סקריטי פוליטי
איזה עולם קטן. לפני כמה שבועות העליתי לשרת שלי כמה שירים מתחילת שנות השמונים (או סוף השבעים) שכמעט כבר לא שומעים ברדיו ושתמיד עושים לי נעים כשאני נתקל בהם. ואז התחלתי עם רצף היצ'קוק/טריפו ואז נסעתי לירושלים ולבסוף לא עשיתי איתם דבר. ואז הקוסמוס אמר לי שהגיע הזמן.
השיר הראשון שתכננתי להעלות הוא "ווד ביז (מתפלל כמו אריתה פרנקלין)" של סקריטי פוליטי, הרכב פופ אלקטרוני של איש אחד (גרין גרטסייד), שהוא אחד הבודדים מאנשי הפופ באייטיז שידע לצטט את ויטנגנשטיין ולקאן וכתב שיר בשם "ז'אק דרידה".
הנה "ווד ביז".
scritti_politti.mp3
ומה מתברר? שיש לסקריטי פוליטי דיסק חדש שזוכה לסקירה מקיפה וכתובה היטב ב"ניו יורקר". אם תפתחו את הלינק בחלון נפרד (קליק ימני) תוכלו לקרוא את הטקסט המוצלח של סשה פרר-ג'ונז ולשמוע את השיר במקביל.
=============
דפדפו לעמוד 4 ב"גלריה" של היום ותראו מה עוצמתו של בית הספר לקולנוע סם שפיגל. מודעת ברכה לתלמידיו ובוגריו שזכו בירושלים: שמי שי, ראובן ברודצקי, ודים אנטונוביץ', דרור סבו, עידו הר, טל גרניט ודוד אופק. צריך לזכור שגם יוצרי סרט הפתיחה, עודד דוידוף ונח סטולמן, הם בוגריו. וששמי זרחין, שזכה בפרס התסריט, הוא מורה בכיר בו (אבל בוגר החוג לקולנוע בתל אביב). המודעה הזאת היא אחת הסיבות שלשם שפיגל יש המוניטין שיש לו. יש לי הרגשה, בלתי מבוססת ואולי פזיזה, שאם בוגר החוג לקולנוע מאוניברסיטת תל אביב יזכה באוסקר או בנובל לא תתפרסם מודעה לכבודו מטעם החוג.
זו דילמה שכבר אקח לקבר. בתור מי שלמד בחוג לקולנוע, יש בי תמיד פינה חמה לסרטיו. בתור מי שמלמד מדי פעם בסם שפיגל, וכמי שרואה את התנופה העצומה שבית הספר מספק לתלמידיו, קשה לי שלא להתפעל ממה שקורה שם, גם אם לא תמיד אני מחבב את הסרטים.
יהושע סימון ב"מערבון" (יש גרסה און-ליין?) קרא לזה באופן שנון למדי, "הסם שפיגליזציה" של הקולנוע הישראלי. הוא דיבר על זה כדבר שלילי. אני חושב שאמנם יש לזה פוטנציאל שלילי, אבל שעוד לא גמרנו למצות את הדברים החיוביים. היכולת לכתוב תסריט מוקפד ולביים סרט קוהרנטי אינה עניין של מה בכך בקולנוע הישראלי ואם זה מה שסם שפיגל (בית הספר, לא המפיק המנוח) יכניס לקולנוע המקומי, מה טוב. ואז יבוא דור האיקונוקלסטים – שסימון בוודאי רואה עצמו אחד מהם – יקח את השטנצים וישבור אותם, מתוך בקיאות, לא מתוך בורות. עד אז, אעדיף לראות את כל סרטי סם שפיגל בעולם על פני צפייה ב"לרקוד" של מארק רוזנבאום, "מלח הארץ" של אורי ברבש או "ריקוד מסוכן" של מנחם גולן.
