25 אוגוסט 2014 | 16:39 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

״לוסי״, ביקורת

"לוסי״. בשמיים, עם יהלומים

“לוסי״. בשמיים, עם יהלומים

=  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =

בכניסה ל״לוסי״ היה לי היסוסי. תהיתי האם בכלל לטרוח. רצף של שאלות הציף אותי, ובראשם: מה פתאום לוק בסון? איך הוא פתאום חזר שוב לחיינו? איך הפך ״לוסי״ לסרט הכי מצליח שלו אי פעם? שלושים שנה אחרי שפרץ לזירה הבינלאומית, והראה שגם צרפתים יכולים לעשות הוליווד, ואחרי שכבר גילה את נטלי פורטמן ב״ליאון״, ויצר את ״האלמנט החמישי״, האבא הרוחני של ״שומרי הגלקסיה״ (הסרט שהוריד את ״לוסי״ מהמקום הראשון בטבלת שוברי הקופות באמריקה), נדמה היה שבסון נהיה במאי שולי, ומתמקד בהפיכתו למפיק בכיר. בסון ריכז את עיקר האנרגיה שלו בהפקת סרטי פעולה, וככזה הוא הצטיין. החברה שלו, ״אירופה-קורפ״, היא למעשה אולפן הקולנוע הגדול ביותר של צרפת. מדי פעם הוא כותב את התסריטים לסרטי הפעולה שהוא מפיק (״קולומביאנה״, ״נעולים״), ולפעמים הוא נותן לבני טיפוחיו לקחת את הפורמטים שהוא יצר וליצור רפליקנטים בעצמם. וכך, למשל, נוצרו סרטי ״חטופה״, ונוסדה קריירת האקשן של ליאם ניסן. וכשהוא כבר ביים מדי פעם, זה היה משהו שולי: ״הרפתקאותיה של אדל״ או ״החבר׳ה הרעים״. ופתאום סרט שובר קופות?

השאלות המשיכו: על פי מסע הפרסום וכל מה ששמעתי על הסרט, ציפיתי לסרט אקשן/יריות שגרתי, אבל עם סקרלט ג׳והנסון בתפקיד הראשי. כל מה שידעתי הוא שג׳והנסון עובדת בשירות המאפיה, שקיק עם כמות גדולה של סם מתפוצץ בגופה והיא מקבלת מזה מעין כוחות על. אוקיי, נשמע כיף קיץ דבילי. אבל לא מהסוג שבסון יקום כדי לביים. בשביל זה הוא אילף אנשים עם שמות כמו אוליבייה מגאטון (שם אמיתי!), או מק-ג׳י, או פייר מורל. אז מה פתאום הוא מביים את זה?

וגם הנוכחות של סקרלט ג׳והנסון בסרט סיקרנה אותי. בפעם האחרונה שבה ראיתי את סקרלט זה היה בפסטיבל ירושלים בסרטו של ג׳ונתן גלייזר ״מתחת לעור״, סרט שהעמיד פנים שהוא מדע בדיוני אבל למעשה היה סרט אקספירמנטלי די קיצוני (ולא נעים), שהזכיר לי את החוויה הצורמת מסרטים כמו ״ליקוויד סקיי״. ג׳והנסון גילמה בו חיזרית שצדה גברים. בחלקו הסרט צולם באופן תיעודי, במצלמה נסתרת, בו ג׳והנסון משוטטת בכבישי סקוטלנד ומפתה גברים. גברים, מתברר, מאוד קלים לפיתוי. ואז היא הורגת אותם (בסצינות שכבר אינם תיעודיות ודרשו את שיתוף הפעולה של עוברי האורח שעלו לטרמפים של השחקנית). סרט משונה ומטריד, ובעיקר – סרט כעור למדי מאת במאי שעד לאותו רגע חשבתי שהוא גאון ויזואלי. מבחינתי, ״מתחת לעור״ היה סרט מאוד איזוטרי (ומאכזב), שגם סצינות העירום הרבות של ג׳והנסון לא הופכות אותו לקומוניקטיבי, או אפילו נהיר יותר. למרות שהוא נרכש להפצה בארץ, הוא הושלך מיד למרתפי ה-vod. האמת, אני מבין למה.

