07 אוגוסט 2014 | 11:24 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

הסערה המביכה והשגויה סביב ״וילה תומא״ של סוהא עראף

״וילה תומא״. אז היא אמרה, אז מה

״וילה תומא״. אז היא אמרה, אז מה

הפוסט תוקן.

אתמול התקיימה ישיבת מועצת הקולנוע במהלכה התקיימה הצבעה שבסופה נקבע, ברוב של 12 נגד 3, להמליץ לשרת התרבות לימור לבנת לדרוש מהבמאית סוהא עראף את 1.4 מיליון השקלים שקיבלה מקרן הקולנוע הישראלי (לא מדויק: עדכון ותיקון בסוף הטקסט). הסיבה: עראף הציגה את סרטה כ״פלסטיני״ כשהגישה אותו לפסטיבל ונציה, שם יוקרן במסגרת שבוע המבקרים.

כמי שהיה עד לפני כשנה חבר מועצת הקולנוע ומכיר לא מעט מחברי המועצה, ההחלטה הזאת מביכה אותי נורא, ומקוממת. מועצת הקולנוע, כך אני ראיתי את תפקידה, אמורה להגן על היוצרים מפני הפוליטיקאים. במקרה הזה המועצה כשלה, ויותר מזה, היא נמנעה מלגלות אמפתיה למצוקה אמיתית של יוצרת ערביה, שמוציאה לעולם סרט בשעת מלחמה.

בואו נתחיל עם העובדות הפשוטות. האתר של שבוע המבקרים של פסטיבל ונציה לא מציג את ״וילה תומא״ כסרט פלסטיני. אין שום ציון למקור הסרט.

Screen Shot 2014-08-07 at 2.06.49 AM

 

.כך שכבר הבסיס הזה לטענות נגד הסרט מבוסס על שגיאה (מעדכנים אותי שבמקור זה הופיע כ״פלסטין״, ואז שונה). נותר רק העניין של הצהרת הבמאית לתקשורת שבו היא מציגה את סרטה כפלסטינאי. ועל זה אני עונה: אז מה? שתציג. שתציג את סרטה כסרט מקירגיסטן. מה זה משנה? שתגיד שהסרט שה הוא סרט תיעודי אילם בשחור לבן. שתגיד. זה לא משנה. מהות הסרט לא תשתנה מהמילים של הבמאית. הסרט הוא מה שהוא. זה סרט שאני מניח נפתח עם השקופית של קרן הקולנוע הישראלי. זה סרט ש-1.4 מיליון השקלים שהושקעו בו מימנו את המשכורות של הצלם ירון שרף (״הערת שוליים״), ושל העורך אריק להב-ליבוביץ (״אפס ביחסי אנוש״), ושל המוזיקאי בועז שחורי, ושל המעצב איתן לוי, ושל איש המיקס גיל תורן. וגם של הבמאית, התסריטאית והמפיקה, עראף, אזרחית ישראלית, תושבת חיפה. כל אחד מאלה הביא איתו את אנשי הצוות שלו. עשרות מאנשי הקולנוע הישראלי קיבלו משכורות מהכסף הזה על עבודתם בסרט. אז על מה רוצים עכשיו החזר? על פרובוקציה? על שקר? כל מי שיראה את הסרט בפסטיבל ונציה ידע מאיפה הגיע הכסף ומה הלאום של הסרט. עראף יודעת היטב שהיא יכולה להציג את סרטה כפלסטינאי בכל ראיון, אבל העובדה היא שהסרט הזה לעולם לא יוכל להיות מוקרן באף מדינה ערבית, כי היא לא יכולה להסתיר את העובדה שהמימון והצוות כולם ישראלים.

מועצת הקולנוע יכולה לנזוף בעראף, לגעור בה, לשלוח מכתב לפסטיבל ונציה ולתקשורת ולהסביר מה האמת. אבל לדרוש את הכסף? איזו תגובה ילדותית. מועצת הקולנוע גם צריכה להבין את המצוקה שבה נמצאת יוצרת פלסטינית, ערבית-ישראלית – שכתבה שניים מהתסריטים המצוינים של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון (״הכלה הסורית״ ו״עץ לימון״) – באמצע מלחמה בין ישראל והפלסטינאים. קצת אמפתיה. דווקא עכשיו, באמצע הלחימה לדרוש ממנה לנפנף בדגל ישראל, להתעלם מהשסע שהיא מצויה בו?

