ריטש בטרה, הבמאי של ״לאנץ׳ בוקס״. תקוע בהודו בדרך לחממת התסריטים בירושלים (ולבכורה בתל אביב)

תקוע בהודו

אחד הסרטים הכי מדוברים בזירת הפסטיבלים הבינלאומיים בשנה האחרונה הוא סרט הודי בשם ״לאנץ׳ בוקס״, שהתחיל את דרכו בפסטיבל קאן לפני שנה, וקיבל לא מעט חיבה מלא מעט מבקרים. עד כדי כך, שנרשמו טרוניות מצד בלוגרים אמריקאיים כשהוחלט בהודו לא לשלוח אותו להיות נציג המדינה באוסקרים. היו שראו בו מועמד ודאי. אבל בין לבין, הבמאי והתסריטאי של הסרט, ריטש בטרה, התחיל להעביר את זמנו דווקא בישראל. הוא התקבל לחממת התסריטים הירושלמית של סם שפיגל, שם הוא מפתח את התסריט לסרטו השני. ואם הוא כבר מסתובב בארץ, באנונימיות מוחלטת, החליטו אנשי קולנוע לב לארגן פרמיירה חגיגית לסרט שלו, ״לאנץ׳ בוקס״ (שיוצא להקרנות מסחריות ב-10.4), בנוכחות הבמאי ושגריר הודו בישראל. הפרמיירה הזאת תתקיים ביום חמישי הקרוב.

אבל יש רק בעיה אחת: בטרה היה אמור לחזור השבוע לישראל לסבב הנוכחי של ישיבות עם עורכי התסריטים ושאר הפעילויות של חממת התסריטים, במהלכן הוא היה אמור לקפוץ לפרמיירה, אלא שהוא תקוע בהודו, בגלל שביתת עובדי משרד החוץ, שלא מנפקים אשרות כניסה. נכון לרגע זה לא ברור האם הוא אכן יוכל להגיע לבכורה ביום חמישי.

וכן, אתם יכולים להוסיף את השם ״לאנץ׳-בוקס״ לרשימת הטרוניות שלי על שמות אנגליים באותיות עבריות מהפוסט הקודם. למה ״לאנץ׳-בוקס״? שם הסרט המקורי הוא ״דאבא״, שזה ״קופסה״. אז אם מדלגים על תרגום לעברית, למה לתעתק את השם באנגלית ולא את השם בהינדי? לא מבין. ומכיוון שבטרה עובד עכשיו על סרט שני שייקרא ״Photograph״ אני מניח שאפשר כבר לנעול את השם העברי שלו: ״פוטוגרף״.

הפסטיבל הצרפתי

לפני שלושה שבועות, יום לפני האוסקרים, חולקו בפריז פרסי הסזאר. אמש נפתח פסטיבל הקולנוע הצרפתי בכל הסינמטקים בארץ, ויימשך עד תחילת אפריל. לא מעט מזוכי הסזאר יוצגו במהלכו, מה שאומר שאנשי הפסטיבל בחרו היטב והשיגו את הבולטים בסרטים הצרפתיים השנה: גם שוברי קופות וגם יצירות ארט האוס. המצליח בחבורה הוא סרט הפתיחה של הפסטיבל, ״אני, עצמי ואמא שלי״, שגם היה להיט גדול בצרפת וגם סחף את רוב פרסי הסזאר. הסרט הזה יעלה להקרנות מסחריות בשבוע הבא. ״9 חודשי מאסר״ ו״קיי דאורסיי״, זוכי פרסי המשחק, יוקרנו גם הם.

אבל מול הסרטים המיינסטרימים יוצגו גם שניים מהפרויקטים היותר מאתגרים שנעשו השנה בצרפת. הראשון הוא ״קוראים לי המממ…״, סרט הביכורים של אנייס טרובל, המוכרת יותר בתור אנייס ב׳, מעצבת אופנה ובעלת רשת חנויות בגדים בינלאומית. האם התקנאה אנייס ב׳ בטום פורד, שהיה למעצב הבגדים הראשון שהפך לבמאי (עם סרטו ״סינגל מן״)? בגיל 72 אנייס ב׳ מביימת את סרטה הראשון, אבל כפילנטרופית היא השקיעה כבר בלא מעט סרטים, למשל ב״ספרינג ברייקרס״ של הרמוני קורין וב״בלתי הפיך״ של גספר נואה. הבעיה היא שסרטה, ״קוראים לי הממממ….״ מסורבל ומגושם ומטריד. אב אונס את בתו. אשתו עסוקה בלנסות לפרנס את המשפחה. ואחרי 40 דקות של סרט אחד, הבת בורחת מהבית ומתגנבת למשאית של נהג סקוטי ויוצאת איתו למסע שכולו חמלה והבנה, בסרט אחר לחלוטין, בגחמנות אין קץ, כשכל סצינה מצולמת עם חומר גלם אחר. ולמרות שיש משהו מרתק בסרט, הוא גם לא לחלוטין ברור. למשל, האם הוא מבריק או חובבני.

הפרויקט השני הוא ״חטיפתו של מישל וולבק״. סרט שמעמיד פנים שהוא דוקומנטרי ומציג את דמותו הקצת פתטית של הסופר וולבק (שמגלם את עצמו) ואת נסיבות העלמותו באמצע מסע התקשורת לקידום ספרו הקודם. היו לסרט כמה מעריצים בפסטיבל ברלין האחרון, אני מצאתי אותו בלתי צפי.

ווקן דנסן

אנשי ״האפינגטון פוסט״ רחקו את הקליפ הארוך-מדי והחוזר על עצמו מדי, אבל המשעשע מאוד הזה, שמלקט את סצינות הריקוד של כריסטופר ווקן. זה לא סוד, ווקן מדבר על זה רבות בראיונות: מה שהוא הכי אוהב לעשות זה לרקוד. ולכן, אם הוא לא ימצא סצינת ריקוד בתסריט, הוא ימצא דרך לשלב רגע קטן של ריקוד בסרט בכוח. זה משהו שהופך את הצפייה בסרטיו – גם החלשים – למותחת: מתי יבוא הריקוד? אז הנה, הכל מלוקט. אבל מעניין במיוחד מנקודת מבט מקומית הוא המקום הנרחב שניתן בקליפ הזה לזה שצילם ווקן בישראל לפני 30 שנה: ״החתול במגפיים״. אחת מהפקות אגדות הילדים של קאנון/גולן-גלובוס, בו שיחק ווקן מול יוסי גרבר, יענקל׳ה בן-סירא ואמנון מסקין (וג׳ייסון קונרי):

ציוץ