מי שרוצה להבין מה זה ה"סם שפיגליזציה", ועד כמה זו מגמה כלל עולמית ולא מקומית, יכול היה להיווכח בכך בשבוע שעבר בירושלים. אחד הסרטים הפופולריים בפסטיבל הקולנוע בירושלים היה הסרט הדני "סבון". הוא נראה בול כמו שסרט בכורה של בוגרת סם שפיגל היה יכול להיראות: הכל נמצא במקום, כל נקודות העלילה יושבות היטב, יש בו שילוב בין מרירות ומתיקות, הוא סוחף, יש בו אחווה, והוא עשוי היטב. והוא סרט בכורה של במאית והוא זכה, האל יודע למה, בדב הכסף בפסטיבל ברלין. והוא חמוד, והוא בלתי מזיק, והוא סימפטי. ואני שונא כל פריים שבו. אין בו שניה אחת של נשמה, של מקוריות אמיתית, של רצון לעשות משהו בעל חשיבות ולא רק התחנחנות פסאודו-אמנותית. אבל תנו לי, בשלב זה, שניים-שלושה "סבון" בשנה לשנתיים-שלוש, ואז נשסה בהם את הכלבים השוטים שיקרעו אותם לגזרים ויביאו הנה קולנוע עם נוכחות, עם אמת, ועם אנרגיית טרף צמאת דם.
=============
לרוב אין לי כוח להתנצח עם טוקבקיסטים, אבל התיגבוב (מיזוג בין תגובה וגבבה) הזה, לביקורתי ב"וויינט" על "מלח הארץ" הפתיע אותי במיוחד: "יש להניח שהמבקר הנכבד קבע את דעתו לפני שראה את הסרט. התסריט מבריק, כתוב בהומור שחור, הצילום והבימוי מקצועניים ואיכותיים ברמה שאולי לא נראתה בארץ."
אני מאמין שכתב את זה אדם אמיתי ולא יחצן של הסרט. ואני רוצה להתמקד בשני אלמנטים. 1. אם כבר קבעתי את דעתי לפני שראיתי את הסרט, למה לי לטרוח לראות את הסרט? בייחוד כשכתבתי שלפני שראיתי את הסרט חשבתי שהתקציר, כפי שפורסם, היה מצוין. 2. התסריט מבריק? מי שכותב את זה לא יודע מה זה תסריט. אולי הוא התכוון לדיאלוגים? מילים? למרות שגם הם לאו דווקא משובחים בסרט הזה. ייקחו לי אלפי עמודים לעבור סצינה סצינה ב"מלח הארץ" ולהסביר למה כל אחת יותר רעה מבחינת תסריטאית מקודמתה. ובאמת שאין לי כוח. אבל מי שרוצה, אשמח להרצות בנושא. אשמח, למעשה, לעמוד על במה אחת עם בני ברבש ושננסה לשכנע האחד את השני לגבי התסריט. הוא יגיד מבריק, אני אגיד מביך. לפחות אוכל לנמק באופן פרטני. "מלח הארץ" הוא שיעור מרתק, ואפשר למלא איתו סמסטר שלם, לכתיבה גרועה.
מצד שני, אתה הפגנת סוג של התלהבות מ"הבועה". נדמה לי, שהתסריט של "הבועה" אפילו יותר רע מזה של ברבש. התסריט ב"הבועה" היה מופרך ומעושה כל כך אבל השיא היה בסוף: מישהו יכול להסביר, למה בשם אלוהים, בחר המחבל המתאבד להתאבד בסוף מכל המקומות בעולם דווקא ב"אורנה ואלה"? הרי המסעדה הזאת רק היטיבה איתו. ולמה אפילו כשראה את אהובו מבעד לווטרינה זה לא מנע בעדו ללחוץ על הכפתור? הרי הוא אמור היה לאהוב אותו. אני מבין שאחובסקי רצה איזה סוף דרמטי (מין ומוות זה שילוב מצויין) אבל ראבאק, מינימום של סבירות. עד כדי כך לזלזל באינטליגנציה של הצופים?