את לימור לבנת אני מבין היטב בסיפור הזה. לבנת, לכל אורך הקדנציה שלה, פיתחה אלרגיה, ואף זעם, כלפי היוצרים הפלסטינאים. היא פשוט לא מצליחה להבין שערבי אזרח ישראל מרגיש מצד אחד שזכותו לפנות למוסדות המדינה ולבקש מהם תמיכה ציבורית למיזמים שלו, אבל באותה נשימה ממש הוא גם יכול לשנוא את המדינה הזאת. כצופה, השסע הנפשי הזה, פיצול האישיות הזה, הוא בדיוק המקום שממנו נובעת אמנות גדולה, של צעקה. אמנות שלא באה מתוך נוחות ושובע, אלא מתוך מצוקה עצומה, של יצירה שלא באמת תוכל להתקבל בשום מקום – לא על ידי הישראליים ולא על ידי הערבים. לבנת זעמה על סקנדר קופטי כשב-2010 אמר בראיון בהוליווד שהוא לא מוכן להיות שגריר ישראל, רק כי סרטו, ״עג׳מי״, מועמד לאוסקר. וללבנת יש חשבון אישי עם עראף בגלל שזו ביימה סרט תיעודי בשם ״נשות החמאס״ (שאני די בטוח שלבנת לא ראתה). כמעט משתמע שלבנת היתה רוצה שמי שמקבל תקציב ממשרדה יהיה ציוני, פטריוט, נאמן למדינה וחבר המפלגה שלה. שתרצה. לבנת מעדיפה שתקציבי משרדה יממנו יצירות ציוניות ונוטרת לעובדה שלא מעט מהאמנים שהיא מממנת משתייכים למחנה השמאל.

אני לא חוסך ביקורת גם מעראף, שבעיקר התנהלה כאן לא בחוכמה מבחינה ציבורית ותקשורתית. אני מבין היטב את המצוקה שלה להזדהות עם צבעי הכחול לבן של לוגו קרן הקולנוע שמתנוססים בפתיחת סרטה. מבין. גם לבנת צריכה להבין את זה, וזה שהיא לא מבינה זו בעיה חמורה למישהי שאמורה לעסוק בתרבות ואמנות. אבל אני חושב שלשקר זו טקטיקה גרועה, בעיקר כי בעוד שלושה שבועות כל מבקרי הקולנוע בעולם יראו את סרטה וישאלו אותה: ״זה רגע, הסרט שלך לא באמת פלסטיני, נכון? הוא סרט ישראלי העוסק בפלסטינים״. הרצון של עראף להכעיס את מדינת ישראל בזמן המלחמה מובן לי, אבל השקר הזה יתנקם בה כשהוא יתגלה בזמן הפסטיבל. מבקרי קולנוע חדי עין לדברים האלה. עראף היתה יכולה להגיד שזה סרט ישראלי-פלסטיני, עד כמה שקשה לה להיות מזוהה עם הצד הישראלי בימים כאלה. לבנת היתה חוטפת חום, אבל העולם היה מבין את עראף, ואת המורכבות של מצבה. וזה המקום שבו לבנת תמיד מפספסת את פוטנציאל המינוף התקשורתי של הרגעים האלה. הרגעים הקסומים שליכודניקים חיים בשבילם: להראות לעולם שאנחנו יותר טובים מהם. הנה, היתה יכולה לבנת להגיד בהודעה רשמית, ראו מה היא מדינה דמוקרטית במזרח התיכון, שמאפשרת גם לאזרחיה הערביים תקציבים נכבדים לייצר סרטים, גם כאלה שאינם פטריוטיים.

