המדור המצורף כאן מכיל את אחת התובנות הכי משמעותיות אליהן הגעתי בחיי המאוחרים: "יש שלב בחייו של צופה הקולנוע בו עליו להכריע איזה דיוויד הוא מעדיף: לין או לינץ'". התובנה הזאת, ההכרה הזאת, ההתפקחות הזאת, היתה מטלטלת עבורי: זה היה הרגע בו הבנתי שאני מעדיף את דיוויד לין הקלאסיקן על פני דיוויד לינץ', שובר המוסכמות, הפונה אל הניסיוני והאיזוטרי. ו"הכשרון של מר ריפלי", ממש כמו "הפצוע האנגלי", הפך את אנתוני מינגלה למי שהיה מבחינתי יורש ראוי לקולנוע של דיוויד לין, במאי שמתחת לצילומים יפים ותמונות מרהיבות מסתיר עולם נראטיבי עמוק, מורכב, עשיר ואפל למדי. מינגלה היה אחד היוצרים שהכי אהבתי בעשורים האחרונים. וזו ההזדמנות לחגוג יום הולדת עשר ל"הכשרון של מר ריפלי", סרט נפלא שאני אוהב כיום אף יותר מאז.

פורסם ב"העיר", 18.2.2000. לחצו להגדלה לקריאה

ציוץ