22 יולי 2006 | 22:36 ~ 24 תגובות | תגובות פייסבוק

שלום לבן דודי

שמעו שיר של סטילי דן, ועל צליליו קראו את הסיפור המשעשע הבא.

cousin _dupree.mp3

בבתי הקולנוע באמריקה יצא בשבוע שעבר הסרט החדש של אוון ווילסון, “You, Me and Dupree”, המספר על ברנש בשם דופרי (ווילסון) המתנחל על ספתם של חבריו (קייט הדסון ומט דילון) ומשבש להם את החיים. מי שהתבאסו מהסרט, עוד לפני שראו אותו, הם וולטר בקר ודונלד פייגן, חברי סטילי דן, שכתבו ב-2000 את השיר “Cousin Dupree” שמספר על בטלן בשם דופרי שמתנחל על הספה של דודה שלו ומתחרמן מהבת דודה שלו. וולט ודון חושבים שהרעיון לסרט של אוון ווילסון גנוב מהשיר שלהם.
אז הם ישבו וכתבו מכתב בנושא, ופירסמו אותו באתר שלהם. הנה הוא. מכתב מצחיק. הם כתבו אותו ללוק ווילסון, אח של אוון, כדי לקטר על האח שלו. והם יורדים שם לא מעט על האחים ועל הסרטים שלהם. אבל המכתב הזה גם קצת מריר, ומהבחינה הזאת הוא כמעט לא נעים. ואני אפילו מאמין שהם צודקים, אבל הפוך: לא שהשיר שלהם היווה השראה לסרט, אלא שהשיר שלהם היווה השראה לשמו של הגיבור בעלילה שלא ממש קשורה לשיר (ואם כבר, היא נשמעת גנובה יותר מהשיר “Bed and Breakfast Man” של מאדנס, או ממערכוני “הדבר שלא עזב” של ג’ון בלושי מימי “סאטרדיי נייט לייב”). האם במקרה כזה הגיע לסטילי דן קרדיט על ההשראה? בהחלט. האם יש להם קייס משפטי? אני לא בטוח. (על המכתב של סטילי דן קראתי לראשונה אצל ג’פרי וולס, ואתם בטח כבר מבינים שאם תיכנסו לבלוג שלו פעם ביום לא תצטרכו יותר להיכנס לשלי. אבל זו תהיה טעות. כי איפה תשמעו את שיר המחלוקת אם לא אצלי?)

=============

אין לי “מעריב” של סוף השבוע אבל סיפרו לי שגל אוחובסקי כינה אותי שם “מבקר חשוב” בגלל שהבנתי את “הבועה”. יש לי קצת בעיה עם זה שיוצר חושב שמבקר הוא “חשוב” כי הוא אהב את סרטו ושמבקרת היא “מגעילה” בגלל שהיא לא אהבה. ומה יהיה בסרט הבא? אם אני אשנא את הסרט והיא תחבב אותו, האם אני אשאר “חשוב” והיא “מגעילה”?
Having said that, ואחרי שכתבתי מפורשות שבצמד פוקס/אוחובסקי יש בעיני רק קולנוען אחד, אני חייב להזכיר שאוחובסקי אולי לא יכול לשבת בשקט ולשתוק בתור מי שחוטף ביקורות, אבל בתור מבקר הוא עדיין אס. אחרי שהגדיר את “דור הפודרה” של הזמר הישראלי (אביתר בנאי המוקדם ובני דורו) הוא מגדיר השבוע ב”טיים אאוט” את “דור הפוטושופ” – קרן פלס וכו’. ואתמול ב”כוכב נולד” עולה לשיר שגריר דור הפוטושופ, הראל סקעת, מול עיניו של המבקר/שופט/תסריטאי/מפיק גל אוחובסקי. זו מדינה חסרת רחמים. מעניין אם הראל סקעת חושב שאוחובסקי הוא חבקר חשוב.