אז את לבנת, אני מבין. את עראף, אני מבין. את מועצת הקולנוע אני לא מבין. זה מועצת קולנוע או ישיבת מרכז הליכוד? תעמדו לצד היוצרים. כולם רוצים לגזול מהיוצרים – הפוליטיקאים, הטייקונים, בעלי הממון, הזכיינים, המפיצים. כולם נוגסים ונוגשים ביצירה. מי שאמור להגן עליה היא המועצה. זה המנדט היחיד שלה, ואתמול היא נכשלה בו.

עדכון ותיקון בעקבות שיחה שלי עם דוד אלכסנדר, יו״ר מועצת הקולנוע, שלימד אותי לא להסתמך על אייטמים בוואלה כמקור מידע. אז הנה דיוק הפרטים: המועצה לא מתנהלת מול סוהא עראף, אלא רק מול קרן הקולנוע, שתמכה בסרט, ושפועל תחת הרגולציה של מועצת הקולנוע. הדיון התקיים משתי סיבות, גם כי על שולחן המועצה הונחה חוות דעת של היועצת המשפטית של משרד התרבות, שאמרה שאין למועצה את הזכות שלא לדון בנושא הזה, שנראה שיש בו הפרה של חוק הקולנוע הישראלי, של סרט המקבל תקציב מקרן הקולנוע הישראלי אבל לא מוצג כישראלי. המנדט של קרן הקולנוע, על פי החוק, הוא לתמוך בסרטים ישראליים. הסיבה השנייה היתה פניה של כתרי שחורי, מנכ״ל קרן הקולנוע, אל המועצה בבקשה שתחליט המועצה איך עליו לפעול. החלטת המועצה מאתמול לא קבעה שעל סוהא עראף להחזיר את הכסף, אלא שעל קרן הקולנוע להחזיר לקופת המדינה 1.4 מיליון שקלים בגין סרט שנתמך על ידה אבל שאינו ישראלי. מכאן, זו כבר החלטה של הקרן איך לפעול. ״מבחינתי, סוהא עראף היא יוצרת ישראלית, ויוצרת שחתומה על סרטים מרתקים. ומבחינתי, היא יצרה סרט ישראלי״, אומר לי אלכסנדר. ״הטענה שלנו אינה נגד התוכן, אלא נגד האופן שבו היא מציגה את סרטה. מי כמוך, יודע שהצגת הדברים בתקשורת היא שמקבעת את המציאות״.

אוקיי, אני מקבל את התיקונים, ומבין אותם. יש כאן עניין רגולטורי הפועל מתוך חוק. אבל אני רוצה גם לחדד את הטענה שלי והיא שאי אפשר להפוך את סרטה של עראף ללא-ישראלי. הכסף הזה מימן סרט ישראלי, ושילם משכורות ועשרות יוצרים ישראליים. יכול להיות שקרן הקולנוע צריכה להכניס עכשיו סעיף בחוזה מול היוצרים שהיוצר ידאג שבכל פרסום פומבי בפסטיבלים ובתקשורת הסרט יוצג כישראלי, או כשותפות ישראלית. אבל אני יודע שהחוזה של הקרן מחייב את היוצר לשים את לוגו הקרן בתחילת הסרט. וברגע שהלוגו הזה שם, כמו גם הקרדיט המנדטורי למועצת הקולנוע ולמשרד התרבות ברולר, עראף לא יכולה להחביא את הלאום של סרטה. כרגע, הלאום הזה מביך אותה, אבל בהנחה שהיא לא גזרה את הלוגואים החוצה – את זה היא בוודאי יודעת שאסור לה לעשות על פי החוזה – כל מי שיראה את הסרט יידע מאיפה הוא.

כלומר, שבסופו של דבר יש כאן (לדעתי) בעיה של אתיקה, נימוס והכרת תודה. כולם נכונים, רק שבעיניי הם לא מצדיקים בקשה לשיפוי של הכסף.

נושאים: בשוטף

15 תגובות ל - “הסערה המביכה והשגויה סביב ״וילה תומא״ של סוהא עראף”

  1. אסף 7 אוגוסט 2014 ב - 11:35 קישור ישיר

    מילים כדורבנות.

