27 אוגוסט 2009 | 16:00 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: "החיים שאחרי", "איש על הירח"

דבר משונה קרא לי בתחילת 2000: פתאום כל הסרטים סביבי עסקו במוות. היפה והמרגש ומעורר ההשראה שביניהם היה “החיים שאחרי” של הירוקאזו קורה-אדה. זה היה המדור שלי בשבוע שבו הוא יצא, ובו ניסיתי לסכם את מוטיב המוות בסרטי סוף 1999. וגם “איש על הירח” של מילוש פורמן.

cine1
מתוך “העיר”, 17.3.2000. לחצו להגדיל לקריאה

============

רוצים לראות את “החיים שאחרי”? בואו מחר ב-14:00 ל”מועדון סינמסקופ” בסינמטק הרצליה. כל הפרטים בפוסט הקודם.

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “מן הארכיון: "החיים שאחרי", "איש על הירח"”

  1. איתן 27 אוגוסט 2009 ב - 14:23 קישור ישיר

    אני זוכר שחגי לוי אמר פעם ש”המופע של טרומן” הוא סרט שרחוק כפסע משלמות. אני מסכים. אם מקצצים מהסרט את חמש הדקות האחרונות שלו, שבהן הבמאי כאילו אומר: “אהמ, אם לא הבנת את הסרט עד עכשיו, אז בואי אני אסביר לך אותו”, יש בסרט גאונות לשמה. לגבי ג`ים קארי: בצפיה ראשונה הרגשתי כמוך. אבל בצפייה שנייה ושלישית, הרגשתי שיש פה יותר מגימיק. יותר משחקן שרוצה להוכיח לעולם שהוא יכול אחרת. יותר ממניירות. יש פה שחקן שמגלם דמות שמבינה לאט לאט שהיא חיה בשקר. ולטעמי, קארי עושה את מצוין.

    אני, עצמי ואיירין – אני זוכר את הביקורת של גידי אורשר על הסרט. הוא העלה ספקולציה שעצם עשיית הסרט היא הפניית אצבע משולשת מצידו של קארי אל עבר האקדמיה. בבחינת – “כולם אומרים שעשיתי עבודה מצוינת ב”איש על הירח”, ואתם לא נותנים לי מועמדות. אתם יודעים מה ? לא צריך.” לגבי הסרט – כמובן שלא ראיתי. זה ממש לא מעניין אותי (ולא מצחיק אותי).
    “שמש נצחית” נחשב בעיניי לאחד הסרטים הנפלאים שראיתי. אבל זה סרט של תסריטאי ושל במאי. לא של שחקנים. ג`ים קארי עושה עבודה מהימנה בלשרת חזון. אבל הוא לא מבריק. לגבי שאר הסרטים שלו: לא ראיתי הרבה מהם, אבל אני מעריך את הגיוון שבבחירותיו: מקומדיות מטופשות (“שקרן שקרן”) דרך דרמות (“מג`סטיק”) ועד למותחן (“מספר 23”). הוא עושה הכל, ולא נתקע בנישה. זה יפה בעיניי. ועדיין לא הזכרתי את הסרט שבו אני גיליתי את קארי, והוא סרט מקסים בעיניי: “המסכה”.בסרט הזה, כל הטירוף הקומי נמצא מתחת למסיכת קומיקס, ולכן קארי יצא מאופק בעיניי בסרט. וזה יצר סרט מאוזן וכיפי לטעמי.

    רובד פסיכולוגי: אני לא חושב שהדמות לא עמוקה מספיק. אני הבנתי לגמרי את הדמות. למעשה, הרגע שבו קארי מתפקע מצחוק לקראת סוף הסרט, כשהוא גוסס, היה הרגע המשמעותי ביותר בסרט בשבילי. הוא הרגע שבו כל תפיסת העולם של קאופמן מקבלת המחשה מציאותית. ואני זוקף את ההלצחה הזו כולה לזכות ג`ים קארי. כשכתבתי על התחלת הסרט, באתי להמחיש שהתסריטאי והבמאי של הסרט נתנו לקארי מעט חומר לעבוד איתו, אבל קארי הוציא ממנו את המקסימום.

    אף אדם לא חי בואקום. כל העולם שמסביבו של קאופמן היה מעורפל במקרה הטוב. וזה בעיניי היה הכשלון הבימויי של הסרט.
    יש סצינה זוגית בין קורטני לאב לבין ג`ים קארי בסרט, בה קארי אומר: ”
    There is no real me”. אבל זו סצינה זוגית שבה הדמות הנשית כאילו לא קיימת. היא מבוטלת לחלוטין בפני הדמות הראשית. וזאת, בעיניי, טעות של התסריטאי והבמאי. ולכן הרגשתי שטחיות: הרגשתי שקאופמן מוצג כחי בואקום. כאוטיסט במידה מסוימת.

  2. blackscar1 28 אוגוסט 2009 ב - 14:21 קישור ישיר

    דווקא ממש ציפיתי לביקורות ישנות שלך לסרטים ישנים. היה נראה לי מרתק לא רק לדעת מה אתה חושב עליהם, אלא מה חשבת בשעת יציאתם. ומה זה רציתי שתסכים איתי, אבל גם לגבי מגנולגיה, וגם לגבי איש על הירח לא הסכמתי. (זה לא באמת התעצבנות עליך, זה יותר מהדברים המעצבנים שקורים שאף אחד לא אשם אבל אתה מת שמישהו יהיה אשם בהם כדי שיהיה לך על מי להתעצבן- כמו לשבת על מסטיק).

