וידיאו: נוסעים במכונית ומדברים על ״כוכב הקופים, השחר״
זה הולך ככה כבר שנים: אנחנו הולכים לסרט, ובדרך הביתה אנחנו מדברים עליו. אלא שהפעם הגיעה גיל לבנון וצילמה וערכה את זה. ככה זה נראה. ההסבר, אחרי הווידיאו:
אז מה זה בדיוק?
הרעיון שייך לגיל לבנון. זה היה בסביבות סוף 2012. הלכנו לראות את ״סקייפול״, נדמה לי. אמנון, גיל ואני. וכמו תמיד כשאנחנו חוזרים מהסרט אנחנו מפטפטים על מה ראינו, מה אהבנו, מה לא, ולעיתים קרובות לא מסכימים. אלא שלגיל פתאום היה רעיון לצלם את זה. כמה חודשים אחר כך, כשיצא ״ארץ אוז״ (זה כבר תחילת 2013), היא לקחה ציוד צילום מברגר, התקינה אותו במכונית שלי וצילמה את הנסיעה שלנו. ואז התחיל שלה ארוך של התקשקשות טכנית עם המרות ועריכות, והסרט כבר ירד מהמסכים וזה נגוז. ואז, כמה חודשים אחר כך, צילמנו עוד ניסיון. גם זה לא הגיע למוצר גמור. ואז נולדו לאמנון תאומים. ידה ידה ידה. חלפה שנה. ובינתיים עוד כל מיני פינות וסדרות מצולמות במכוניות עם מצלמות הגו-פרו הקטנות, ובמקום להרתיע את גיל זה דווקא דירבן אותה. אז היא כינסה אותנו באמצע המלחמה ויצאנו לראות את ״כוכב הקופים, השחר״. והפעם זה גם נערך. והנה זה. סוף סוף פיילוט למה שאולי נחליט להפוך לסדרה קבועה.
מי באותו? אמנון וינר בכסא הנוסע. אמנון הוא במאי טלוויזיה וקולנוע. הוא ביים את ״ברונו״ ואת ״מותה של רקדנית דיסקו״ והוא צופה בסרטים ללא רחמים. סרט הקולנוע הראשון שלו באורך מלא, ״רשימות קצמן״, יעלה להקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב מ-28.8. אמנון הוא גם החבר הכי טוב שלי מאז כיתה ג׳, בית ספר אשכולות, ראשון לציון. את הסדרה הזאת, למעשה, התחלנו בגיל 16 בקו 174 מתל אביב לראשון, כשהיינו חוזרים מהסינמטק. אלא שאז לא היה את גיל שתתעד את זה.
אני בכסא הנהג.
גיל לבנון בבוסטר של הילדים מאחור, מרכיבה משקפי שמש כדי שלא יראו שהיא שם, היא במאית פרסומות. היא היוזמת, המפיקה, הבמאית והעורכת של כל הסיפור הזה. היא כמו ההוא שליד הסולן בפט שופ בויז.
טוב, אי אפשר לנתק את הדיעות שלכם על הסרט מהדיעות שלכם על פוליטיקה וממערכת היחסים ביניכם. ברור שאמנון ישנא את המטאפורה, כי היא שמאלנית. וברור שיאיר יושפע קצת מאמנון ולא יתן לעצמו להנות מהסרט הנפלא הזה, כי יאיר תמיד מושפע מאמנון.
אני דווקא חושב שהתסריט היה מאלף, דווקא בגלל שהוא עשה משהו שמעט מאוד סרטים עושים: הוא לא היה פשטני. הקופים לא היו ממש טובים, בני האדם לא היו ממש רעים, הטרוריסטים לא היו ממש טרוריסטים (או שכן), ההקבלה לישראל או לפלסטין לא היתה ממש ברורה, אין שום דרך לקבוע מי פה החמאס או מי פה צה"ל או מי פה אמריקה או מי פה עיראק. המורכבות של הסרט הזה היא נהדרת ומפתיעה, בוודאי בהתחשב בכך שזה סרט קיץ הוליוודי, והסרט מבוים ומונפש באופן וירטואוזי. האנשים היחידים שלא יאהבו אותו הם אנשי ימין. וחברים שלהם שמושפעים מהם קצת יותר מדי.
טוב, יאיר, ברור לך שזאת סדרת רשת שמחכה לקרות. אפשר לקרוא לזה אשכנזים במכוניות מדברים על סרטים
סיינפלד בטח היה קורא לזה: קולנענים במכוניות מדברים על סרט.
מגניב שהלכתם על זה, מסוג הרעיונות שיש לכולם כל הזמן אבל אף אחד לא מבצע.
רק לסדר קצת את הסאונד וזה מושלם