==============

ועוד בענייני אוחובסקי/פוקס: ביום ראשון לפני שבועיים, כשאני בפסטיבל ירושלים מעביר את הזמן בין סרטים, מצלצל הטלפון. על הקו: איתן פוקס. לפני שהוא מתחיל לדבר, כבר לא נוח לי. אם הוא יגיד “תודה על הביקורת” לא נוח לי. אני לא כותב ביקורת חיובית כדי לקבל תודה. אם הוא ירצה להתקומם כנגד משהו שבכל זאת כתבתי בגנות הסרט (והמערכה השלישית המקרטעת שלו), גם לזה אין לי כוח. אבל אני מאזין בסבלנות. הוא בכלל התקשר בעניין אחר לגמרי, לספר לי (והבנתי אחר כך שגם לעיתונאים נוספים) משהו על תלאותיו של במאי בשבוע בכורת סרטו. מה מתברר? שבקולנוע רב-אור במגדל האופרה בתל אביב, מפעילים את נורת המקרנה לא בעוצמה המקסימלית שלה. לא ברור אם זו היתה נורה ישנה שכוחה נחלש (יש בכלל דבר כזה?) או נורה רגילה שפשוט לא קיבלה את כמות הוואטים האופטימלית. התוצאה היתה הקרנה כהה ועכורה ונטולת צבעים. הוא טען שאחרי שיחת טלפון לוהטת בין המפיץ ובין מנהל הרשת העניין סודר.
אני לא פעם מתלונן על חוויית הצפיה הגרועה ברוב בתי הקולנוע בארץ מנקודת מבטו של הצופה, אבל זו פעם ראשונה שאני שומע איך התנאים הירודים, וחוסר ההכשרה של מפעילי הציוד, פוגעים גם בקולנוענים. אז לטובת מנהלי בתי הקולנוע שמבין קוראינו הנה הבהרה: הקטנת הוואטים לנורת המקרן לא תאריך את ימיו ולא תחסוך לכם כסף, היא רק תחשיך ותכער את התמונה. רוג’ר איברט כתב על הנושא הזה בלהט לא פעם. הנה, דוגמה:

Train projectionists to show films at the proper light and sound levels. Twenty years after I first wrote about this problem, many movie theaters continue the insane practice of dialing down the intensity of projector lamps under the mistaken belief that they can reduce their power bills and extend lamp life. As a result, many movies are projected so dimly that their impact is diminished. I’ve quoted Eastman Kodak experts who say the light level has no effect on bulb life.

והוא כתב על כך עוד גם כאן, כאן, כאן וכאן. אנא תלו בחדרי ההקרנה.

אבל לא על זה הסיפור שלי בכלל. באמצע שיחתנו נכבה הטלפון שלי. הסוללה התרוקנה. תיכננתי להתקשר אליו חזרה למחרת, כשהסוללה טעונה, ולשמוע את סוף סיפור נורת המקרן. אבל כהרגלי, שכחתי. בסוף השבוע קראתי במדורו של אוחובסקי ב”טיים אאוט” שבשני בבוקר, בבוקר ששכחתי להתקשר, נפטר במפתיע אביו של פוקס (אני זוכר את פוקס מציג את אביו בפני קהל הפרמיירה של “ללכת על המים” בפסטיבל ברלין, זמן לא רב אחרי שאמו נפטרה). כמובן שמיד הרגשתי אשם. אבל אחרי שהתגברתי על זה, חזרתי לחשוב על “הבועה”. הסרט הזה, תאהבו אותו או לא, מצליח להיות מדויק. עם כל האורנה ואלה והכוכב נולד והחיוכים והנשיקות והרצון להיות עליזים ולחיות בגאווה מחוץ לארון והשאיפה להמשיך לחיות חיים של קסם בימי קסאם, ואז כשאתה עושה על זה סרט, באותו שבוע אתה מתייתם מאביך ופורצת מלחמה. עם כל מגרעותיו, אני באמת חושב שיש ב”הבועה” דקות אבחנה ועומק שאולי קל להחמיץ כשבאים לצפות בסרט שחושבים שהוא יהיה אסקפיסטי. והוא לא.

24 תגובות ל - “שלום לבן דודי”

  1. חן חן 22 יולי 2006 ב - 23:43 קישור ישיר

    משעמם

  2. עידו אקרמן 23 יולי 2006 ב - 2:06 קישור ישיר

    המכתב של סטילי דן באמת מצחיק. ובעיקר שווה להגיע לפאנצ’ליין בסוף. צחקתי בקול רם מול המחשב. אכן, הם יודעים לכתוב הבני זונות.

  3. luko 23 יולי 2006 ב - 2:38 קישור ישיר

    ?!

  4. ניר 23 יולי 2006 ב - 6:44 קישור ישיר

    OFF: שמת לב ש”קולנוע לב” השתמשו בפרסומת של “Hoodwinked” בעיתון טיים-אאוט ת”א במשפט שציטטת את פולנסקי מהארוחה?

  5. בוביץ 23 יולי 2006 ב - 10:08 קישור ישיר

    יאיר
    מה אתה אומר על מכתב של יוצרי הסרטים
    לערבים?

    זה רק אני או שכל יוצרי הסרטים שמאלנים?