הנחתי, לפיכך, שג׳והנסון רצתה לגוון את התפקיד ההוא, עם משהו קצת יותר מיינסטרימי. להפתעתי גיליתי שהמרחק בין ״לוסי״ ובין ״מתחת לעור״ אינו כה רחוק. מה שגרם לי דווקא להעריך את התעוזה של ג׳והנסון עוד יותר. היא לא מפחדת מיצירות מאתגרות.

ולבסוף, שאלתי את עצמי, למה ״לוסי״? באופן כללי, יש לי רתיעה מסרטים שמציבים רק את שם הגיבור שלהם בכותרת. זה נראה לי חסר מעוף. קל מדי. זה מאוד נפוץ אמנם, וזה לאו דווקא מעיד רע על הסרט, אבל אני חייב להודות ששם של סרט שהוא שם של אדם, תמיד קצת מאכזב אותי. ואם כבר שם של אדם, למה ״לוסי״? למה שם כל כך שגרתי? לוק בסון כבר יצר בעברו את ״ליאון״ ואת ״ניקיטה״ (ובתחילה נדמה היה לי ש״לוסי״ יהיה עדכון של ״ניקיטה״ לשנות ה-2000), כך שנראה לי שהוא דווקא מחבב סרטים עם שמות פרטיים.

כל 500 המילים הראשונות האלה באו לתאר את העובדה שנכנסתי ל״לוסי״ חשדן וסקפטי, מוכן לראות סרט של יוצר שעבר את גדולתו, ושכנראה לא יהיה בו מעוף רב. קיוויתי רק לאקשן קיצי משובח. ובכן, הופתעתי. ״לוסי״ הוא סרט שונה לחלוטין ממה שהבטיחו לנו. שורת התקציר – בלדרית של המאפיה מקבלת כוחות-על בגלל תאונת סמים ומתחילה לחסל את הבוסים שלה – מספרת קו עלילה מאוד סלקטיבי. למעשה זהו סרט מדע, שהופך לסרט מדע בדיוני, שהופך לסרט על טבעי, הנושק למיסטי. הוא מתחיל באבולוציה ונגמר באלוהות.

למעשה, לוק בסון לא יצר סרט אקשן בכלל. מי שמחפש ״ניקיטה״ או ״קולומביאנה״ (עוד סרט שבסון כתב והפיק) עשוי להתאכזב מרות. ופתאום הבנתי למה בסון טרח לביים את הסרט הזה בעצמו: הוא רצה להגיד משהו. זה לא סתם סרט פופ, אלא ניסיון מצידו לעסוק בהגות. בסון רוצה לשאול: מה יקרה אם בני האדם יצליחו להשתמש במאה אחוז מפוטנציאל המוח שלהם (במקום בעשרה אחוז כיום)? ולכן סצינה אקשן מרכזית בסרט נחתכת שוב ושוב להרצאתו מרובת הספקולציות של חוקר מוח (בגילומו של מורגן פרימן). הפרופסור שואל שאלות ותוהה תהיות, והגיבורה, לוסי, מספקת לו את התשובות: הסם העתידני שהוכנס לגופה יביא אותה לאותם מאה אחוזים. ואז מה יקרה? עזבו מה יקרה לה. מה יקרה לסרט? ככל שאחוזי השימוש בפוטנציאל המוח שלה עולה, כך מתרחק הסרט מהז׳אנר שהוגדר עבורו (אקשן) והוא לכיוונים יותר ויותר מופשטים. לרגעים בסון נע לטריטוריות קובריקיות אפילו, במקומות שבהן הגיבורה מתחילה להתנתק ממגבלות הזמן-חלל. המגרעת העיקרית של הסרט מצויה בדיוק כאן: בסון,על אף היומרה המרשימה שלו, אינו קובריק.