רוה לרון: כפי שכתבתי, התסריט של "הבועה" אכן חלש, בעיקר בכל מה שקשור למניעים ולרבדים של דמויות. מה שאהבתי ב"הבועה" זה את הבימוי הכריזמטי של פוקס, ואת האופן בו הוא משלב הדוניזם עם אקטיביזם. נדמה לי שהשילוב הזה, כלומר תפיסת העולם ה"שינקינאית", היא שהכעיסה מבקרים, יותר מאשר הייצוג הקולנועי שלה. אבל למרות מגרעות רבות בשליש האחרון זה היה לכל הפחות תסריט שלם. הסרט קיים את מה שהבטיח. התסריט של ברבש היה איום לא רק כי הוא היה מופרך וברא עולם נטול חוקיות, אלא כי כל סיקוונס יצר מערכת חוקים חדשה משל עצמה ואי אפשר היה לעקוב אחר מניעי הדמויות כי לרגע לא הבנת באיזה עולם הם פועלים.
אוף טופיק:
יאיר, ג'וני דפ, שודדי הקאריבים, יש ביקורת?
סקרנית מאוד.
רוה לסיגל: כן. לא ללכת.
http://hollywood-elsewhere.com/archives/2006/07/real_nice_vice.php
יאיר, אולי כדאי היה שתבחין בין שני המוסדות הללו (תל אביב ושפיגל) על הבסיס הבא – שפיגל מכוון לייצור מוצרי צריכה (נאים, מלוטשים, עם תג מחיר מהוגן), ותל אביב (על הכאוס השולט בה) מצמיחה אמנות (ואין סיבה להתבייש): דובר, פיצ'חדזה, תאופיק, שפרמן, (דרייפוס?).
החוג בתל אביב הוא כור ההיתוך המובהק של התקופה ושל המקום, ועם הכבוד (הרב) לספיר, שפיגל ושות, עשיה קולנועית אמיתית, כזו הטעונה באספרציות ה"אולטימטיביות", תוכל למצוא בבניין מקסיקו המדכא. הייאוש, אמרו לי פעם, מחלץ גדולה.
רוה לחמיצון: נההההה… זו דיכוטומיה מפתה, ואני רואה מאיפה היא באה, אבל זה לא ממש מדויק. איתן פוקס הוא בוגר החוג לקולנוע. יעל חסונסקי ("שמה") ורענן אלכסנדרוביץ' ("מרטין") הם בוגרי סם שפיגל. ייאוש אולי מחלץ דולה, אבל הוא צריך לחלץ אותה מאיפשהו. כשרון לא לומדים בבית ספר לקולנוע. שיווק כן.
איזה תזמון, סקריטי פוליטי מועמדים לפרס המרקיורי, כך הוכרז היום: http://news.bbc.co.uk/1/hi/entertainment/5190396.stm
אחרי שראיתי את הסרט מישהו לרוץ איתו
הדבר האחרון שאני אעשה זה ללמוד קולנוע בסם שפיגל.
חוץ מזה אני מאמין שקולנוע הוא מקצוע רב תחומי.
אין אפשרות ליצור סרטים טובים ללא ידע נרחב בתחומים שלאו דווקא קשורים ישירות לקולנוע, לכן גם אני, חייל
אשר מתכנן ללמוד שנה הבאה קולנוע, יעדיף ללכת לאוניברסיטת תל אביב שמעניקה תואר ומחייבת את הסטודנט לקחת קורסים במגוון תחומים. ( זה במידה ולא אתקבל ל NYU:))
סבון באמת היה מביך. הדמות הראשית שם היתה כל כך לא מעניינת, כל כך נטולת עומק אמיתי. האקצנט הברגמני של טיפול במערכות יחסים בשפה נורדית היה פשוט מרוקן.
אגב, למה לא הזכרת את פרס ליה ל"החוויה היהודית" ושל פרס יד ושם ? הסרט "החזן" שבו בחרנו במסגרת פרס ליה הוא סרט מיוחד ונועז ב"אריזה" המשונה שלו שכל כך מתאימה לשאלות שהוא מעלה. לא משהו שתראו בטלוויזיה הקרובה למקום מושבכם.
מאחר וראיתי את כל השלושה – ובשבוע אחד יש לומר
1. הבועה- בהקרנה של קשת, אז היה יותר קל להבין למה דחפו שם בלי סוף את כוכב נולד. וזה לבד מגעיל.