  6. רון 23 יולי 2006 ב - 10:09 קישור ישיר

    ככל שהזמן עובר אני מבין כמה “הבועה” הוא סרט רע.
    ולמה זה מעסיק אותי? כי היה שם פוטנציאל ענק. הרעיון לסיפור אהבה בין ישראלי לבין מחבל מתאבד הוא רעיון מצוין. אהבה מול מדינה. תשוקה מול אינטרסים פוליטים. מה יותר חשוב ממה? אבל לצערי הסרט אפילו לא מתקרב לרמת הריגוש שהיתה יכולה להיות בו. קחו דוגמה קטנה מסצנת הסיום: הערבי מתבונן באהובו מבעד לוטרינה. מה יותר מתבקש שדווקא ברגע הזה הוא יעביר את האצבע על גבתו השמאלית (לקוח מ”עקומים” אבל מילא). הם הרי רואים אחד את השני, וטרינה מפרידה בינהם, מחוות אהבה פרטית. זה יכול היה לרגש. אבל לא. אוחובסקי החליט שהערבי יפנה את הגב לאהובו, ילך כמה צעדים ורק אז יעביר את האצבע על גבתו השמאלית. למי? למה? ואז מיד אחר כך הוא לוחץ על הכפתור ועוד מספיק להסתובב (למה בעצם? כדי לראות את אהובו נשרף) ואז לראות מולו בשניה האחרונה את אהובו. זה כל כך מופרך. וגס. ומניפולטיבי.
    ראיתי בשבת בדי.וי.די שוב את “הר ברוקבק”. איזה עדינות, איזו עוצמת בימוי, איזה קולנוע מסחרר. וזה לא שאני משווה את אנג לי לאיתן פוקס, אבל כשרואים את שני הסרטים האלה ברצף מבינים את כל ההבדל בין כשרון קולנועי חיוני, פורץ, סוחף, חכם ומרגש לבין קשקוש רגשני ונצלני כמו הסרט “הבועה”.

    רוה לרון: אחחח… אתה משווה “הר ברוקבק” ל”הבועה”. כן, “הבועה” לא יוצא טוב מההשוואה. וכאמור, סוף הסרט חלש. בעיקר כי נקודת המפנה של אשרף לא ברורה, ומכאן שלא מעוררת הזדהות. אבל תפסיק לתת קרדיט לאוחובסקי. הסרט הוא של איתן פוקס. אוחובסקי אולי מעניק לסרט איזה ציביון פופי בדיאלוגים ובאיפיוניים, ופוקס נראה לי קצת יותר כבד, אבל הסרט, אם אהבת או שנאת, הוא של פוקס.

  7. עידן 23 יולי 2006 ב - 11:49 קישור ישיר

    שלושת אלבומי החובה של סטילי דן לדעתי: Aja Can’t Buy a Thrill ו Pretzel Logic. הפסקול של הסרט הנחות אני עצמי ואיירין עמוס לעייפה בקאוורים של שירי סטילי דן, סתם הערת אגב.

  8. הפינגווין 23 יולי 2006 ב - 12:30 קישור ישיר

    בוביץ, שתי מילים: יוסף סידר.

    רון, לפי המפיצים, “הבועה” משך כבר יותר מ-50 אלף צופים בישראל ונמכר להפצה במספר מדינות. כמו כן, הוא יוצג בפסטיבל טורונטו הקרוב. מעניין שזה קורה לא מעט דווקא עם סרטים שזוכים ליחס צונן מרוב המבקרים בארץ (כמו “איזור חופשי”, “תחיה ותהיה” ובקצת פחות צוננות, “הכלה הסורית”).
    http://e.walla.co.il/?w=/6/945485

  9. עופר ליברגל 23 יולי 2006 ב - 13:30 קישור ישיר

    לפינגווין:
    למעט “תחיה תהיה” שלא ראיתי, וכולל “הבועה” ו”ללכת על המים” הסרטים שהזכרת מתראים פרטים מן המציאות באזור שלנו שנראים לנו טריוואלים אבל לעיניים מחו”ל חדשים. לכן שם יש התעניינות ובהתפעלות מן הסרטים האלה ובעוד שכאן אנו מרגישים “נו אז מה חדש?”
    הכלה הסורית זכה ליחס פוחת צונן בגלל שהוא מתייחס לציבור שזוכה להתעלומת מצד התקשרות הישראלית בדרך כלל וולכן גם לנו הוא נראה די מחדש.
    דרך אגב, אני חושב שהתקשרות הישראלית קצת אכזרית מדי בביקורות על הסרטים האלה שחלקם באמת טובים.