למעשה, ״לוסי״ הוא סרט שהתפעלתי מרעיונות התסריט שלו הרבה יותר מביצועי הבימוי שלו. האחים וושאובסקי היו מביימים את זה יותר טוב (בשנות התשעים, לפחות). אבל השאפתנות הרעיונית והתסריטאית של הסרט ראויה לקידה. מה שמתחיל כסרט המציג נתונים מדעיים, על אבולוציה ומוצא האדם, הולך ונכנס יותר ויותר לתוך התודעה של הגיבורה. אנחנו מפסיקים לחוות את מעשיה וחווים את תחושותיה ואת מחשבותיה. וככל שהכושר המנטלי והתודעתי שלה מתרחב כך היא עצמה הולכת ומתוודעת אל האינסוף: של הזמן, החלל ושל התודעה שכל מה שידוע לנו הוא בבחינת אין. הוא מציב את המדע ואת המיסטיקה בדרגות שוות של אי-ידע. ספקולציות בלבד. לפני כמה חודשים ניסה הסרט ״התעלות״ לעשות דבר כמעט זהה – בכמה רגעים ״לוסי״ והתעלות״ מאוד דומים ברעיונות העלילתיים והפילוסופיים שלהם. אבל בעוד ״התעלות״ (הסרט ההוא עם ג׳וני דפ) היה אכזבה גמורה, ״לוסי״ הוא מבחינתי הפתעה.

מה שמשאיר אותי עם השאלה: למה ״לוסי״? למה שם כל כך חסר ייחוד לסרט שדווקא יש בו לא מעט רגעים מבריקים? ובכן, הסרט דווקא מספק תשובה. הממצא הקדום ביותר שנתגלה עד כה לקיומם של דמויי אדם על כדור הארץ נמצא במוזיאון באדיס אבבה. אלה שאריות עצמאות של קופת-אדם שחיתה לפני כ-3 מיליון שנים, ושזקיבלה מחוקריה את השם ״לוסי״. הסיפור הזה מופיע בסרט. לוסי, לצורך העניין, היא לא רק האשה הראשונה, היא גם פריצת דרך. ולוסי הוא שמה שהגיבורה בגילומה של ג׳והנסון, אולי מתוך המחשבה שלוסי העכשווית תהיה פריצת דרך מדעית כמו לוסי בת המיליונים. ויהיה רגע, והוא דווקא רגע יפה, שבו לוסי ולוסי ייפגשו וכל הדבר הזה שנקרא התפתחות האדם יהפוך למעין גלגל שבו אין מוקדם ומאוחר ולא ברור מי השפיע על מי. באופן אסוציאטיבי, לא יכולתי שלא לחשוב על ״לוסי בשמים עם יהלומים״ של הביטלס, שיר שנרמז שהוא מתאר טריפ אל.אס.די (ראשי התיבות של Lucy… Sky… Diamonds הם אל.אס.די), והסרט הזה מציג סם בצורת גבישי יהלום, והסרט כולו נראה כמו טריפ סמים ויזואלי, שלא לדבר על זה שבשיאו, לוסי אכן תהיה בשמים עם יהלומים.

ולבסוף, אני גם לא יכול להתעלם מהעובדה שבשם ״Lucy״ יש גם את שמו של במאי הסרט, ״Luc״. נדמה לי שהסרט הזה כל כך הרשים והפתיע אותי, כי לראשונה הרגשתי שלוק בסון מנסה להגיד כאן משהו שקרוב אליו, איזשהו רעיון פילו-מדעי שמעסיק אותו והוא משקיע בו מידה שווה של תחקיר לביסוס ידע, אבל גם הזיה ודימיון, כדי לקחת את המידע הקיים ולזרוק אותו קדימה אל המקומות שבהם המדע עוד לא הגיע, ושאלה המקומות השמורים אך ורק לספקולציות אמנותיות. באופן משונה, הרגשתי ש״לוסי״ הוא סרטו האישי ביותר של לוק בסון.

נושאים: ביקורת

8 תגובות ל - “״לוסי״, ביקורת”

  1. גל 25 אוגוסט 2014 ב - 17:20 קישור ישיר

    אנחנו לא משתמשים בעשרה אחוז מהמוח שלנו, זאת אגדה.
    במהלך היום אנחנו משתמשים במאה אחוז מהמוח (אולי לא כשאנחנו רואים סרט של לוק בסון, אבל בשאר הזמן).
    זה סתם תירוץ שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לחשוב שיש בנו פוטנציאל ליותר. האמת שאין.

