות, מתוחקר ממש טוב וחידש לי רבות, למרות שכבר קראתי לא מעט על הסרט.

  17. תום 18 יולי 2006 ב - 10:15 קישור ישיר

    טוב, מתברר שאני אמור לקרוא יותר בעיון… אני מבין שזה נכתב על הדי-וי-די עם תרגום עברי. טוב נו, זה מה שקורה כשאתה לא בארץ – זה הרי לא בלתי נתפס שפתאום יחליטו להוציא את זה גם לקולנוע. (ע”ע “רוזטה”; ובאמת, מה קורה עם “נצח ויום” של אנגלופולוס? יש לזה עדיין פרומואים בסינמטק?: 🙂

  18. רמי 23 יולי 2006 ב - 19:37 קישור ישיר

    🙁 הקטע של היצ’קוק/טריפו נפסק אחרי שתי דקות…

  19. אוהד כ. 24 יוני 2007 ב - 8:44 קישור ישיר

    מודה שלא מבין כלום בקולנוע. אפילו ראיתי את “ג’רי” בכבלים. כבר יומיים וחצי שאני לא מפסיק לחשוב על הסרט. אפילו למקום המוזר הזה הגעתי לאחר חיפוש ב”גוגל” בעקבות הסרט. אם זה לא סימן לסרט טוב, אז אני עוד מבין פחות ממה שחשבתי בתחילה.

  20. אסף 10 נובמבר 2008 ב - 20:55 קישור ישיר

    שנה וחצי אחרי התגובה שלפני… התחשק גם לי להגיב לסרט הזה. ולתגובות שלפני… התגובה של אוהד היא התגובה המעניינת ביותר על ג’רי שנכתבה כאן. סרט מהפנט ביופיו שנשאר איתך הרבה זמן אחרי שהוא נגמר. “יומיים וחצי שאני לא מפסיק לחשוב עליו” משפט שמבטא באופן מושלם את התחושה שמדובר ביצירת מופת.


השאירו תגובה