  2. דיסקו 7 אוגוסט 2014 ב - 14:05 קישור ישיר

    צריך לדייק דברים, יאיר.
    אין כאן שום עניין של זכות הבעה של היוצר והשתקה שלו, כי אף לא מדבר על הסרט!!
    מה שמקומם בסיפור, הוא ההתנהלות של עראף, ולא הסרט שלה. היא עושה בכוונה, כדי לייצר אימפקט מסויים.
    הרי אין כאן ויכוח על היצירה עצמה. {שנראית לגטימית וכו} יש דיון על ההתנהלות של היוצר שלוקח כסף ממקום מסוים, ולא נותן את הריספקט המינימאלי למי שנתן לו את המימון לסרט. "אני יקח ממכם כסף, ויעשה לכם אצבע משולשת". בעיני זו התנהלות פסולה ונמוכה מוסרית. זה אפילו לא משנה ממי לקחת ומאיזה צד של המפה הפוליטית, או מאיזה לאום, אתה.

    דבר נוסף, משום מה, זה נתפס בעינינו כמובן מאליו, שהמדינה מממנת קולנוע. זה לא. במדינות אחרות, זה לא ככה. מפיק שם כסף, ומקווה להחזיר השקעה או להרוויח. זכותה של המדינה, אם היא רוצה לממן, לדרוש בתמורה קרדיטציה נאותה.

    דבר שלישי ואחרון, אומנים אוהבים לשנוא את לימור לבנת. היא לא מספיק מכובדת בשבילם.
    ראוי לזכור שבזמן של לבנת, תקציב הקולנוע שילש {פי 3!!} את עצמו.
    זה לא קרה בזמנו של מתן וילנאי, או של אופיר פינס או של ראלב מג'אדלה. {שהיו שרי התרבות הקודמים..}
    תנו לה ריספקט על זה.
    ========================
    רוה לדיסקו: אני מסכים איתך שסוהא עראף מקבלת אפס בריספקט כלפי מי שאיפשר לה את הסרט. אבל האם העונש על היעדר ריספקט הוא לבקש את הכסף בחזרה?

    • ערן 7 אוגוסט 2014 ב - 19:07 קישור ישיר

      צריך לדייק דברים, דיסקו.
      הנה רשימה חלקית של מדינות שכן מממנות קולנוע:
      אנגליה, צרפת, אירלנד, גרמניה, פולין, דנמרק, שבדיה, נורבגיה, קנדה, מקסיקו, שאני אמשיך?

      ואגב, גם בארה"ב יש תמיכה ממשלתית באומנות (וכן, זה כולל גם סרטים) וגם שם יש כל כמה שנים איזה פוליטיקאי שלא מסתדר לו שכסף ממשלתי תומך במסרים אנטי-דתיים (היצירה של אנדרס סראנו) או בזימה (התערוכה של רוברט מייפלת'ורפ) או סתם העקרון שאומנות זה עניין אליטיסטי שלא צריך לקבל מימון ממשלתי.

    • דיסקו 7 אוגוסט 2014 ב - 20:28 קישור ישיר

      ערן,הנקודה עדיין בעינה.
      העניין הוא לא התוכן כמו שאמרתי. אף אחד לא מצנזר את עראף.
      אבל ההתנהלות שלה מראה כמה היא נהנית לעשות את זה ולהתחבא מאחורי הכביכול חופש אומנותי.
      גם אם היא הייתה עושה קומדיה רומנטית קלילה, זה עדיין אותו דבר.
      וגם חלאס להיתמם. האם ראית כאן צנזורה על סרטים?
      ישראל מממנת כבר שנים סרטים מצד אחד של המפה.
      לעשות מבחן בכד"ל, זה הכרחי! אבל אף אחד לא היה חושב על מבחן דומה בהקשר פוליטי.
      והאמת, בסדר שיהיה ככה. אני סומך על הקרנות שבוחרים תסריטים על פי האיכות ולא בהקשר אחר.

      אבל אל תיכנס לעמדת האמן המצונזר. זה כל כך לא כאן.
      לסיכום, מזל שבן גוריון לא הביא את הביטלס אחרת איפה היינו.

