״גאליס, המסע לאסטרה״

=  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =

אני מנסה לנטרל מהרשימה הבאה שתי נקודות מוצא שככל הנראה מגבילות אותי. האחת, מעולם לא ראיתי את הסדרה ״גאליס״. כאב לשתי בנות תחילת-עשרה, אתם יכולים לבחון את הבקיאות שלי בכל סדרות הנוער של יס. אבל מה שקורה בהוט הוא מבחינתי כמו הצד האפל של הירח. השניה, אני כנראה ב-30 שנה מבוגר מדי כדי לדעת להעריך את איכויות הסרט (או להתבטל מול היעדרן). כמו כלבים ששומעים תדרים שבני אדם לא מצליחים, כך ככל הנראה גם בני ה-11 רואים בסרט עולמות, צבעים, משמעויות וריגושים שלא נקלטים ברשתית שלי. ״גאליס, המסע לאסטרה״ הוא סרט הרפתקאות שבו קבוצת גיבורים מנסים להציל עולם שלם מהשמדה על ידי שליט מרושע, אבל 400 בני הנוער שישבו לצידי באולם בעיקר נאנקו מהתרגשות בכל פעם שהגיבור והגיבורה התנשקו. אני מבין שזה ביג דיל ביקום המקביל שלהם, בגיל הזה.

אבל ״גאליס, המסע לאסטרה״ – שהוא עבור בני גילי ״הסרט עם הילד מ׳פעם הייתי׳״ – הוא סרט קולנוע, אחרי הכל, ויש באמתחתי שנים של ניסיון בבחינת סרטי קולנוע שאינם מיועדים עבורי. וגם כך, ״גאליס, המסע לאסטרה״ הגיע אליי בעמדת נחיתות: כמי שמתלהב מהקולנוע האינפנטילי ביותר אני חייב להודות שלא התלהבתי מ״גאליס״. בעיקר לא ממש הבנתי מה המניע לעשייתו.

הטריילר, למי שלא מבין על מה אני מדבר:

נתחיל צעד אחד לפני כן. לפני שאני בכלל נכנס לסרט, שכנראה לא הייתי אמור להיכנס אליו. העניין שלי בסרט ממשיך את הדיון שלי ב״שושנה חלוץ מרכזי״, שפתאום נהיה נורא רלוונטי בישראל בקיץ 2014: האן ניתן לייצר בישראל להיטי קולנוע? זו אמנות שחשבתי שאבדה לקולנוע הישראלי. יש סרטים שמצליחים, אבל נדמה שלמעט ״זוהי סדום״, אף סרט לא נעשה מתוך מחשבה מסחרית ובאמת הצליח. ״שושנה״, כך נראה כרגע, מצליח. ועכשיו ינסה לעשות את זה ״גאליס״ (ועל פי ההיענות ביום הבכורה של הסרט, בו היה צריך לשבץ 16 הקרנות בסינמה סיטי גלילות כדי להיענות לביקוש, נראה שהם יצליחו).

המיסתורין כאן הוא שיש עדיין אנשים בארץ שרואים בקולנוע אופציה כלכלית. זה מרשים ומפתיע. אם ״גאליס, המסע לאסטרה״ אכן יהפוך להצלחה מסחרית, אולי יש כאן מודל שראוי לחיקוי: לחלק תקציב של סרט (כארבעה מיליון שקלים) בין ששה גופים, לצאת ל-30 ימי צילום, ולהביא למסך מוצר שהנוער להוט לראות. כל התעשייה ההוליוודית בנויה רק על זה: למצוא את המותגים שהנוער כבר מכיר ושיביא אותו לבתי הקולנוע, תוך מציאת דרכים למזעור סיכונים כלכליים. אם ״גאליס״ יצליח האם יתכנסו מפיקים במשרדי סינמה סיטי ויתחילו לתכנן את העתיד? ״השמיניה, הסרט״? ״החצויה, הסרט״? ״הפיג׳מות, הסרט״? ״סברי מרנן, הסרט״? אני לא רואה את עצמי כקהל פוטנציאלי של אף אחד מהסרטים האלה, אבל משהו בחשיבה הזאת ויישומה לישראל מרתק ומעסיק אותי שנים. גדלתי והתעצבתי בתקופה שבה הקולנוע הישראלי נחשב לסוג של מגיפה כלכלית, שבו ההצלחות נדירות וקטנות, ושיש געגוע לאינסטינקטים של מפיקי שנות השבעים שידעו לייצר סרטים שהריצו אליהם את הקהל והפכו הצלחות ענק (לא מעט בזכות העובדה שהם גם נעשו בתקציבים זעומים ובתנאי הפקה מחפירים, שכיום איש לא היה מסכים לעבוד בהם). כמבקר, אני רוצה יצירות מופת. כאדם שבריאותה של התעשייה הקולנועית בארץ יקרה לו, אני רוצה גם שלאגר או שניים בשנה. כאלה שכמבקר אוכל לזלזל בהם, אבל שיהיה לי סיפוק לראות את הקהל נוהר אליהם.

