27 אוגוסט 2009 | 10:00 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

מחר ב"מועדון סינמסקופ": "החיים שאחרי"

עם “החיים שאחרי” (שגם הוא, בעצם, סרט מ-1999) התוודעתי לבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה. לא את כל סרטיו אהבתי, אבל יש לו מגע עדין ונפלא, שמגיע ב”החיים שאחרי” לשיאו. זכרון, מוות, קולנוע, רוחניות: הסרט הזה הוא כמו השתלת נשמה פתוחה, ומה שמדהים בו הוא שאותן שאלות על החיים שאחרי המוות, הנשמה, הזכרונות מעסיקים צופים ביפן ובישראל באופן זהה. כשעוזי וייל שאל בספרו “לאן הולך הזכרון כשאנחנו מתים” בא קורה-אדה ומציג תשובה אפשרית.
לוקח כמה דקות לקלוט את זה אבל אז זה מתחוור: הסרט מתרחש בתחנת המעבר שבין העולם שלנו והעולם הבא, המקום אליו מגיעים האנשים מיד אחרי מותם, ושם הם מסתגלים לעובדת מותם. אתם מבינים, גם למתים המוות הוא סוג של טראומה, גם הם צריכים לעבור תהליך של התאבלות ופרידה. ואיך זה קורה? העובדים בתחנת המעבר מראיינים אותם, ומבקשים מהם שבשבוע בו הם שם שיבחרו זכרון אחד אותו הם רוצים לשמור. זה הזכרון אותויקחו איתם לחיי הנצח של העולם הבא. אחרי שהמנוח בוחר זכרון, צוות העובדים מנציח לו אותו והופך אותו לסרט קולנוע (וכאן הסרט מקבל טוויסט א-לה מישל גונדרי, בו הזכרונות מתורגמים לסרט באמצעים קולנועיים פשוטים וביתיים). זה העניין: הזכרון חמקמק, הקולנוע נצחי. שני החלקים מרגשים באותה מידה: הרעיון הזה שבו אנחנו נדרשים לסכם את חיינו באמצעות זכרון ייצוגי אחד, ואז החיבור בין קולנוע, נשמה, אל-מוות והעולם הבא.
יש משהו בחלק הראשון של הסרט שתמיד הזכיר לי קצת את הקולנוע של דוד אופק. קורה-אדה ראיין עשרות אנשים אמיתיים, וחלקים מהראיונות המופיעים בסרט הם אכן דוקומנטריים, של אנשים המספרים זכרון משמעותי. התהליך שלו, לפיכך, מקביל לתהליך של גיבורי סרטו: ראיון אמיתי שהופך בסופו של דבר לסרט עלילתי עם שחקנים/אפקטים/טריקים. אמת שזקוקה לשקר, למלאכותיות, כדי לשרוד.
הסרט הזה קסום מאין כמוהו.

רוצים לראות אותו על מסך גדול ובעותק 35 מ”מ? בואו מחר (שישי) ב-14:00 לסינמטק הרצליה (רחוב סוקולוב 29, בפסאז’), שם יוקרן הסרט במסגרת “מועדון סינמסקופ” החודשי שלי, בו אני בוחר סרט שאני אוהב ומדבר עליו כמה דקות לפני ההקרנה. ואז נפגשים בבלוג לספר איך היה.

לקוראי “סינמסקופ” כרטיס עולה רק 20 שקלים, למי שידפיס ויביא איתו את הקופון הזה:

נושאים: מאבק היוצרים

השאירו תגובה