חוצמזה שהתסריט כל כך קלישאתי ולא מחדש.
2. מלח הארץ- בפרמירה, למרות הברבשיות, זה היה מטריד. בכלל לא סרט פשע, פשוט סרט על חברות, תאוות בצע, אמון ואנושיות
3. משהו לרוץ איתו- בקולנוע, צילום מרהיב, עיבוד מצויין לספר, ושחקנים מדהימים!!!
ובכל זאת אף סרט מהשלושה לא נחשב מעולה בעיני.
לרון,
קודם כל אני חולה על השם. זה שמו של אהבת חיי. שנית, כל מילה בסלע. לא שאין אי סבירויות גדולות יותר בסרט (המעברים חסרי המשמעות בגבול, המהירות שבה שני האהובים מתפשטים ומזדיינים. יותר מאשר ההחלטה להתאבד דווקא שם, לא ברור למה הוא בחר להתאבד. בגלל אחותו, ובמקום האיש היחיד שיודע את סודו), אבל עלית על אחת הבעיות הגדולות, חוץ מזה שהסרט לא באמת אוהב אף אחת מדמויותיו, רק את עצמו ואת מגניבותו המופרכת.
וליאיר, בעניין הסם שפיגליזציה (לא ממש מונח גאוני, אפשר להרגיע. באופן כללי "מערבון" הוא מגזין אנכרוניסטי באופן מביך. אורי קליין היה משתלב בו מבלי להתכופף), גם זה לא חדש. בימי בית צבי אלה בדיוק היו הטענות, בהשוואה לחוג. ממילא שפיגל הוא ההמשך של בית צבי. היסטורית וקונספטואלית.
מה אתם אומרים על ההתבכיינות של תומר היימן על שהפסיד בירושלים בפרס הסרט התעודי? פחחחחחח
קשקשן התומר היימן הזה…"בובות של נייר" הוא פשוט סרט מחורבן, נצלני, מניפולטיבי, מביך.
אי אפשר בכלל להשוות לסרטים שזכו.
האמת? טיפוסים כמו תומר היימן ושמי זרחין שיוצרים סרטים מחורבנים על חשבון משלם המיסים הישראלי ואחר כך מתבכיינים שלא זכו מעבירים בי בחילה.
שניה…אני רץ להקיא…
ואם ב"מישהו לרוץ איתו" עסקינן, אז היום ציפיתי בסרט. עובדה יוצאת דופן היא אינפלציית הסרטים הישראלים שאני מודע אליהם ו/או צופה בהם לאחרונה. עושה נעים.
קראתי את הספר לפני כמה שנים, אבל לא מספיק קרוב לימים אלה, כדי שאעשה את ההשוואה המתבקשת בין הספר לסרט ולהגיד (לראשונה) שהספר יותר טוב מהסרט, כבדר"כ (ראה מקרה הצופן). בהתאם לזאת אומר שהסרט הוא סרט טוב, נעים לצפייה עם שחקנים טובים ואמינים. העיר ירושלים הופכת בו לפוטוגנית להפליא. השירים, שהגיבורה בוחרת לשיר בסצינות מסוימות, מוסיפים לאפקט הדרמטי וקולה הקפוא עוד יותר. הופעת האורח של גרוסמן עצמו בולטת מדיי, ולטעמי היתה מקבלת מימד קורץ יותר אילו המצלמה לא הייתה מתמקדת בו באופן ספציפי אלא כחלק ממכלול. נקודה (בולטת) רעה הייתה המשחק של הדמות של שי, אחיה של תמר הגיבורה, שמשותפתי לסרט הבנתי שהוא סולן של להקת שייגעץ. אז אמנם זמר או נגן הוא כן, שחקן הוא לא. דיבור לא מובן, משחק מוגזם וליהוק לא ברור.
כיף לראות סרטים ישראלים (למרות שלעיתים מתוך הרגל אני ממשיך לקרוא את הכתוביות….)
