מנחם גולן ז״ל, בצילומי הסדרה התיעודית לערוץ 1 ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. צילום: אלירן קנולר

מנחם גולן, שנפטר אתמול בגיל 85, היה ללא שום ספק אחד האנשים החשובים בתולדות הקולנוע הישראלי. למעשה, כשמדברים על הקולנוע הישראלי כתעשייה, כזו שיוצרת סרטים ברצף ומחויבת להבאת קהל, גולן היה למעשה החלוץ שייבש את הביצות של הקולנוע הישראלי מרובה יתושי האנופלס עד לתחילת שנות הששים. יותר מכל דבר אחר: גולן הבין קהל. והוא הביא קהל. למעשה, כשכתבתי אתמול על הגעגוע שלי (ושל רבים בתעשיית הקולנוע הישראלי) למפיקים שפעלו בשנות השבעים והיו מחויבים ליצירת להיטים, כמובן שדיברתי בראש ובראשונה על גולן (ולצידו אנשים כמו איז׳ו שני, איציק קול, ברוך אלה ושמחה זבולוני, שעבדו כולם על פי הפרדיגמה ההפקתית שגולן פחות או יותר המציא בארץ).

אבל לפני שאנסה להתמודד עם המורשת הקולנועית של מנחם גולן, אני לא יכול להתעלם מסצינת המוות. גולן לא גסס שבועות בבית חולים ודעך בשקט ובאלמוניות. הוא מת באמצע הרחוב ביפו. יפו שבה צילם המון מסרטיו, יפו שבה חי רוב שנותיו. גולן היה איש חלש ולא בריא כבר זמן מה, ובשנה האחרונה היא איבד את שיוויו המשקל ונפל כמה פעמים, פעם אחת נחבט בראשו, פעם אחרת שבר את האגן, הספידו אותו בשנה האחרונה כל כך הרבה פעמים, אבל הוא תמיד קם. ומנקודת מבט מקומית: למות במנחם-אב זו גם נקודה דרמטורגית שסטורי-טלר טוב לא היה מפספס.

ואיזו שנה זו היתה: הוא הגיע לפסטיבל קאן לבכורת הסרט התיעודי ״גו גו בויז״ שביימה הילה מדליה, והגיע לבכורת הסרט בפסטיבל בירושלים, ובעוד חודש יוקרן סרט תיעודי נוסף עליו ועל יורם גלובוס בפסטיבל טורונטו. לפני כמה חודשים הוא התראיין פעמיים לסדרה התיעודית שאני עובד עליה יחד עם אריק ברנשטיין, שי להב ונואית גבע, ״חגיגה לעיניים״ (ערוץ 1), כולל ראיון מרק ומרגש עם בתו. ועוד לפני כן, הוא זכה למחווה לסרטים שהפיק בקנון בלינקולן סנטר במנהטן. גולן נפטר כשמותו עושה כותרות בכל העולם, ושמו זכור לחלוטין (דיוויד האדסון ריכז הספדים בולטים).

אבל אני גם חייב להודות: אחרי שעות של ראיון, אחרי צפייה בסרט (המרתק, אגב) ״גו גו בויז״, אחרי צפייה בסרטיו, ואחרי שנים שבהן אני מלמד על גולן בקורס תולדות הקולנוע הישראלי שלי, לא לחלוטין פיצחתי אותו. בכל הראיונות האחרונים שלו בשנים האחרונות גולן כל הזמן דיבר על כך שהוא עומד לביים סרטים נוספים. תסריטים היו לו בשפע. אבל איש כבר לא האמין לו. הסצינה הדוקומנטרית הכי חושפנית ב״גו גו בויז״ היא זו שמתעדת את המפגש של גולן וגלובוס באולפן. בני הדודים הסתכסכו כהוגן סביב ענייני כסף כשקאנון התפרקה, ובשנים האחרונות הם ערכו כמה וכמה טקסי פיוס פומביים. במפגש הזה, היחיד שלהם בסרט, גולן מיד נכנס לעמדת הפיצ׳ינג שלו, יש לו רעיון מצוין לסרט, ומיד רואים את גלובוס נרתע מהמעמד, אולי אפילו מגלגל עיניים. מנחם גולן של השנים האחרונות חי בתוך פנטזיה שבה הוא עדיין מחזיק את הכוח שהיה לו לפני 30 שנה, הכוח להרים סרט, להחתים כוכבים, להזיז דברים. אבל אפילו הפרטנר הכי קרוב אליו כבר הפסיק להקשיב לרעיונותיו.