  10. רון 23 יולי 2006 ב - 14:18 קישור ישיר

    מי כתב את התסריט ל”הבועה”? איתן פוקס? אם כן, האחריות לכשלון כולה שלו. ואגב, ראיתי לא מזמן את “אפטר” סרטו הקצר הראשון של פוקס. לא נעים להגיד, אבל הוא הרבה יותר טוב מ”הבועה”. סצנת הסיום באוטובוס על רקע השיר של חוה אלברשטיין היא פשוט סצנה מרגשת, עדינה ונוגעת – כל מה שהיה חסר כל כך ב”הבועה”. וזה מעורר בי מחשבות נוגות – האם ההצלחה העלימה את הכשרון של פוקס? האם התוקפנות השתלטה על העדינות של תחילת הדרך כי היום חייבים כבר להצליח בכל מחיר? מבחינה מסויימת, טוב שעמוס גוטמן מת צעיר, לפני שהצליח לקלקל את השם הטוב של סרטיו.

  11. קורא 23 יולי 2006 ב - 14:35 קישור ישיר

    נדמה לי שבהבועה היה פוטנציאל לא ממומש, וההשוואה לסרטים זרים ומקבילים לא עושה עימו חסד, ממש כמו שההשוואה בין “יאללה יאללה” הקטן ל”חתונה מאוחרת” הפומפוזי לא עושה עימנו חסד. מצד שני, אני מרגיש שהקולנוע הישראלי כל הזמן מתקדם ומדי פעם (כנפיים שבורות, סובינירים) יש הבלחות לגמרי לא מביכות.

  12. דניאל פאיקוב 23 יולי 2006 ב - 14:48 קישור ישיר

    לא פלא ש”הבועה” מצליח – רבים רואים אותו כדי לגלות אם הוא באמת גרוע כמו שאמרו להם. אני רואה פוטנציאל קאלט ענק. תוך חצי שנה הקרנות חצות עם השתתפות קהל.

  13. מיקה 23 יולי 2006 ב - 18:26 קישור ישיר

    להגיד על המערכה השלישית ב”בועה” שהיא “מקרטעת” זה לגמרי אנדרסטייטמנט. היא איומה, מפגרת להחריד, וגורמת לך לא להתייחס ברצינות בכל מה שראית עד כה…
    מוזר שאתה בוחר לייחס את הסרט הזה ל”מצב”, כי הסרט מנסה כאילו להיות אקטיביסטי, ו כאילו לתת לנו את המציאות “בפנים” אבל הוא מסתיים בצורה כה נלעגת, שאנחנו רק מגכחים, אבל לא יוצאים עם תחושה או הרגשה שהנה, נעשה כאן סרט ישראלי עם אמירה חשובה…

  14. דניאל פאיקוב 23 יולי 2006 ב - 18:59 קישור ישיר

    לבודד דווקא את המערכה השלישית של “הבועה” זה אנדרסטייטמנט. יש במערכה השלישית את אותן הבעיות שיש בסרט מתחילתו, רק בצורה טיפה יותר מוקצנת. ההתנהגות של הדמויות בסצנה האחרונה לא פחות אמינה לדעתי, למשל, מההתנהגות במחסום בסצנה הראשונה, לפני, אחרי ותוך כדי קטע הלידה.

  15. אורי 23 יולי 2006 ב - 20:19 קישור ישיר

    למה למרות כל הרצון הטוב התאכזבתי מ”הבועה”:
    המחצית הראשונה מכילה מעט סצינות שיא, רוב הזמן זה סתם סרט אוירה.
    בחלק השני יש כמה מהלכים לא ברורים, סצינות לא שלמות ובעיקר סצנות מקוממות בצורה שבה מציגים את צה”ל. הסוף, לטעמי, לא מנומק מספיק.
    נקודות אור: כן אהבתי את זה שהסרט מנסה להתמודד עם נושאים בוערים בחברה ובניגוד למה שנראה בטריילר או בפוסטר הוא יוצא מה”בועה” ומבקר אותה.
    שחקנים – כולם טובים בייחוד דניאלה וירצר שהיא בפירוש תגלית ויוסף סוויד.
    בכל זאת, זה לא סרט שלם. דבר נוסף שמפריע לסרט [כמו לסרטים רבים אחרים כמו “שנת אפס” ולהבדיל לחלוטין “טאפאס”] – אין דמות מרכזית. הסרט נחלק לארבע דמויות וזה חבל. סרטים שבאמת אהבתי הם סרטים שיש להם גיבור/שניים מוגדר/ים, כך ההזדהות היא מיידית.
    ב”הבועה” לוקח זמן להבין מי הם הדמויות. ובנושא אחר לחלוטין: מתחיל להיות מייאש פה בחיפה. זה רק נראה יותר גרוע. ביי

  16. עדן 23 יולי 2006 ב - 22:14 קישור ישיר

    ראיתי היום בהקרנת האקדמיה את “גיבורים קטנים” ולהפתעתי האדירה מדובר בסרט מצויין. שמעתי שהיו איתו הרבה בעיות אבל כנראה שכולן נפתרו כי הסרט עובד בצורה נהדרת ועכשיו יש לי התלבטות קשה אם להצביע לו או ל”מישהו לרוץ איתו” (עוד לא ראיתי את “אדמה משוגעת”).