    אני פשוט התמוגגתי מאיש על הירח. ראשית אחת הפעמים היחידות שג`ים קארי הצליח למקד את הכשרון הקומי שלו במינון ובאופן מדוייק, כדי ליצור דמות מרתקת נוגה ומרגשת (הפעם השנייה הייתה בשמש נצחית). וזה כ”כ קריטי עבורי, כי סטייה קטנה שלו מזה, הופכת להשתוללות מופרעת שאני מוצאת אותה ברוב הפעמים מעצבנת עד בלתי נסבלת. אבל פה הוא מצליח לגעת בדמות הלייצן העצוב שאני כ”כ אוהבת, שכניראה מייצגת את קארי עצמו. לא הכרתי את קאופמן (ראיתי מעט סרטון ביוטיוב אחרי הצפייה בסרט) וגם לא הכרתי את האנשים הקשורים לחייו, ולכן כניראה לא הפריע לי מה שהפריע לך- על הדמויות האמיתיות ששיחקו בסרט. ואולי זה גם לא היה מפריע לי בכל מקרה. מי יודע?
    והתסריט? אני חשבתי שמדובר בפנינה צינית ומודעת לעצמה. המתחיה היא הכוכבת של הסרט שמגיחה לה ברבדים על רבדים. בסיפור התוך סרטי, לקהל שצופה בסרט- תחוץ לסרט (קטעים רבים הם מתיחות גם עבור קהל הצופים בסרט יחד עם הקהל של קאופמ בתוך הסרט- שזה מהלך מבריק לטעמי), ועד קארי עצמו שעצם גילום התפקיד גרם לי לגלות בו צד נוסף, או אולי לחשוף את המסכה שלו עצמו.
    וכמובן הסוף החצי בדיוני- חצי אמיתי שמסיים את הסרט באי ודעות מרגשת.

    מחכה עוד לביקורת שלך על אמריקן ביוטי ..
    תודה בכל אופן על היוזמה. ממש מעניין לקרוא.

  3. איתן 28 אוגוסט 2009 ב - 14:22 קישור ישיר

    אני יצאתי מ”איש על הירח” ברגשות מעורבים. מצד אחד, הרגשתי שזהו תפקיד חייו של ג`ים קארי. מיזוג מושלם של קומיקאי מטורף ושל איש שמסור לעבודתו, למטרת חייו בצורה אבסולוטית. בזמנו היתה התרעמות רבתי על ההתעלמות המוחלטת של האקדמיה האמריקאית מקארי (אפילו מועמדות הוא לא קיבל). אני מסכים לגמרי. קארי, בתפקידיו הקומיים (“אייס ונטורה” למשל) לא מעניין אותי. אבל כבר לפני “איש על הירח” הוא עשה נסיון רציני מוצלח, ב”מופע של טרומן”. עד היום הוא מוכיח גיוון בבחירת תפקידיו (גם אם לא כולם מוצלחים).

    מצד שני, הרגשתי ש”איש על הירח” היה שטחי להחריד ברובד הפסיכולוגי שלו. בסצינה הראשונה בסרט רואים את אנדי קאופמן הילד מופיע מול המראה בחדרו. סצינה אחת קצרצרה שצריכה להניח לי את היסודות לטירוף הקאופמני שבא אחר-כך. זה מעט מדי, וקצר מדי. גם הקשר שקאופמן מפתח עם בת זוגו בסרט (קורטני לאב) אינו מטופל כראוי. לא הבנתי מה היא מצאה בו. למה היא נשארה איתו. אין לדמות של קורטני לאב נוכחות בסרט. ג`ים קארי סוחב על כתפיו את כל הסרט, לטוב ולרע.

    לגבי ההשתתפות של אנשים מחייו של קאופמן האמיתי בסרט: כש”טקסי”, סדרת הטלויזיה בכיכובו של קאופמן, הוקרנה בארץ, הייתי ילד מאוד קטן. אבל זכרתי את דני דה ויטו. נוכחתו ב”איש על הירח” נראתה לי כקוריוז חביב, ללא משמעות מעבר לכך. לא הפריע לי.

  4. black scar1 28 אוגוסט 2009 ב - 14:22 קישור ישיר

    זכורה לי הביקורתי על כך שקארי לא קיבל מועמדות. (אם אני לא טועה, הוא כן היה מועמד לגלובס הזהב) ובאמת הביקורת בצדק.
    במופע של טרומן לא אהבת אותו. היו בו יותר מדי המניירות הקומיות הישנות שלו, והוא לא הצליח לרגש (אם כי הסרט עצמו נפלא בעיני). ולצערי קארי חוזר לא מעט לנישה הנוחה שלו שאני לא אוהבת (אני עצמי ואיירין, ברוס הגדול מכולם, יס מן) ולא לוקח מספיק סיכונים לטעמי.

    קצת חולקת על שיטחיות ברובד הפסיכולוגי. כלומר. הדמות לא עמוקה מספיק. אבל היא מובנת, כלומר המניעים שלה מובנים ואמינים (קאופמן רצה לשעשע בעיקר את עצמו ולא היה אכפת לו כמה לא קונבנציונאלי הבידור שהוא מספק או איזה מכשולים זה יעמיד בפניו).
    אני מסכימה לגבי הזוגיות. היא הייתה משונה ולא ממש מובנת, אבל לפחות היא סיפקה מספר רגעים יפים שבהם קאופמן (וקארי?) קילף את הקליפה שלו .


השאירו תגובה