ואגב מקסיקו המדכא באוניברסיטת ת"א- אני מהלומדים שם, סיימתי שנה א'. התחלתי לפתח סוג של אנטיגוניזם לחוג לקולנוע וטלוויזיה למרות הערצתי את שתף האינפורמציה של נחמן. בהשוואה לסם שפיגל ובלי קשר לסוג יוצאי הבוגרים השונים, האוניברסיטה פוגעת בלימוד המקצוע ומתן המיומנויות כתוצאה מציוד מיושן ותנאי הפקה מינימלים. לפי הבנתי הדלה תנאי הלימוד ובעיקר הציוד בסם שפיגל הירושלמי נאותים מפותחים ובעיקר מפתחים הרבה יותר.
אוף…
להגיד שסם שפיגל מוציא את אותם הסרטים זה מיושן. דבר ראשון מי שראה את "טוליה" של ברודצקי ו"בחברתו של חתול מת" של אנטונוביץ שניהם סרטים של תלמידים שעדיין לא סיימו את שפיגל (שניהם שנה ג') יראה שאין בסרטים הללו זכר ל"לסם שפיגל וואי" אמנם הם מחוייבים לנארטיב מסויים אבל הם שונים מסוסי ים וחול.
בנוסף עניין המורים: סגל המורים לא מסתכם רק בשמי זרחין אתם יודעים, פיצ'חזדה, יאיר לב, רם לוי וכמובן זה החתום מעלה המעביר על טרקובסקי. ונראה לי שאנשים אלו המעבירים שעורים חשובים במערכת הם אנשים החותרים לקולנוע אומנותי מאשר לקולנוע טכנאי וכמובן אפשר לראות זאת בתוצאות הסופיות של הסרטים.
לצדד בשפיגליזציה של הקולנוע הישראלי זה בסדר, עניין של טעם או של העדפה. אבל כשהכותב מתעקש לשכנע (שלא לומר להוכיח) שה"שפיגלזציה" היא הדבר הנכון לקולנוע המקומי, אזי מתוך דבריו מתבקש שיאמר ש"נו אקזיט" עדיף על "אביבה אהובתי" או ש"מישהו לרוץ איתו" עדיף על "חולה אהבה משכון ג'" או ש"כנפיים שבורות" עדיף על "חתונה מאוחרת" וכו'. אבל בגלל שהמסקנה המתבקשת עשויה להציג את הפוסט כלהג חסר פשר, בחר הכותב, "אאוט אוף דה בלו", לסכם את פוסט בנוסח הבא: “אעדיף לראות את כל סרטי סם שפיגל בעולם על פני צפייה ב”לרקוד” של מארק רוזנבאום, “מלח הארץ” של אורי ברבש או “ריקוד מסוכן” של מנחם גולן “. ואני תוהה, מה הקשר?
כאשר הכותב נאלץ להתמודד עם ה"בעיה" (המובלעת) למה הוא מעדיף את "אביבה אהובתי" (מבית היוצר, הלכאורה, חוץ שפיגלמני) על פני "נו אקזיט", הוא ממהר לנכס את שמי זרחין לטובת השפיגלמניה מתוקף היותו "מרצה בכיר" בבית הספר (מן הסתם רצה לומר שהאווירה במוסד השפיעה עליו). אבל, כשהוא מנפנף את הסרט "לרקוד", הוא, ומשום מה, שוכח לציין שגם יוצרו מרק רוזנבאום הוא מרצה בכיר בבית הספר ומן הסתם (לכאורה) גם הוא מושפע.
יותר מכך. אורי ברבש הוא "תוצר" של ה LONDON FILM SCHOOL (האב טיפוס של המוסד ע"ש סם שפיגל) ומנחם גולן (בסך כל הקריירה שלו) הוא "שאיפת חיו" של כל בוגר שפיגל מצוי. אז נשמע קצת מוזר שהכותב מוכיח את "צדקת הדרך" השפיגלמנית באופן של שלילת תוצאותיו המתבקשות.
ולעניין של יוהרה.