השורה התחתונה היא שהגדולה האמיתית של מנחם גולן היתה כמפיק. כמי שפיצח את הדי.אן.איי של הקהל הישראלי בשנות הששים והשבעים: מזרחי ואשכנזיה מתאהבים, ההורים מתנגדים, ובאמצע יש שירים, ריקודים ובחורות בביקיני. כמפיק של ״סלאח שבתי״, ״לופו בניו יורק״, ״הבית ברחוב שלוש״ ו״אסקימו לימון״ – וכמי שהאציל סמכויות על במאים מוכשרים כמו אפרים קישון (שסיים את העבודה על ״סלאח״ כשהוא מתעב את המפיק שלו), משה מזרחי ובועז דוידזון, גולן היה דמות הרבה יותר משמעותית מאשר בתור הבמאי של ״פורטונה״, ״דליה והמלחים״ ו״מלכת הכביש״. עם זאת, אני לא יכול להכחיש ש״קזבלן״ ו״מבצע יונתן״, אותם הוא ביים, הם שניים מהסרטים הכי מהנים שנעשו בארץ. ותראו את המספרים: גולן הפיק ארבעה מתוך חמשת הסרטים הישראליים הראשונים שהיו מועמדים לאוסקר הזר; והוא הפיק את את שלושת הסרטים הישראליים שמכרו מעל מיליון כרטיסים (״סלאח שבתי״, ״קזבלן״, ״אסקימו לימון״). הוא פיצח משהו מהותי כאן.

אבל כשהקהל התחיל להתבגר, והתעשייה מאסה בו (והקימה את קרן הקולנוע, כדי לוודא שגולן לא יוכל לקבל תקציבים לסרטיו, וביטלו את מענק משרד המסחר והתעשייה להחזר מימון על סמך מכירות כרטיסים, שהיה הבסיס לפעילות ההפקתית של גולן וגלובוס) יצאו צמד בני הדודים לאמריקה. הפרק שלהם בהוליווד בתור ראשי קנון הוא תעלומה אדירה שגם ״גו-גו בויז״ לא מפצח: איך הם הצליחו למכור להוליווד את השטיק שלהם? זה אחד. והשני: איך הם לא הבינו שזה סיפור לטווח קצר ושמו בצד המון כסף שיסדר אותם לכל החיים? ההצלחה של קאנון היתה קצרה מאוד. ולמרות שאלי רות מספר ב״גו גו בויז״ כמה הוא אהב את הסרטים של קאנון כילד, צריך להודות: הם לא עשו סרטים טובים. גם לא כשגולן, שהעריץ במאים יותר משהוא העריץ שחקנים, גייס לצידו את גודאר, קאסאווטס, ברבט שרודר ואנדריי קונצ׳לובסקי. גישת ה״מהר וזול״, אותה הוא למד מרוג׳ר קורמן ואותה הוא שיכלל בישראל, לא עבדה בהוליווד. זה עבד לרגע, לשבריר שניה עם ״ברייקינג״ ועם ״מחץ הדלתא״, אבל כל הצלחה כזאת מיד התקזזה עם רצף כשלונות מביך ומשונה שלא ברור מה היה ההיגיון מאחוריהם. הצילומים של מנחם גולן בשנות השמונים בהוליווד הציגו את הארכיטיפ של המפיק השמן עם הסיגר, וקצת נדמה שזה היה השלב שבו גולן התחיל לשקוע בתוך אשליות עצמיות, להאמין לטריפים של עצמו, וגלובוס פשוט הצליח למצוא דרכים למנף את הטירוף הזה מבחינה כלכלית, עד שהגיע הרגע שבו הוא כבר לא. אבל אז קרה דבר מעניין: התכונה שהפכה אותו לסוג של בדיחה בהוליווד ובקאן בחצי השני של שנות ה-80, הפכה אותו כיום – עם פרסום ההספדים עליו – לאגדה. יש כאן שיעור ללמוד על נחישות ועל לא-לדפוק-חשבון.

אבל גם כשאני מביט במבט משתומם על התפוקה הירודה של ימי קנון, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שבנפשו, גולן ידע הכי טוב לכתוב את התסריט של סיפור חייו. אחד המהלכים הכי יפים שהוא עשה היה להביא רצף של הפקות אמריקאיות לישראל. בשנות השמונים, ישראל הפכה ל-back-lot של קאנון. ״מחץ הדלתא״, ״נשר הברזל״, ״סהרה״ וכל הסדרה המשונה של סרטי אגדות הילדים, גולן וגלובוס הביאו לישראל תקציבים וכוכבים, ונתנו תעסוקה לתעשייה שלמה והלכה והתפוררה בשנים הנוראיות של האייטיז, כשבהעדרו של קולנוע מסחרי, נעשו בו פחות ופחות סרטים, ואלה שנעשו היו בתקציבים זעומים או במצלמה נסתרת. התעשייה הישראלית זרקה את מנחם גולן, והוא חזר ונתן לה עבודה.

ולסיום: בשנות השמונים, ממש בשיאה של חברת קאנון, עבד ג׳פרי וולס, לימים בלוגר קולנוע, במחלקת יחסי הציבור של החברה בתור מי שהיה אחראי על כתיבת ההודעות לעיתונות ותקצירי הסרטים. אתמול והיום הוא נזכר במנחם גולן ובעבודה שלו בקנון (קראו גם את התגובות). בסיפור הראשון וולס מספר שבימיו בקנון הוא ראה את ברבט שרודר מאיים על גולן וגלובוס עם מסור חשמלי – מאיים שהוא יקצוץ לעצמו אצבע – אם הם לא יסכימו להפיק לו את ״עכבר ברים״. בפוסט השני, מפיק הסרט, טום לאדי (היום מי שעומד בראש פסטיבל טלורייד) וגם שרודר עצמו מביאים את הגרסה האמיתית לסיפור.

ציוץ