    • ערן 8 אוגוסט 2014 ב - 4:22 קישור ישיר

      דיסקו,
      כל מה שהתייחסתי אליו הייתה הפסקה שבה טענת שבמדינות אחרות אין מימון ממשלתי לסרטים.
      לא כתבתי מילה על גב' עראף, הסרט שלה, או תעשיית הסרטים בארץ.

      אתה הצגת את תעשיית הסרטים בארץ כמקרה איזוטרי ("במדינות אחרות זה לא ככה") וטענת שאנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו.
      אני לא מתיימר להבין איך הטיעון הזה שלך מתקשר למקרה "וילה תומא" ולכן אני נמנע מלצאת בהשערות.

  3. צור שפי 7 אוגוסט 2014 ב - 14:33 קישור ישיר

    אני מסכים שהדרישה להחזיר את הכסף טיפשית (ובעולם גם תתכתב היטב עם סטריאוטיפים אנטישמיים) וגם ההתנהגות של הבמאית מקוממת. אפשר לעתיד לפתור את העניין הזה באמצעות הכנסת סעיף לחוזה המחייב את הקולנוען להציג את סרטו כישראלי כאחד התנאים לקבלת התמיכה.

  4. עינב 7 אוגוסט 2014 ב - 15:47 קישור ישיר

    http://variety.com/2014/film/news/venice-film-fest-critics-week-unveils-lineup-of-nine-promising-first-works-1201265729/

  5. דודי מיכאלוב 7 אוגוסט 2014 ב - 16:19 קישור ישיר

    דיסקו צודק.
    (אני אגלוש בתגובה זו לנושאים מסביב)
    אבל לי אין הרבה האשמות אל יוצרים ערבים או אפילו חכים ערבים אשר לעתים מעדיפים להזדהות כפלסטינים או מביעים את חמלתם ל–סבל של העם בעזה בעת המבצעים שלנו לשמירת השקטט וכתגובות.
    הלו, הם בני אותה דת ושפה של החבר'ה בעזה, מה ציפינו שהיוצרת תזדהה כישראלית כאשר ממשלתה עושה מבצע בעזה ?! ושירקדו הורה כאשר בני דתם אזרחים נהרגים בעזה ?!

    יותר טוב יהיה שהחמאס יתבגר ויפסיק להתחמש וישנה אמנתו למשהו ..למשל, עם צלם אנוש ושפיות, ואז אנו לא נאלץ לעשות מבצעי ניקוי והתראה קשים, וכל המעגל המחורבן הזה לא יתקיים בכלל.

    ואזזז גם יותר יוצרים ערבים יתגאו בישראליותם.
    גם לנו יש חלק במעגל הזה. אבל המצית איננו בני גנץ. ולא לימור לבנת, קוראים להם בני החמאס שמסרבים להתבגר.

  6. יהודה סער 7 אוגוסט 2014 ב - 17:27 קישור ישיר

    הגיע הזמן שנפסיק להתיפייף, יוצרים ערבים שאין יכולים או רוצים להתהדר בדגל ישראל מן הראוי שיפנו לקאטר ודומיה בכדי לקבל מימון , הגיע הזמן שנתעורר, התקשורת העולמית עושה עליהום ואנו בכספי המיסים של הציבור מעודדים את אויבינו, מבחינת ה"הרצחת וגם ירשת?"

    ==================
    רוה ליהודה: אז אתה אומר פשוט לא לתת כסף ליוצרים ערבים בגלל שהם ערבים. אוקיי. מפחיד, אבל אוקיי. אבל איך זה קשור לדיון שלנו?