הכותב מוכן לעמוד על כל במה יחד עם בני ברבש ולהוכיח עד כמה התסריט "מלח הארץ" הוא בלתי ראוי. סליחה???? אתה שלא כתבת שורה אחת לתסריט מוכן לעמוד על במה אחת כשווה מול שווה עם מי שכתב כבר עשרות תסריטים? למה מי אתה שתעמוד איתו על אותה במה? תכתוב תסריט אחד, חצי תסריט, כמה שורות לתסריט ואח"כ תעלה על במה משותפת עם בני ברבש ואז תנסה לשכנע ששורה שאתה כתבת לתסריט (שאתה כתבת, לא שלילת האחר) טובה משורה שלו. עד שזה יקרה, הכבד ושב באולם ואל תעלה לנו על במות.
איזו טענה אינפנטילית זו, שרק מי שכתב תסריט יכול לבקר תסריט?
(בלי קשר לעובדה שעד כמה שידוע לי יאירוה דווקא כן כתב תסריטים. ואפילו טובים)
לסטארי נייט
מגן החותם שבלי הדעה.
אם ידוע לך על תסריטים שיאיר כתב, בבקשה תשכיל את כולם.
וכל אחד יכול לבקר כמה שבא לו, לעלות על במה, זה סיפור אחר. אבל אתה אין לי כוח לדבר עם כל זב חוטם שאין לו מושג מה אומר.
יאיר, אתה לא חייב לעלות על במה או כל קרש אחר בשביל להיכנס בתסריט של אף יוצר. שב ותכתוב תסריט טוב משל עצמך ונשתחווה לך. ואם רע – נסלח לך. עד אז בבקשה מצא את מקומך באולם ובעולם. כנס לאירכיה ורד מהבמה. מתוך ההערכה אני כותב לך זאת.
יאיר לדעתי התסריט הרע והמעצבן מכולם הוא של אביבה אהובתי, בו צפיתי השבוע. התסריט מופרך כי הכל כל כך נכון ובמקום בסרט הזה, אביבה היא ממש סופר וומן, כנראה שזאת הפנטזיה הלא ברורה של שמי זרחין, אפילו שקשה לה כל כך היא מצליחה ברגשות נאצלים לחבק לאהוב להיות מבינה וקשובה ותמיד! תמיד!! לבשל בישולים מרהיבים בסירים ענקיים.. חבל ששמי זרחין לא צופה יותר בקפדנות בסרטי מייק לי או קן לוץ (לשם נדמה לי שרצה לכוון) ולומד משהו על כאב אנושי אמיתי וזועק ולא כזה שמוקרן בערוץ הולמרק.
ללוקו:
מה זאת ההתנשאות הדמגוגית הזאת? באמת, אין קשר בין ניתוח תסריט לבין כתיבתו. ביקורת וניתוח תסריט הוא מקצוע שונה מכתיבה וכמו שלא תדרוש לכל מבקר מכוניות לבנות מכונית לפני שהוא מבקר אותה, אתה לא יכול לדרוש ממבקר סרטים לכתוב תסריט כדי לבקר אותו.
אני הרבה פעמים לא מסכים עם יאיר (ראה ערך ון סנט) אבל אני לא אשלול ממנו את הזכות לבקר סרטים, הידע שלו בקולנוע רחב מספיק כדי לחוות דעה ולנתח סרטים, ותסריטים.
אולי הוא גם יוכל לבקר מכוניות אם הוא ישקיע בזה.
לא שאני רוצה להפריע לויכוח הסוער בנושא "מוסד הביקורת – לאן", ולא שממש אכפת לי שהרסו לי את הסוף של הסרט "הבועה" – אבל בכל זאת, איזו הודעת "ספוילר" קטנה בתחילת התגובה הראשונה היתה עוזרת לי ולעוד אנשים לדלג על קריאת הסוף המפורט של הסרט.
ויאיר – אם האדם שכתב את התגובה לא השכיל לעשות כן, אתה יכול (וצריך) להוסיף בעצמך את האזהרה הזו, כשירות לגולשים.
תודה
אני סולד מהסרטים של סם שפיגל, וממה שהם מייצגים.