  17. שרון 23 יולי 2006 ב - 22:41 קישור ישיר

    אדמה משוגעת סרט איום ונורא, שלא החליט אם הוא קומדיה או דרמת התבגרות רגישה. בדרמה רגישה אי אפשר להסתפק בדמויות קרטון, גם אם נורא רוצים להצחיק
    וכשדרור שאול מציג את כל אנשי הקיבוץ כמו מפלצות מגוחכות, הוא אומר יותר משהו על עצמו מאשר על הקיבוץ (ולא שזו בעיה לצחוק על קיבוץ, ועוד בשנות ה-70, אבל להיות סתם רשע זה לא מספיק).

  18. עידן 24 יולי 2006 ב - 9:52 קישור ישיר

    עמדתו של רוה בנושא המלחמה ילדותית באופן מפתיע. הייתי מצפה מאדם משכיל כמותו שיראה את התמונה הרחבה ולא יגרר לסיסמאות של ילדות צפון תל אביביות שחושבות שזה מה זה קול לצאת נגד המלחמה, כאילו שנות השישים כזה.יש לי הרגשה שהפוסט הזה לא יאושר וזה כבר באמת לא מפתיע!

  19. הפינגווין 25 יולי 2006 ב - 12:40 קישור ישיר

    בעוד יאיר מסנגר על “הבועה” (או לפחות, שני שליש ממנו), “מחילות” יוצג בלוקרנו ובטוקיו. נכון לעכשיו, אף אחד מהסרטים שזכו לתגובות חיוביות ברובן, לא נרשם לאף פסטיבל נחשב.
    http://e.walla.co.il/?w=/6/946836

    רוה לפינגווין: עושים הורדת ידיים לפי הסרט של מי התקבל לאיזה פסטיבלים? סבבה, הולך. “הבועה” התקבל לטורונטו, שאוכל גם את טוקיו וגם את לוקרנו בלי מלח. “מחילות” בעיני סרט איום ונורא, מופע שרלטנות. ואני מעריך את חיבתם לסרט של היפנים והשוויצרים, ומחזיק מז’יז’ק, דוגמן הבית. אבל טעמי הוא טעמי. צר לי, רק אותו אני יודע לייצג ורק עליו לסנגר.

  20. הפינגווין 25 יולי 2006 ב - 16:30 קישור ישיר

    יאיר,
    כתבתי בציניות מתוך ידיעה שלא אהבת את “מחילות”. אחרי שכל כך הרבה נכתב פה נגד הטעם האישי שלך, משעשע אותי שהסרט הישראלי הבא שמתקבל לפסטיבל הוא כזה שלא סביר שתדבר בעדו. אני עוד מחכה שיהיה יצוג בפסטיבלים הקרובים לסרטים לא פוליטיים מישראל.

  21. ברווז גומי 27 יולי 2006 ב - 17:04 קישור ישיר

    הסרט של האחים ווילסון שסטילי דן הכי אוהבים “bottle rocket”, או בשמו העברי “פשיעות קטנות”, יוקרן בלווין בסוף השבוע, לראשונה לדעתי.

  22. דואל 27 יולי 2006 ב - 20:07 קישור ישיר

    bottle rocket – סרט מצויין – הראשון של ווס אנדרסון.
    אבל אם כבר סרטים מומלצים לסופ”ש בלווין, תחליף לארוחת שישי המשפחתית – “לב פראי” המופתי של דיוויד לינץ’, ביום ו’ ב-19:20 בערך.

  23. דניאל פאיקוב 28 יולי 2006 ב - 15:29 קישור ישיר

    “פשיעות קטנות” שודר בטלוויזיה הישראלית פעמים רבות. אני ראיתי אותו לראשונה בערוץ 4 בסביבות שנת 1999 או 2000.

  24. אייל 22 נובמבר 2008 ב - 1:05 קישור ישיר

    מישהו יודע איפה אפשר למצוא את הכתבה של גל אוחובסקי על דור הפודרה?

    תודה.


השאירו תגובה