אז ״גאליס״, אני עוקב אחריך. אני סקרן לדעת האם יש לקולנוע הישראלי אופק כלכלי. ״גאליס״ לא יישלח לפסטיבלים, לא יזכה בפרסים, וספק אם יהיו לו ביקורות טובות. סיבת הקיום היחידה שלו היא אם 200,000 ילדים יצפו בו. פחות מזה, וזה לא משתלם.

עד כאן שעה קלה על כלכלה. עכשיו קצת ענייני תוכן, כי ״גאליס״ בעיקר גרם לי לשאול שאלות.

למשל: מה הטעם לקחת סדרת טלוויזיה שיש לה המון מעריצים ולהפוך אותה לסרט, שאם הבנתי נכון אין לו שום קשר עם סדרת הטלוויזיה? חופן משחקני הסדרה מגלמים כאן דמויות אחרות, בעלילה אחרת שאינה קשורה לעולם של ״גאליס״. זה כמו לקחת שלושה מששת שחקני מונטי פייתון ולשים אותם בסרט על צהוב הזקן ולקרוא לזה סרט של מונטי פייתון (דימוי משנות ה-80 לבני ה-40 פלוס, הסליחה עם קוראינו הצעירים).

״גאליס, המסע לאסטרה״ הוא משהו בין מאש-אפ למיש-מש, במין פורים מקומי בו שחקני טלוויזיה מתחפשים לדמויות מסרטי הרפתקאות אהובים: וולברין ומקס הזועם וקטניס והנסיכה ליה לכודים בנרניה בארץ התיכונה שעל שפת ים המלח (מחווה ל״פורטונה״, אני מניח). יונתן, גיבור הסדרה, עובר אל הכוכב אסטרה, שאני לא יודע באיזו מערכת שמש הוא נמצא, אבל אני מבין שהוא היה בעבר תחת שלטון יווני או רומאי, כי שמות הערים והדמויות שבו לקוחים מיוונית או לטינית. ״גאליס״ עולה לבתי הקולנוע שבוע אחרי ״שומרי הגלקסיה״, ואם יש דבר אחד שאנחנו יכולים ללמוד מ״שומרי הגלקסיה״ זה איך לבנות עולם חדש אמיץ, עם הדמויות שבו וחוקיות שבו. אסטרה הוא עולם שאני לא יודע עליו הרבה ומקווה שלא להגיע אליו שוב.

שאלה נוספת: בהנחה שאף אחד לא באמת עושה בארץ קולנוע אך ורק מתוך רצון להתעשר – פשוט כי המודל הזה לא עובד בארץ – האם לא מתבקש שברגע שכל יוצרי הסדרה מקבלים קנווס גדול יותר לצייר עליו – מבחינת זמן וגם גודל מסך – שהם יעשו בו משהו שיהיה קצת יותר… נגיד… קולנועי? ״גהמל״א״ כל הזמן נראה כמו פרק טלוויזיה ארוך: בעיקר במשחק, אבל גם במהלכי העלילה. כמה סצינות פעולה ואקשן סבירות הן כמעט כל הזכר שהיה לכך שהתסריטאים (עידו דרור ודוד דהן) והבמאי (עודד רז), שעברו מהסדרה אל הסרט, ניסו ליצור משהו גדול יותר. בסדרת טלוויזיה יומית מרובת דמויות כל הזמן צריך לרדוף אחרי העלילה. סרט קולנוע מאפשר ליוצרי הסדרה את מרחב המחייה לנהל את העלילה בקצב מתון יותר ולהשתמש במדיום הקולנועי כדי להגיד משהו בעל משמעות ארוכת טווח. בתור פורמליסט של קולנוע אני מאמין שסדרת טלוויזיה זה משהו שחי לפרק זמן קצוב ואז נשכח, אבל לסרטי קולנוע יש את הפוטנציאל לחיות לעד. ואם זה קורה, בואו אל הסרט עם מטען עמוק שאותו אתם רוצים להגיד. אז בסרט בכמה רגעים רגעים חינוכיים עם קצת יותר עומק שבהם הגיבור צריך להתמודד עם הצד האפל שבו, עם האגו והיהירות ששוכנים בתוכו. נחמד. אבל תנו יותר. קיבלתם הזדמנות לעשות סרט ואתם סתם עושים סרט הרפתקאות קטן, מין חסמב״ה בחלל? חמוד, אבל לא מספיק. סרט קולנוע צריך לתת יותר. או יותר אינטנסיביות, או יותר הומור (אם הסרט היה קורע מצחוק הכל היה נסלח, אבל יש בו מעט מדי בדיחות, ששמורות לשתי דמויות קומיות, בשעה ששאר הדמויות רציניות ויבשות כמו סלעי הנגב), או יותר עומק. בלי כל זה, ״גאליס, המסע לאסטרה״ נראה כמו עוד פיסת מרצ׳נדייזינג של הסדרה האולטרה-מצליחה, ילקוט גב. מה שגורם לי לחשוב שסרט שמספר לנו כמה שאגו זה דבר רעיל, בעצמו נוצר כדי לספק אגו. ״גאליס 2״ כבר יהיה מבריק, אני בטוח. כי אחרת מה הטעם.

=======================

למי שפיספס אתמול. פינת ביקורת הווידיאו החדשה שלנו:

ציוץ