סם שפיגל תקוע בז'אנר דרמות המשפחה, ודרמות קורעות לב בכלל. נכון שבאופן כללי הקולנוע הישראלי תקוע באותו המקום, אך סם שפיגל הוא סוג של מיקרוקוסמוס לכך. הסרטים של סם עובדים מבחינה קולנועית, אבל הם לא מקוריים, ואפילו זולים. כי לעשות דרמה קורעת לב זה הרבה יותר קל מאשר לעשות קומדיה מקורית ושנונה, או סרט מתח שיעבוד. הבעיה נעוצה בעצלנות של התסריטאים- שיודעים את הקלות של הדרמה לעומת הקושי של הקומדיה, ובסלקטיביות של בוחרי התסריטים בסם שפיגל, שלפי מה ששמעתי נוטים לבחור את הדרמות. אני חושב שעד שהקולנוע הישראלי לא יצא מהעצלנות הזו, ויפסיק לייצר סרטים כמו "האסונות של נינה", "כנפיים שבורות", "צעד קטן", ויתחיל בקולנוע מקורי וחדשני כמו הסרטים של פיצ'חדזה ובסמה מוצ'ו בעיקר, או "תעלת בלאומליך" ודומיו (למרות הגיל), עד שזה יקרה, הקולנוע הישראלי יישאר תקוע באותו מקום, ולעולם לא יזכה להקרה הבין לאומית שזכו סרטיו של קישון, לו רק בגלל שהם היו מאוד מאוד מקוריים.
אבל "כנפיים שבורות" כן זכה להצלחה בעולם. "צעד קטן" זכה בתחרות תסריטים של פסטיבל קאן (למרות שזה לא ממש עזר לסרט בקופות או בכלל. התסריטאי גם בוגר סם שפיגל, אגב). ההגדרה לסרט סם שפיגלי היא נכונה, אבל זה לא נכון להגיד שרק בסם שפיגל עושים סרטי סם שפיגל. הסרט הכי מצליח של אוניברסיטת ת "א בשנה האחרונה, למשל, הוא "ביקור חולים" של מאיה דרייפוס (וצדק חמצון שסימן אותה בסימן שאלה). דרמה משפחתית, קטנה, נכונה לחלוטין באופן תסריטאי, אבל, בעיני, חסרת רגש או כנות אמיתית. ויש עוד סרטים כאלה מהאוניברסיטה, חלקם טובים יותר חלקם טובים פחות. שכחתי את שם הסרט עם תיקי דיין וקרן מור ("קרובות" אולי?) על אם ובתה. לעומת "בקור חולים", משהו בסרט הזה (של טלי שלום -עזר) כן עובד. לעומת זאת נעשה בשנה שעברה "לילה אפל" של ליאון פודובסקי, שלא היה דרמה משפחתית, אך בעיני גם היה בו משהו די טלויזיוני. ההגדרות האלה הן בעייתיות.
הבעיה של לא מעט מסרטי ה"סם שפיגל" (לא חשוב מאיזה בי"ס הם)היא שהם הולכים על האינסטנט רגש. אם יש ילד מסכן/ אשה זקנה/ רוסי בודד – הרי לך כבר פוטנציאל רגשי. הם נוטים להסתכל על הדמויות מלמעלה. במובן מסויים אייזאק צודק, אבל אני לא חושב שזו בהכרח עצלנות. הנטייה של יוצרים צעירים לדרמות משפחתיות היא ברורה כי זה החומר שהם (שאני אגיד אנחנו?) מכירים וקל יותר להפוך אותו לנרטיב. למה שבתסריט ראשון של מישהו הוא צריך להתעסק בעולם שהוא לא מכיר? ולמה אתה חושב שכשפיצ'חזדה עושה את "שנת אפס" הוא לא מתעסק בעולם שהוא מכיר? באוניברסיטה יש אולי יותר מקום לדברים אחרים, מה שמוליד גם לא מעט זוועות. אבל אני חושב שיש בכל הדיון הנ"ל התעלמות מהיוצרים עצמם. יש טובים ויש טובים פחות. ישד כאן מישהו מ"ספיר" "מעלה" או כל בית ספר אחר?