  7. טל 7 אוגוסט 2014 ב - 22:34 קישור ישיר

    סליחה יאיר, השגיאה היחידה כאן היא להתייחס למעשה של עארף כאל מעשה פוליטי – כי הוא לא. הוא טריק שיווקי ציני ומכוער ותו לא. וזה חלק כל כך גדול מהסיבה שלא מעט אנשים – גם מהימין וגם מהשמאל – מתקוממים כנגדו. אם זה היה פוליטי – היא הייתה קמה וצועקת את זה ונלחמת בשביל זה. זה ממש מביך איך היא שותקת ונותנת לשמאל/ימין לעשות את המלחמה הזאת בשבילה. הרי וילא תומה הוא "רק" דרמה משפחתית. הצגתו כפלסטיני נועדה לתת לו יותר קצת יותר סקס אפיל בעיני הקהל האירופאי. הרי הרישום לונציה התבצע כבר לפני כמה חודשים כך שאין שום קשר בין הרמאות הקטנה שלה לבין המלחמה.
    וכן, בהחלט לדרוש את הכסף בחזרה, כל שקל ממנו. זה כסף ציבורי של אזרחי מדינת ישראל. היא לעולם לא הייתה מקבלת את הכסף ממשרד הכלכלה וממפעל הפיס (שהשקיעו בנוסף לקרן הקולנוע) לו הייתה מצהירה שהיא מתכוונת להציג את הסרט כפלסטיני. מדובר בהונאה פשוטה.
    אז אנא – שנה את כותרת הפוסט. הסערה אינה שגויה כלל וכלל, והיא מביכה רק את עארף שפייר, יצאה די מטומטמת ועל הדרך גם דפקה יוצרים פלסטיניים נפלאים שעכשיו לא יראו שקל מהקרנות, וגם את ראש הקרן, כתרי שחורי, שתגובתו הראשונית הייתה שעארף רשאית לעשות זאת, ורק אחרי שהשערוריה תפסה תאוצה נסוג בו ואמר שזו הפרה ברורה של החוזה.

  8. ירוסלאב באקו 7 אוגוסט 2014 ב - 23:04 קישור ישיר

    באמת כתבת שהתסריט של עץ הלימון הוא אחד מן המצויינים בשנים האחרונות?
    אתה אמיתי? או שפשוט לא היה לך הרבה מה לומר על הבמאית הזאת והנחת שאיש לא ישים לב שהיללת את התסריט העלוב והמגושם הזה?
    אני רואה שכבר ערכת 19 פעמים את הטקסט. ממליץ לך לערוך בפעם ה20 מכיוון שאתה לא רוצה שקוראים עתידיים יראו את הבושה הזאת.

    ====================
    רוה לירוסלאב: ז׳ה ט׳אם ״עץ לימון״.

  9. קולנוען 10 אוגוסט 2014 ב - 9:25 קישור ישיר

    אני מניח שקרן הקולנוע חתמה על חוזה עם המועצה שאיננו מכיל את הדרישה המפורשת לחייב יוצרים להציג את סרטם כישראלי, אלא רק להכליל את השורה בנוסח "הופק בתמיכת המועצה הישראלית לקולנוע…", ממש כמו שקרן הקולנוע לא החתימה את היוצרת על התחייבות דומה. יוצא מכך שהן הקרן והן היוצרת עמדו בתנאים החוזיים ואי אפשר לדרוש מהם את הכסף. מה שהמועצה יכולה לעשות זה לחייב את הדבר בהסכמים עתידיים. זה הכול. עצוב שהיועצת המשפטית וחברי המועצה שנופלים בפח הזה, אבל אני לא מתפלא. במצב רגשי מעורער, נוטים לשלוף מהמותן בלי לחשוב לעומק. אם הייתי בר השפעה הייתי קובע מנגנון המאפשר הצבעה רק לאחר תקופת המתנה, כדי למנוע החלטות פזיזות והרסניות. אם המהלך הזה יצא לדרך, קרן הקולנוע תיאלץ להחזיר כסף על חשבון הפקת סרט ישראלי נוסף (היוצרת לא תחזיר את התמיכה כי, כדבריו של ראש הקרן, היא עמדה בהתחייבויותיה על פי החוזה שחתמה עם הקרן). הכסף יחזור לקופה הכללית של המועצה ומשם יתפזר בין הגופים השונים הנתמכים. מי שייפגע הם היוצרים שיגישו במועד הבא, כמו גם הקולנוע הישראלי.