    • דודי מיכאלוב 25 אוגוסט 2014 ב - 21:47 קישור ישיר

      אהבתי. עכשיו למוזיקה (וסדרות, וסרטים..) טובה..
      https://rateyourmusic.com/list/DavidIs
      (אוף טופיק)

      אני גם טוען שאם נבחן לעומק מיהם הצופים האדוקים של שובר שורות, חסרת האמינות, מול נניח חובבי “הממשלה” הדנית, או “קילינג” האמריקאית (שתי העונות הראשונות), נגלה שמיתוס השימוש באחוזים הקטנים במוח- מתחיל להפוך למציאות, בקרב חובבי “שורות”, מאד מאן, משחקי הכס ובית הקלפים.

  2. שמוליק 25 אוגוסט 2014 ב - 17:21 קישור ישיר

    לחובבי לוק בסון מה שנקרא.
    סרט פעולה חביב, לא יודע אם שווה לשלם עליו כמוני.

  3. עדן 25 אוגוסט 2014 ב - 18:59 קישור ישיר

    גם אני הופתעתי לטובה, יופי של סרט עם רעיונות גדולים ומעניינים. (אבל המדע בו הוא קשקוש מוחלט שלא מסתמך על שום דבר אמיתי).

  4. מואיז 28 ספטמבר 2014 ב - 10:22 קישור ישיר

    אנחנו לא באמת מנצלים רק חלק מהמח, אבל לא זו הנקודה.

    המח הביולוגי שלנו באמת מוגבל, ובאמת יש המון מידע שכרגע אינו נגיש לנו, ובעזרת כח חישוב גדול יותר יהיה נגיש בעתיד. זה לאו דווקא יהיה באמצעים ביולוגיים. כנראה שנשלב בזה אלקטרוניקה.

    האבולוציה עיצבה אותנו הויתורים שהם גם אנוכיים וגם חברתיים. הגנגסטרים בסרט ייצגו את הצד החומרי והחם דני באדם. לוסיאנו ייצגה את הצד האוניברסלי ואת הפוטנציאל שנוצר בנו להתפתח מעבר למגבלות הגוף שלנו. באמת נוכל להיות דמויי אלוהים. לא ברור לי למה זה טוב או נשגב, אבל שיהיה. זה גם לא ייאפשר לנו לעקוף את חוקי הפיזיקה ולפרוץ מעבר לכוכב הלכת שלנו, אבל טוב שאנחנו עדיין מומחים תקווה.

    לא חושב שחייבים להאמין שיש משהו מעבר לעולם החומרי שלנו בשביל זה. העולם החומרי מרתק מספיק.

  5. מר קולנוע 1 אפריל 2015 ב - 9:29 קישור ישיר

    סרט מעפן, אבל סקרלט ג’והנסון שווה את הצפייה. גם בסרטים שהם זבל קולנועי כמו לוסי, אפשר לסמוך עליה שתציל את המצב. היא לא גדולת השחקניות – לעיתים היא מתקשה בהבעת ספקטרום של רגשות כמו בהנוקמים – אך היא חיננית וכובשת לבבות. ואוי, כמה שהיא יפה. פשוט אישה סקסית בטירוף שיודעת לחרמן, במובן הטוב של המילה, גם בזכות החיוך שלה. אם כי כשהיא מתפשטת, זה אף פעם לא מזיק

  6. מר קולנוע 1 אפריל 2015 ב - 9:30 קישור ישיר

    נ.ב : היא גם משלנו. גם מוכשרת, גם יפהפיית על עם מראה אלוהי, וגם יהודייה, נראה לי שאני מאוהב

  7. אליק 1 יולי 2015 ב - 11:12 קישור ישיר

    יש מצב שהולכים לעשות סרט המשך? לפחות לפי זה – http://www.megdalor.com/2015/06/lucy-2-news.html


השאירו תגובה