=נמחק=
גלעד, אני לא יודע מה לייעץ לך קודם. ללמוד לקרוא או ללמוד לכתוב. כך או כך, לך תעשה את זה במקום אחר.
לוקו/גלעד/רוה
מרק רוזנבאום לא מרצה בכיר בסם, הוא מלמד סמסטר את המסלול של הפקה יוזמת.
יאיר,
זוכר שלפני כמה חודשים בערב הבחירות ביקשת שאנשים יזדהו ויספרו קצת על עצמם? באותה הזדמנות הצעתי רעיון לפוסט: בתי הספר לקולנוע בארץ ובעולם- והאם שווה ללכת ללמוד קולנוע בחו"ל במחירים שבהם אפשר להפיק פיצ'ר? אמרת שזה רעיון טוב. אין ספק שהפוסט הנ"ל הוא רק טיזר לפוסט המלא. אני מקווה.
בתור אחד שמתכוון שנה הבאה לנסות ולהתקבל לבתי ספר בארץ ובעולם אני עושה תחקיר מקיף ואני חייב להודות שההשוואה בין שפיגל לת"א היא בעייתי. מה עדיף? החופש ללא מסגרת בת"א (עם דרישות צינוים גבוהים בלי קשר לתיק עבודות וכו') או חברת ההפקה ע"ש סם שפיגל שבו אתה עושה סרטים איך שנאמר לך. אלתבינו אותי לא נכון, אני בעד שסטודנטים יקבלו בשנים הראשוונות את ההכוונה ואת "החוקים" כיצד לעשות סרטים. זה דבר ידוע שסטודנטים מנסים לשבור את החוקים ולהמציא אותםמחדש לפני שהם מכירים את החוקים הבסיסיים. או שעדיף לפרוש כנפיים ולנסות את מזלך בחו"ל ואולי לחזור לאחר כמה שנים עם ערך מוסף? הבעיה היא שבתי הספר בחו"ל באמת עולים הון תועפות.
הוד שנה ב-NYU עולה 49,000 $ כפול ארבע שנים. זה הרבה.
לגבי "ביקור חולים" שזכה מקום שני בקאן ומקום ראשון בפסטיבל סרטי סטודנטים- הסרט יצא מת"א אבל לגמרי נראה כמו סרט שפיגל במובן הכי רע של המילה. אני ראיתי את הסרט בפסטיבל סטודנטים וכמעט יצאתי באמצע מרוב שסבלתי. לא הבנתי איך הוא עלה לגמר ובטח שלא הבנתי איך הוא זכה מקום ראשון שלא לדבר על מקום שני בקאן. באותה הקרנה ראיתי סרט סטודנטים מבלגיה שאני בחיים לא אשכח. יצירת מופת של 10 דקות. תחשבו על "לא תרצח" של קישלובסקי. זה היה צריך לזכות.
הערה לגבי הסרטים הישראלים שנדונו פה…ראשית, נדמה לי שכולם מכוונים לשוק הבינלאומי…לכן'הבועה' ניראה לנו מופרך וחסר עומק ו'אביבה…' קלישאתי…וכו'
לרוננקו,
אני לא בטוח שאתה צודק לגמרי. נכון שהשאיפה לשווקים הבינלאומיים זאת מגמה שהפכה להיות מאוד דומיננטית בקולנוע הישראלי ולא רק בסרטים שהם מלכתחילה קופרודוקציות. בעיניי זוהי רעה חולה, שמוציאה מהסרטים האלה את עוקץ האותנטיות והופכת אותם למוצרים סינתטיים ודידקטיים. לא תמיד, אבל לעיתים קרובות מדי, וזה משפיע גם על סוג הסרטים שנכתבים ומאושרים בקרנות. תופעה מדאיגה, שצריך לשים לב אליה.
מצד שני, יש עדיין הרבה סרטים שמכוונים קודם כל פנימה. המקרה של "אביבה אהובתי" הוא כזה, בעיניי, היות ואין הבדל עקרוני בינו לבין סרטים קודמים של שמי זרחין כמו "לילסדה" או "הכוכבים של שלומי". הוא פשוט פחות טוב מהם.