  10. שלי 11 אוגוסט 2014 ב - 11:47 קישור ישיר

    סרט – או כל פרויקט (ובעיקר תרבותי) – שנוצר, מופק וממומן באמצעות כספי הציבור הישראלי (כלומר מהמיסים שלנו), חייב וצריך וראוי שיהיה מוצג כישראלי. זו בכלל לא שאלה..מעולם לא שמעתי שדבר דומה אירע במקום אחר בעולם. ומבחינתי כל מה שכתבת לא "מחזיק" אפילו בתור תרגיל בדמגוגיה. הטיעון המרכזי שלך שעניין ההצגה לא משנה את המהות הוא תמהוני במקרה הטוב. ציטוט: " שתציג את סרטה כסרט מקירגיסטן. מה זה משנה? שתגיד שהסרט שה הוא סרט תיעודי אילם בשחור לבן. שתגיד. זה לא משנה. מהות הסרט לא תשתנה מהמילים של הבמאית". אז אולי מהיום נחליט שקוראים לך 'צילה'? מה זה משנה?! הרי מי שצריך יודע שאתה יאיר. בקצרה- מביך.

  11. - 12 אוגוסט 2014 ב - 1:32 קישור ישיר

    עוד נסיון של לבנת לקצור הילה תקשורתית, שרק ממשיכה להציג את הפוליטיקה הישראלית כלאומנית, ויוצרת את ההפך בעולם לפחות, ממה שביקשה, אבל כך נוהג הימין, זה מין טרור פסיבי כזה ובהמי של סתימת פיות, ופוליטקטאים שעושים מזה פריימריז ראו את שאר חבריה – רגב, ליברמן ושות'.
    הסיפור בוודאי יסודר בסופו של דבר, ואף אחד לא יחזיר 1.4 מיליון ש"ח, אך מי ש"הדליף" על כך לתקשורת ידע מדוע הוא עושה זאת.
    קרנות הקולנוע מודעות להשלכות מראש מול משרד התרבות כאשר הן תומכות בסר מה שנקרא "שמאלני" או "פרו פלסטיני", והן עוברות תחת מכבש משרד התרבות באופן קבוע, הן נאלצות להתשר לגחמות הפולטיות שדורש משרד התרבות.
    ומועצת הקולנוע- היא הגוף המוציא לפועל של משרד התרבות, הוא שלוחה שלה, גם אם רצה אין לו כוח מולה, כי מישהו דואג שלא תצא משם צעקה.
    כל אחד שומר על כיסאו גם במועצה, גם בקרנות, וודאי זהו הון ללשכת משרד התרבות.
    אף אחד לא באמת ראה קולנוע עם תעוזה כאן, אפילו עם תעוזה אומנותית.
    יאיר רווה, אין לך מה להתנצל, זה כלל לא משנה מול מי נעשים ההליכים, אם מול הקרן או אם מול הבמאית..
    בסופו של דבר – החוזה אומר שעל הסרט להירשם כישראלי אך אף סעיף לא יוכל לומר לבמאית לא להגיד שהוא מנוגה או ממאדים.
    ומדוע שאני לא אתבע את ערוץ 2 וערוץ 10, את המעגל של דן שילון ועוד ועוד "יצירות" טלויזיות וקולנוע אשר משרתות צד פוליטי אחד בלבד. האם גם אז יזדעקו כולם.
    כדאי שנבין – מי שצועק "זאב" זה כנראה מישהו שמרגיש מספיק אשם…
    עד שיעבור זעם ונוכל פשוט להיות אזרחים ולא קבוצה טיפולית שמחפשת את עצמה ….
    ואז יהייה חופש אומנותי ופוליטי.

  12. גלעד 12 אוגוסט 2014 ב - 8:33 קישור ישיר

    בקיצור, עראף ירקה לבאר ואף הרעילה אותה – לא היא ולא יוצרים ערבים אחרים ישתו ממנה בעתיד.

    חבל. במבחן התוצאה יש כאן כישלון גמור שבטח גם יידבק בסרט.


השאירו תגובה